הגוזל עצים פרק
תשיעי בבא
קמא
צז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומי
אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב
דניאל בר רב
פטור. מלשלם לבעליו שכרו: שלא בשעת מלאכה. בשעה ו) [שאינו
מה א ב ג מיי' פ"ג
א) [ב"מ סד:], ב) לעיל כא.
קטינא כו'. ואם היה כמקרקעי דמי אפי' נחת ליה בתורת
רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה
[ע"ש] ב"מ סד:, ג) ב"מ
מהל' גזילה ואבידה
שם [וע"ש ברש"י ותוס'],
הלכה ז סמג עשין פג
נהנה וזה אין חסר הוא ופטור: כדשלח ליה כו' הדר בחצר
גזלנות לא נפק מרשותיה דמריה דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם
ד) צ"ל רבא, ה) [צ"ל רבה
ולאוין קצג טוש"ע ח"מ
חבירו. ומוקמינא לה בפ"ב (דף כא.)
אגרא היכא דקאי לאגרא כמו ספינה דלקמן היכא דלא נחת ליה
בחצר דלא קיימא לאגרא:
דהא משמת רב יהודה נולד
סימן שסג סעיף ד:
בתורת גזלנות: הלוהו ודר
מו ד ה מיי' פ"ו מהל'
ביתא מיתבא יתיב. זה הדר בתוכה
רבא כמבואר קדושין עב:],
❖
ו) רש"ל, ז) [נפיק כצ"ל],
מלוה ולוה הלכה ב
בחצירו. כולה סוגיא דהכא כלישנא
ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין:
ומי אמר רב עבדא
כמקרקעי דמי והאמר
סמג שם טוש"ע י"ד סימן
יתיב. אין חרב לפי שהדר בתוכה
קמא דאיזהו נשך (ב"מ דף סד: ושם)
רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף
קסו סעיף א:
א)
א
מז ו ז מיי' פ"ג מהל'
טם ומשפיץ סדקיה תמיד: ושאיה
צ"ע היאך הלוה מותר לעשות שום
תורה אור השלם
בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור
גזילה ואבידה הלכה ח
יוכת שער. שד הוא ושמו שאיה
טובה למלוה אפי' דברים שהיה עושה
1. נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה
סמג עשין עג טוש"ע ח"מ
ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור
לו בלא הלואה ואפילו דברים שאין
מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם
סימן שסג סעיף ה:
וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר:
ברשותא דמריה קאי הכא במאי עסקינן
❖
מח ח ט מיי' שם הל' ד
דר בתוכה: דלא נסתרי. שלא
ישעיהו כד יב
רגילות ליטול מהן שכר יהא אסור
❖
טוש"ע שם סעיף א:
ב שלא בשעת מלאכה כי הא ב) דשלח ליה
ילמד דרכי הבטלה: פחתה. אם
דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וכ"ש
רבי אבא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא
דברים שאין רגילות להשאיל בחנם
נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה
מוסף רש"י
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות
כגון להשאיל סוסו שיהא אסור אפי'
יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה:
רבינו חננאל
ביתא מיתבא. בית שהוא
עביד לאגרא. מסתמא כי נחית לה
הוא כ"כ אוהבו שבלאו הכי היה
לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר ושלחו
מיושב בדירת בני אדם,
ביתא מיתבא יתיב ניחא
משאילו וא"כ יותר מדאי יש לו ליזהר
אדעתא דאגרא נחית הלכך לאו
יתיב. ישובו קיים, לפי
ליה. פי' בית שדרין בו
ליה אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא
שהדרין בתוכו רואין מה
בני אדם הוא מיושב ואינו
ללוה שלא יעשה למלוה שום הנאה
בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה
בשלמא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב
שהוא צריך ומתקנין אותו
חרב ואפילו אישתמש
וי"ל דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא
על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה:
(לעיל כא.). ושאיה יוכת
בתיבני וציבי חרב. ולמאן
ניחא ליה בין למ"ד 1 ושאיה יוכת שער ניחא
הא דלא עבידא לאגרא. לא יהיב
טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף
שער. שד ששמו שאיה
דאמר משום שאייה היינו
ליה אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה
מכתת שער בית שאין
בית שאין משתמשין בו
ליה אלא פחתה: נחת לה אדעתא
בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפי'
בני אדם דרין בו, והלכך
כלום האי כיון דאישתמש
אמרי ה"נ ניחא ליה ג דלא ליסתרי עבדיה
דאגרא. רצה שכרה נוטל ואם
סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר
זה שעמד בו ההנהו,
בתיבנא וציבי לא חריב.
בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי
ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא
פחתה יתר על שכרה נוטל דמי
לישנא אחרינא בית שהוא
ניחא ליה דלא לסתור
ג)
שאוי ויחיד מאין אדם
עבדיה. ופי' ר"ח ז"ל
נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו
פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא:
דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א"ל רבה
ד)
יוכת שער, מזיקין מכתתין
באכלוסא דמחוזא דאי לא
נחית לה אדעתא דגזלנותא. אפי'
בפחות ועוד שמא י"ל דכל היכא
אותו (שם). תקיף עבדי
בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל דאמר רב נחמן
עבדי מלאכה חלשי. ניחא
דאינשי דמסיק בהו
ליה דלא ניסתרי עבדי.
דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה
שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא
עבדא נהום כריסיה לא שוי אמר ליה אימא
זוזי. מחזיק בעבדיהם של
פי' ניחא להו לבעלים
שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו
פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת
בעלי חובות שלו וכופם
דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי
שלא ישב העבד בטל
הגזלה: פסלתו מלכות. המלך צוה
צריכין מותר להשאיל אף לאחר
לעשות מלאכתו (ב"מ סד:).
ויסיח דעתו מן המלאכה
כובי כולהו עבדי מעבד עבדי א"ל אנא כרב
עבדא נהום כריסיה
ולא ישוב לעשות מלאכה
הלואה ומתני' דאיזהו נשך (שם)
שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה
לא שוי. לחם מאכלו.
כבתחילה, והעיקר מן
דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב
אחרת: היינו נסדק. דכיון דלא
בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא
והריני זנו ביום מלאכתו
הסתירה. איתמר המלוה
קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו
ז)נסדק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם
עושה לוה למלוה אותה הנאה בלא
(שם). דארו עבדיה.
חבירו על המטבע
כך שמו, דמרקיד בי
ונפסל המטבע, אמ' רב
כשעת הגזלה: אלא היכי דמי
ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא
הלואה דומיא דהקדמת שלום שאין
כובי. ליצן היה ומרקד
נפסל. דקתני מתניתין הרי שלך לפניך:
אסור אלא באותו שלא היה רגיל
ליסתרי עבדיה אמר ליה הני מילי היכא דדלא
בחנויות לשתות יין (שם).
כגון שפסלתו מדינה זו. בני מדינה
להקדים לו מקודם לכן ומיהו אפילו
דלא ליסתרי עבדיה.
מסיק בהו זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי
שלא ירגיל להיות בטל
פסלוהו מעצמן: ויוצא במדינה אחרת.
דבר שהיה משאילו בלאו הכי כגון
כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב
ויתעצל. התי"ו משמשת
שיכול לומר לו לך להוציאו שם:
חצר דלא קיימא לאגרא אם נכנס
כדרך המתפעלים בתיבת
נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו
תרומה לא מינכר היזיקה. לא נשתנה
שלא מדעת חבירו חייב אע"פ שאם
שי"ן וסמ"ך, כאשר יתפעל
שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו
שר ויאמר תשתרר, שהתי"ו
ה
מראיתה משאר חטים: הכא מינכרא
לא הלוה לו לא היה חייב לתת לו
מתמצעת להפסיק אותיות
ודר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר א"ל
הזיקה. שאין צורה זו דומה לצורה
שכר כדמשמע הכא ולפי זה ההיא
השורש וכאשר יאמר
הדרי בי: איתמר התוקף ספינתו של חבירו
בגיזרת סף הסתופף,
של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו
דאיזהו נשך (שם) איירי דוקא בחצר
מגיזרת שח השתוחח,
היו כל צורות המדינות שוות לה:
דקיימא לאגרא דהתם איירי מדעתו
ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל
וכן בלשון גמרא משתרי
המלוה את חבירו. שום פרגמטיא:
כדקאמר לא ישכור הימנו בפחות אבל
מיסתמיך אשתהי אישתקיל
רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל
(ב"מ סה.).
על המטבע. שקצץ לו מעות:
בלא קיימא לאגרא היה מותר כיון
אלא פחתה אמר רב פפא לא פליגי ו הא
דברשותו נכנס וגם בלא הלואה היה
נותן
דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא
מניח לו לדור בחנם והאי דקאמר
ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא ז הא דנחית ליה אדעתא דאגרא והא
התם עלה דמילתא דהכא מאי קמ"ל
דנחית ליה אדעתא דגזלנותא: גזל מטבע ונסדק [וכו']: אמר רב הונא
תנינא ומשני מהו דתימא ה"מ חצר
נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר פסלתו מלכות
דקיימא לאגרא כו' קמ"ל לא בעי
נמי היינו נסדק אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת
למימר קמ"ל דמתניתין איירי אפילו
ח
ט
בדלא קיימא לאגרא דמתניתין ודאי
א"ל רב חסדא לרב הונא לדידך דאמרת נפסל פסלתו מלכות הרי פירות
לא מיירי אלא דוקא בדקיימא לאגרא
והרקיבו יין והחמיץ דכי פסלתו מלכות דמי וקתני משלם כשעת הגזילה
כיון דמיירי מדעתו אלא ה"פ קמ"ל
א"ל התם נשתנה טעמו וריחו הכא לא נשתנה א"ל ה) רבא לרב יהודה לדידך
דאפי' לא קיימא לאגרא אסור היכא דלא
דאמרת פסלתו מלכות נמי היינו נסדק הרי תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות
הוי מדעתו ופירוש זה דחוק דהפשט
דמי וקתני אומר לו הרי שלך לפניך א"ל התם לא מינכר היזיקה הכא מינכר
משמע דאמתניתין קאי וקמ"ל דמתני'
היזיקה איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר
איירי אפי' בדלא קיימא לאגרא
נותן
אע"ג דאיירי שנכנס מדעתו:
המלוה את חבירו על המטבע. פ"ה הלוה לחבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצב לו במעות נותן לו מעות שיוצאין בשעת פרעון
דהא קבל עליו לתת מטבע ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ"ל הקונטרס ולפירושו
נראה דאם הלוהו מעות נמי וקצב לו שישלם לו מעות דמשלם מטבע היוצא באותה שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו ולא נקט בקונטרס
פרקמטיא אלא משום דכשמלוה אדם מעותיו אין רגילין להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אמר סתם כך וכך מעות תתן צריך
לשלם לו מטבע היוצא וקשה לפירושו דה"ל למימר המוכר לחבירו על המטבע או ה"ל למינקט הקיף ועוד כיון דמעות פרקמטיא זוקף
עליו במלוה אין סברא כלל לחלק בין הלוהו מעות לפרקמטיא שמכר במעות ונראה לפרש דאין חילוק בין מכר לו פרקמטיא בין
הלוהו מעות ומיירי כשהתנה עמו ע"מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע
היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו ועוד אור"י די"ל כגון שהלוהו סאה חטין ואמר
לו או תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואילו במעות לחודייהו קצב היה משלם לו מטבע
שנפסל אבל הכא שלא
זקף עליו במלוה
גמורה שיכול לפרוע לו חטין אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה
שעה ולכל הפירושים
אם
הלוהו מעות סתם
מעות שהלוה לו
יפרע