הגוזל עצים פרק
תשיעי בבא
קמא
ק.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לפנים
משורת הדין עבד כדתני [רב יוסף] והודעת להם וגו'.
בית חייהם. ה) תלמוד תורה: ביקור חולים וקבורה. פרכינן באלו
עט א מיי' פ"י מהל'
א) [לעיל צח: כתובות פו.],
והך ברייתא מייתי נמי בפרק אלו מציאות (ב"מ דף ל:)
ב) סנהדרין ו. לג. לקמן
מציאות [ב"מ ל:] היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל
שכירות הלכה ה סמג
קיז: בכורות כח:, ג) כלאים
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
אחד מששים בחליו וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו ואפילו הכי חייב:
גבי זקן ואינו לפי כבודו ורבי ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין
פ"ז מ"ד וה' יבמות פג.,
שו סעיף ו:
שנשא ונתן ביד. וזיכה את החייב שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל
עבד כדתני כו' אבל בסוף
פרק האומנים (שם דף פג.) גבי רבה בר
פ ב מיי' פ"ז מהל' חובל
ד) ב"ב ב. [וש"נ], ה) בפ'
דיין למשכון והחזירו ללוה. וחייב את
רב הונא דשקלינהו לגלימייהו דהנהו
אלו מציאו' דף ל: פי' רש"י
ומזיק הלכה יא ועיין
בית חייהם ללמוד להן
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
הזכאי נטל ביד ממון מן הנתבע
שקולאי לא מייתי לה אלא מייתי למען
בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו
אומנות להתפרנס בו
ע טוש"ע ח"מ סי' שפו
ושילם לתובע. וטימא את הטהור נטל
תלך בדרך טובי' ומפ' הר"י מאורליינ"ש
זו ביקור חולים בה זו קבורה את המעשה זה
וחוקות ותורות כתיבי
סעיף א:
פא ג ד מיי' פ"ו מהלכות
ברישא דקרא, ו) [ד"ה
שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי
דלא שייך לפנים משורת הדין אלא
הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין ריש
לפנים], ז) מיותר, ח) [ד"ה
סנהדרין הלכה ג סמג
להחזיק דבריו. וטיהר את הטמא
בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו
שעירבן], ט) [ד"ה השתא],
עשין צו טוש"ע ח"מ סי'
לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר אמר
נטל הדיין לפירות טמאים וערבן
רבי חייא דהכא ור' ישמעאל ברבי
❖
י) [ד"ה וסבר],
כה סעיף ג:
מעליא הוא אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא
פב ה מיי' פ"ז מהל'
א
עם שאר פירות האיש השואלו. והוה
יוסי באלו מציאות (שם דף ל:) אבל
כלאים הלכה יז סמג
א"ל כי סמכת עלי מאי למימרא דאי משתכח
ליה עושה מעשה בידים ומזיק והכי
בההיא דרבה בר רב הונא אין חילוק
לאוין רפ טוש"ע י"ד סי'
הגהות הב"ח
בישא בעינא לאיחלופי לך והא את הוא
❖
מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני
בינו לבין אחרים ואין נראה דבפרק
רצו סעיף מז:
(א) תוס' ד"ה טיהר וכו'
ממונות (דף לג.): קידש. אסר את
דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי
אלו מציאות (שם דף כד: ושם ו)) אמר
א)
דר"מ היא דדאין וכו':
התבואה: מחיצת הכרם. קיימא לן היה
דעבד לפנים משורת הדין גבי הא
מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה א"ל
(ב) בא"ד מיהו קשה
מוסף רש"י
גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר
[דאבוה] דשמואל אשכחינהו להנך חמרי
מטיהר את הטמא כצ"ל:
לא ר' מאיר ב וסבירא לן כוותיה הי רבי
(ג) בא"ד והא דבעי הכא
בית חייהם. ללמוד
מכאן וזה סומך גפנים לגדר
במדברא אהדרינהו למרייהו לבתר
מאיר אילימא רבי מאיר (ד' ל' מ' פ' סימן)
לאוכוחי דר"מ דדאין
להם אומנות להתפרנס
מכאן בלא יחפור (ב"ב דף כו.):
תריסר ירחי שתא ובההיא פטרי
וכו': (ד) בא"ד ואין זה
בו, חוקות ותורות כתיבי
דתנן ב) ג דן את הדין זיכה את החייב חייב
אלא גרם: (ה) ד"ה מחיצת
כ"ע וי"ל דבהנהו שקולאי לא שייך
גדור
ברישיה דקרא (ב"מ ל:).
❖
את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא
וכו' שאין זה משנה:
דדאין דינא דגרמי.
לפנים משורת הדין כיון שעשו לו
המחייב את הגורם הפסד
מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא איתמר עלה אמר רבי אילעא אמר רב
היזק גדול בפשיעה ששיברו לו חבית
לחבירו (כתובות פו.).
של יין: אחוי דינר לר' אלעזר.
והוא שנטל ונתן ביד אלא הא ר' מאיר דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור
שנטל ונתן ביד. שנטל
ד
גליון הש"ס
הוא המעות ממנו בידו
אכתי הוה צריך למיגמר דאי לא הוה
שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו התם קא עביד בידים אלא
תוס' ד"ה מחיצת וכו'
ופרעו לבעל דין
(בכורות
צריך למיגמר לא היה מחויב כדמשמע
כח:). הרי זה קידש.
הא ר' מאיר דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש
מכח ההיא משנה
ג)
דהמסכך. עי' לקמן דף
לשון פן תוקדש (דברים
גבי ר' חייא דעבד לפנים משורת
וחייב התם נמי קא עביד בידים אלא הא ר"מ דתניא מחיצת הכרם שנפרצה
ד)ה
קטז ע"ב תוס' ד"ה ל"צ
כב) אסר תבואת חברו
הדין והא דקאמר ז) (מר) חזי דעלך
❖
הב':
וחייב לשלם (יבמות פג.).
אומר
קסמכינא אפילו לא אמר הוה מחייב
מחיצת הכרם. שסמוך
לשדה הלבן של חבירו
כמו ר' חייא דאע"ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו:
טימא את הטהור. אע"ג דאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור הכא אית ליה לחיובי אע"ג דשוגג
(ב"ב ב.).
רבינו חננאל
הוא מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו
בית חייהם את הדרך זו
גמילות חסדים אשר ילכו
של חבירו הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה ולמ"ד נמי שמיה היזק ושוגג פטור כדי שיודיעו הכא חייב דליכא למיחש להכי דאפילו
זה ביקור חולים בה זו
טיהר את הטמא ועירבו עם פירותיו ליכא למיחש שמא אח"כ לא יודיענו שהן טמאים דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו:
קבורה ואת המעשה זו
טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
א"א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבו עם פירותיו כדמפרש במסקנא
הדין אשר יעשו זה לפנים
משורת הדין. ריש לקיש
בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושםח)) ובפרק עד כמה (בכורות דף כח: ושם) דאם הן בעין לא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו
אחזי דינר לר' אלעזר אמ'
שייך בהן והא דלא מפרש הכי אלא כי מוקי לה כשנשא ונתן ביד לאו משום דמעיקרא לאו בהכי עסקינן אלא דמעיקרא לא איירי כשעירבן
ליה מעליא הוא אמ' ליה
חכם אלא הבעלים אבל במסקנא קאמר שהחכם בעצמו עירבן ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא כשערבו עם פירותיו
חזי דעלך סמיכנא, אמ'
ליה למאי אמ' ליה דאי
איירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב
משתכח בישא מיחייבנא
דתרוייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו וא"ת למאי דבעי לאוקמי כר"מ
לך, והא את הוא דאמרת
היכי מתבטלים הטמאים ברוב והא ס"ל לר"מ בהניזקין (גיטין דף נד:) גבי אגוזי פרך ורימוני באדן נפלו ונתפצעו אפילו שוגג לא יעלו
מאן הוא תנא דדאיין
דינא דגראמי ר' מאיר,
וי"ל דשוגג כי האי שעשה ע"פ חכם לא קניס ר' מאיר א"נ התם דוקא שנתפצעו אחר הנפילה שנאסרו בתחילת תערובתן קאמר ר' מאיר
מאי לאו ר' מאיר ולא
דלא יעלו אבל אם נתפצעו קודם שנתערבו מודה ר"מ דשרי א"נ בהך מילתא דוקא דדאין דינא דגרמי אתיא כר"מ ותימה מאי בעי לאתויי
סבירא לך כוותיה, אמ'
ליה לא כר' מאיר וסבירא
מהכא דר' מאיר דדאין דינא דגרמי ואמאי מוקי לה נמי כשנשא ונתן ביד בלא נשא ונתן ביד חייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי
(א)
לו כוותיה. ודייקיני הי ר'
כיון דבאמירה בעלמא קם דינא כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג. ושם ט)) דקאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אין
מאיר אילימא הא דתנן
חוזר אלמא קם דינא היינו דקמפחד ר"ט אלא אי אמרת חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה [קמן] הוה הדרא השתא נמי דינך לאו דינא
דן את הדין זיכה החייב
חייב הזכאי כול', ודחינן
ולאו כלום עבדת והתם ע"כ אתי כרבנן דלר"מ דדאין דינא דגרמי אע"ג דאילו הואי קמן הוה הדר היה לו להתחייב כמו מראה דינר
הא ר' אילעאי והוא שנטל
לשולחני דחייב אע"ג דאילו הוה קמן הוה מהדר ליה וי"ל דלעולם ההיא סוגיא כר"מ ולא דמי למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני
ונתן ביד. אלא לצבוע
שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה לו חכם זה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והיה לו
לו אדום וצבעו שחור,
דחינן דילמא שני התם
לישאל עדיין לחכם אחר ומיהו קשה מטיהר (ב) הטמא אמאי מחייב חכם אפילו לר"מ במה שעירבו בעל הבית עם פירות נימא כיון דאילו לא
דבידים קא עביד, אלא
עירבו הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וכן ברישא דהך דדן את הדין בפ' עד כמה (בכורות דף כח.) דתנן מי שאינו מומחה וראה את
הא מחיצת הכרם שנפרצה
הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו ואמאי נימא כיון דאילו לא נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עבד וע"ק דע"כ סוגיא
אומ' לו לבעל הכרם גדור
נתיאש ולא גדר הרי זה
דהכא ודבכורות דלא כרב חסדא דהא משמע דאליבא דר"מ ניחא ליה בלא נשא ונתן ביד אלא כרב ששת וא"כ כיון דמה שעשה עשוי משום
קידש וחייב באחריותו,
דאיירי דטעה בשיקול הדעת כדמוקי לה רב ששת בריש סנהדרין (דף ו.) למה נתחייב הדיין לרבנן במאי דנגע ביה שרץ הלא בלאו הכי
פיר' חייב לשלם הזרע
מה שעשה עשוי ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין
דקימא לן זה סומך
לגדר וזורע וזה סומך
בין לר"מ בין לרבנן אע"ג דבדבור בעלמא מיפסל ולא חשיב דינא דגרמי ונראה לפרש דכל היכא דקם דינא אפילו בדבור חשיב כמעשה
ונוטע, וכיון שנפרץ הגדר
ולא כגרמא ומחייב אפילו לרבנן אבל היכא דאילו הוה קמן הוה הדר כגון מראה דינר וכגון טעה בדבר משנה לר"מ חייב ולרבנן פטור
נתערבו ונאסרו תבואת
דהא ודאי גרמא הוא מה שהאכילו אחרי כן על פיו או מה שעירבו עם פירותיו וסוגיא דסנהדרין כרבנן והא דבעי הכא לאוכוחי דר"מ דאין
הכרם והזרע ומפני שלא
(ג)
גדר גרם לזרע להיאסר,
דינא דגרמי מטיהר את הטמא דייק דחייב חכם במה שעירבם בעל הבית עם פירותיו ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם זכאי אחר
לפיכך נתחייב בעל הגדר
כך אבל טימא את הטהור וזיכה את החייב דבדבורו של חכם מה שעשה עשוי חייב לשלם אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בפרק
לשלם דמי הזרע שנאסר
נתברר כי אע"פ שלא
עד כמה (בכורות דף כח:) דקאמר לימא תנן סתמא כר"מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי קאמר ולא משום טימא את הטהור וזיכה
עשה מעשה בידים אלא
את החייב והא דמפרש התם לשנויי מתני' כרבנן טימא את הטהור דנגע בה שרץ זיכה את החייב שהיה לו משכון ונטלו הימנו אגב
ישב ולא גדר וגרם
אחרינא מפרש להו א"נ סוגיא דהתם כרב חסדא ומפרש האמת ורישא דמי שאין מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא
הזק לחבירו חייב וכן
הלכה. מתני'. נתן צמר
עצמו שחטו וצ"ע לרבנן מ"ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא הטהור וכהנים שפיגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמה לי אם גורם לו הפסד
לצבע והקדיחתו יורה נותן
ע"י ששורף שטרותיו ומה לי ע"י דיבורו וצ"ל דדיבור חשיב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידים אבל בשורף שטר אינו נוגע בגוף הממון
לו דמי צמרו, צבעו
וניירא בעלמא הוא דקלי מיניה ואין (ד) אלא גרם בעלמא ועוד י"ל דסוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב ששת אלא כרב חסדא דלא קם דינא
כעור כול'. פיר' כעור
כולבוס, ופיר' כולבוס
בדיבורי' בעלמא ואיירי בנשא ונתן ביד כדמוקי התם רב חסדא אלא דס"ד דגמ' דנשא ונתן בעלי דינין ודחי דאיירי בנשא ונתן ביד הדיין
עצמו: שאני התם דבידים עביד. תימה ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט
הצבע מיד עד ב' ימים או ג' וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן ובתרוייהו משני בידים קעביד ומ"מ מסכך
מחיצת
הכרם שנפרצה כו'. אור"ת שאין (ה) משנה בשום מקום אלא
גפנו לא מזיק כל כך בידים כמו בצמר לצבע לפיכך הביאה אחר כך:
ברייתא היא ומ"מ דייק דאתיא כר"מ $ מכח ההיא משנה דהמסכך דלעיל דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור"ש ואמרי אין אדם אוסר דבר שאין
שלו וא"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר' יוסי ור"ש לא אתיא אלא כת"ק דידהו דהיינו כר"מ דסתם משנה ר"מ היא וא"ת ומאן תנא דפליג
אדר"מ בדינא דגרמי דרבי יוסי ור"ש לא פליגי אלא משום דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ורבנן דפליגי אדר"ש בדבר הגורם לממון ליכא
למימר דיש חילוקין כדפרישית במרובה (לעיל דף עא: י)) וי"ל דההוא תנא דפרק המניח (לעיל דף לג:) דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה
עשוי פליג אר"מ
דמשמע דיש לפטור יותר בשורף שטרותיו מבשחטו
ולמאן דדאין דינא דגרמי אמר לעיל דמגבי ביה דמי שטרא מעליא:
אומר