ק:
הגוזל עצים פרק
תשיעי בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אומר לו גדור. פי' לבעל הכרם דהוא המזיק דד' אמות שאמרו
גדור. שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד
המחיצה פרוצה
פג א ב מיי' פ"י מהל'
א) לעיל צח:, ב) [לעיל צה.
ותאסר: נתייאש ולא גדרה. ובתוך כך הוציא
להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור (ב"ב
הזרע אחד מן
שכירות הלכה ד ועיין
צה: לקמן קב.] ב"מ עח:
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
קיז: ע"ז ו: [וע"ש ז. בתוס'
א] הרי זה קידש. ואין בטל אלא באחד
המאתים שהיו בה בהיתר:
דף כו. ושם) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק
ד"ה ר"מ], ג) [ספ"ז
פט טוש"ע ח"מ סי' שו
ההיתר וחד באיסור: מתני' והקדיחו
ממנו ד' אמות אחד גפנים ואחד כל
אילן ומפרש בגמ' ד' אמות
ומאתים וכאן יש קצ"ט מן
❖
דכלאים], ד) [ד"ה כי],
סעיף ג:
ה) [ד"ה שמא], ו) [ד"ה
יורה. שרפתו יורה שהרתיחו יותר
שאמרו כנגד עבודת הכרם ואפילו
אמר], ז) [ד"ה יתיב],
מדאי: נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא
ר' יוסי דאמר התם על הניזק להרחיק
אומר לו גדור נפרצה
אומר לו גדור נתייאש
ח) [ד"ה רואין], ט) כ'
הגהות הגר"א
את עצמו הא א"ר אשי התם מודה
שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא
ממנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו:
מהרנ"ש וז"ל בקצרה הר"י
[א] תוס' ד"ה אם כו' ט"ו
מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה
בא לפרש התיבות אם השבח
למימר אם השבח יותר: צבעו כאור.
ר"י בגירי דיליה והכא גירי דבעל
א) א
יתר על ההוצאה ומציין
מנים קרי שבח (יתר על
כרם הם דחשדינן ליה שלא יביא
כמו כעור. בגמ' [קא.] מפרש שצבעו בשירי
הוצאה) תא"מ (וכן מחקו
תחלה אם השבח ומפ'
נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יתר
❖
מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך
צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על
רש"ל):
והיתר על ט"ו מנים קרי
על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה
שבח ואח"כ מציין יתר על
התחתונה דברי הכל: ואם השבח.
לעשות כותל או להרחיק ארבע אמות
ההוצאה ומפ' והוצאה קרי
יתירה על השבח נותן לו את השבח ב)לצבוע
והא דנקט אומרין לו גדור ולא נקט
שהשביח הצמר יתר על היציאה של
הגהות מהר"ב
ובזה א"ש לשון התוס' וא"צ
לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי
צבע: נותן לו. לצבע את היציאה ולא
חייב לגדור נראה לר"י לפי שצריך
למחוק תיבות יתר על
רנשבורג
היציאה שמחק מהרש"ל.
מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר
להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור
שכר שלם ומקבל צמרו. ודמי צמרו
א] רש"י ד"ה הרי זה
העתק מחילופי גרסאות,
אין חייב באחריותו ולהכי נקט נמי
לא אמר דניתיב דלקני איהו שבחא
ב אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה
י) כתובות פ. ב"מ קא.,
קידש וכו' ומאתים וכאן
❖
תרי זימני נפרצה אומר לו גדור דאף
דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע
כ) עיין בהגהות הרא"ש,
כו'. עיין רש"י ותוס'
ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:
בחולין דף צט ע"ב ד"ה לא
וליכא שנויא דנקנייה: לצבוע לו
פעם שנית דנפרצה צריך להתרות
גמ' מאי כאור אמר ר"נ אמר רבה בר בר
במאה ובשבת דף קמב
אדום כו'. קני בשינוי לר"מ ולא יהיב
בו ואם לא התרו בו לגדור אין חייב
ע"א בתוס' ד"ה שנפלה
חנה כלבוס מאי כלבוס אמר רבה בר שמואל
הגהות הב"ח
❖
באחריותו שאין סבור להיות חייב
ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי
ודוק היטב:
כפרא
(א) תוס' ד"ה אומר וכו'
לגדור כל שעה שנפרצה ונפרצה פעם
שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח
אם יש בו מראית דם
הצמר: ר' יהודה אומר כו'. דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על
שלישית מספקא לר"י אם צריך להתרות בו בכל פעם או שמא סגי
❖
כשר:
מוסף רש"י
בתרי זימני ור"ת מפרש דלהכי נקט תרי זימני לאשמועינן שאם יש
התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה
אומר לו. לבעל הכרם,
תוספת מאתים בין מה שהוסיף כשנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף
ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם
גדור. אתה שלא יאסרו
גליון הש"ס
ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו: גמ'
כשנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור דקמא קמא בטלה ודוקא
גפניך את תבואת השדה
תוס' ד"ה חייב וכו' אי
משום כלאים, לפי שסמך
כשיש הפסק בינתיים אבל בעלמא כלאים נאסרין במאתים ולא
כפרא
ג)
בעל השדה את זרעיו סמוך
קנס הוא במזיד דוקא.
אמרינן כל פורתא כשהוא גדל מתבטל והא דאמר בפ' בתרא דע"ז (דף עג. ושם ד)) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו קמא
לגדר כדתנן (ב"ב כו.)
ק"ל הא הברייתא מוקמינן
קמא בטל מפרש ר"ת בדפסיק פסוקי אבל אם מערה בלא הפסק אסור מידי דהוה אכלאים הנאסרין בתוספת מאתים לפי שגדל בלא הפסק
היה גדר בינתים זה סומך
כר"מ ור"מ הא סבור
בדרבנן קנסו שוגג אטו
לגדר מכאן את אילנותיו
והא דאמר בבמה אשה (שבת דף סה: ושם ) שמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן כו' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים היינו שמא ירבה
ה)
וזה סומך לגדר את זרעיו
מזיד וא"כ י"ל דסבר כת"ק
בלא הפסק וכן בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נז:) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ולא אמרינן
מכאן, וכשאין שם גדר תנן
דר"ע דמקיים כלאים לא
קמא קמא בטיל לפי שגדל בלא הפסק ורבי יוחנן גופיה דקאמר בפרק בתרא דע"ז (דף עג. ושם) ראשון ראשון בטל אית ליה התם בנדרים
הוי דאורייתא וההיא
לא יטע אדם אילן סמוך
לשדה חבירו אא"כ הרחיק
דמסכך גפנו י"ל במזיד
דגידולי היתר מעלין את האיסור ור"י בן רבינו מאיר פירש בתוספתא בנדרים דבצל וכלאים וגבי נוטפין דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל
ממנו ד' אמות כדי עבודת
דהרי תוס' לא הקדימו
קמא קמא כמו ביין נסך דהתם לא שייך למימר הכי אבל קשה דאמר בפ' הערל (יבמות דף פב: ושםו)) נתן סאה ונטל סאה עד רובו וברובו מיהא
קושייתם אההיא דהמסכך
הכרם דבהכי הוי כלאים
מיפסל ולא אמר קמא קמא בטיל וי"ל דהתם במי פירות איירי דהחמירו טפי וא"ת אי במי פירות איירי היכי מדמה לה לתרומה דרבנן
(ב"ב ב.). קידש. התבואה
(למה) [אלא] בהא דנתייאש
משמע אף בשכח וא"כ
אם הוסיף מאתים, לישנא
דמי פירות דפסולין דאורייתא כדממעט בפרק כיסוי הדם (חולין דף פד. ושם) מדכתיב מים יתירא והיאך יהיו כשרים במחצה על מחצה
קשה כנ"ל והיינו מרויחים
דקרא נקט פן תוקדש (שם
דאורייתא וי"ל בדוחק דאע"ג דמיפסלי מדאורייתא מחצה על מחצה כשרים להטביל בהם מחטין וצינוריות דאין צריכין ארבעים סאה
ב:). וחייב באחריותו.
בזה קושית תוס' ד"ה
מדאורייתא אלא מדרבנן ומיהו אכתי קשה מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (דף כב. ושם ) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו
מחיצת כרם די"ל דמוכח
דגרם לאסור תבואתו
ז)
דהברייתא כר"מ מדקניס
של חברו (בכורות כח:).
במים והוא טהור אי רובא מיא נינהו סלקא להו השקה ואי רובא ציר נינהו לא בעי השקה דמים בטלים בציר ומסיק לא שנו אלא
❖
והקדיחו יורה. נתקלקל
גם בשוגג:
לטבל בו פיתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור אלמא התם אע"ג שהיו כבר מבוטלות חוזרות וניעור בתוך הקדירה וכל שכן דלא
הצבע מעצמו (לעיל צט.).
ר' מאיר אומר נותן לו
אמרינן קמא קמא בטיל וי"ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה דאע"ג דפסיק פסוקי לא בטלה ואע"ג דבכמה דברים איסור חמור
דמי צמרו. כדמעיקרא
רבינו חננאל
מטומאה כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין דף פו: ושם) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר התם החמירו חכמים
ואע"פ דמהשתא שוי טפי
בטומאה יותר ואין ראיה משמעתא בתרייתא דנדה (דף עא: ושם) דמחלק גבי דם תבוסה בין פסק ללא פסק דשאני דם תבוסה דרבנן ויש
לצריכים צמר אדום (לעיל
כופרא דודי. ופירושו
צה.) בדמים שצמר לבן
דרכים דרכים דרך צבוע
להקל בו יותר ומהא דאמר בפ' כיסוי הדם (חולין דף פז. ושם) ובפרק התערובת (זבחים דף עז: ושם) גבי הא דתנן דם שנתערב במים אם יש
ח)
ח)
נמכר בשוק, דקניה בגזלו
אדום מראהו עמוק ודרך
(א) מראית דם בו כשר וקאמר בגמ' לא שנו אלא כשנפלו מים לתוך דם אבל דם שנתערב במים ראשון ראשון בטל התם בלא שינויא שפיר'
לשלם כשעת הגזילה (ב"מ
אדום אינו עמוק כל כך,
אתי שפיר דהתם גבי דם היינו טעמא דכיון שנדחה שוב אין נראה שכן הוא הדין בכל דבר הקרב ואפילו למ"ד אין דיחוי בבעלי חיים
עח:) דמי צמר לבן כמו
והוא כמו המטלניות
שמסר לו, דקניה בשינוי
שמקנחין בהן יורות של
בשחוטין יש דיחוי וכן מוכח בפרק כיסוי הדם (חולין דף פז: ושם) דטעמא משום דיחוי הוא דמסיק בתר הכי ולענין כיסוי אין בו דיחוי דאין
ונתחייב מעות (שם קיז:)
צבעין שהן כולם עשויין
דיחוי אצל מצות מכלל דלענין דם הוי טעמא משום דיחוי ואין להקשות מהא דאמר בפרק נוטל (שבת דף קמב.) סאה תרומה שנפלה למאה
נותן לו צבע זה דמי
דרכים דרכים כענין
של חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה אחרת לא תעלה ולא אמרינן ראשון ראשון בטל אע"ג דנפל ע"י הפסק דהתם צריך להרים
צמר לבן כבתחלה אם
שאמרנו. אי נמי דצבע בהו
ובענין אחר אין ק' סאה שנפלה בהן מתירין ולא שייך התם ראשון ראשון בטל: נתייאש ממנה ולא גדרה. דוקא נתייאש אבל אם
ירצה, דסבירא ליה לר"מ
קופא. פי' כגון דאתא קוף
כל המשנה מדעת בעליו
וצבע האי צמר בהני
לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במס' כלאים (פ"ה מ"ו) הרואה ירק בתוך כרמו ואמר כשאגיע שם
נקרא גזלן ונוטל הצמר
סממנים שאין צבוע יפה
אלקטנו מותר לכשאחזור שם אלקטנו והוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו כל שעה אפילו הוסיף מאתים מותר וטעמא
לעצמו, אע"פ שהוא מעלה
ולא שבח לענין דמים.
י"ל משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע זריעה דניחא ליה: חייב באחריותו. אע"ג דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק נראה לר"י דהא
עכשיו בדמים (ע"ז ז.).
וי"א דצבע בהו קופא של
ר' יהודה אומר. א"כ
נצרים שגזל סממנין
חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרות חבירו אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב
נמצא זה משתכר בשינויו,
וקופתן של נצרים וצבע
אלא ידו על התחתונה
היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו
קופתו בסממניו וקא
של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל כרם נמי מפסיד ועוד $ אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב: אם השבח יתר על
(שם) אם כן תחייבו נמצא
מהדר ליה קופתו צבועה
זה נהנה, שזה הביאו לו
דלא שבח לענין דמים.
היציאה. מפרש בירושלמי מהו השבח יתר על היציאה בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר וחמש מנוי סממנין ועשרה מנוי אגרא ואמר
מן השוק, אלא מחזיר לו
וי"א דצבע בהו הגזלן קוף
את הצמר כמות שהוא
ליה זיל צבעיה סומקי ואזל וצבעיה אוכם א"ל אילו צבעתיה סומקא הוה שוה עשרים וחמש מנוי השתא דצבעתיה אוכם לית הוא שוי אלא
של נגזל, דקוף הוה
צבוע וידו על התחתונה
מעיקרא וקוף לבסוף ולא
עשרים מנוי את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי עד כאן לשון הירושלמי בפירקא ואור"י דהכי ט) פי' דרבי יהודה לפי הירושלמי אם
(ב"מ קיז:). אם השבח.
שבח לענין דמים. רבינא
השבח שהושבח הצמר יותר על ט"ו [א] מנים והיתר על ט"ו מנים קרי שבח יתר על הוצאה והוצאה קרי עשרה מנים של שכר הצבע שמוציא
שהשביח הצמר, יתר על
אמר הכא במאי עסקינן
היציאה. שהוציא הצבע,
דלא גזל כלום אלא כגון
הצבע וטורח ויהיה בשכרו י' מנים דהשתא אם השבח על ט"ו מנים יותר מי' מנים שהם יציאה נותן לו היציאה דהיינו י' מנים ולא יתן לו
נותן לו. בעל הצמר. את
דקיימי סממנין דחד גברא
יותר ואם היציאה יתירה על השבח שלא הושבח על ט"ו מנים אלא ד' או ה' יתן לו השבח מה שהושבח על ט"ו ואין נותן לו כל י' מנים
היציאה. סמנים ועצים
וצמר דחד גברא ואתא
שהתנה עמו דא"ל את אפסדת דידך ואנא לא אפסדנא דידי ויש ליתן טעם לדברי הירושלמי למה לא יהיה כאן הדין כמו י) בנוטע שלא
ושכר פעולה כשכיר יום
קוף ונסב צמר דהאי
ולא שכר שלם כמו שהתנה
וצבעיה בסממנין דהיאך.
ברשות דנעשה כאן כאילו כן התנה עמו א"נ קנסא הוא משום דשינה ממה שצוה לו ומיהו אם השבח יתר על היציאה דתנן גבי צבע כעור
עמו (ע"ז ז. ב"מ קיז:) ולא
לא הוי פירוש כי ההיא דירושלמי כי איך יהיה השבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור וגבי כסא כעור דגמרא אפשר ודאי שיהא
מה שראוי בקבלנות, דהוי
טפי (ב"מ שם). טוב מן הנאה כגון שהנאה אין חזק כמו הכעור ע"י כך דמי הכעור יתירה על הנאה ואין לשון ירושלמי משמע כפי' ר"י שהרי משמע
שבא לפרש מהו אם השבח יתר על היציאה ולדברי ר"י הוא מפרש היציאה יתירה על השבח והר"ר אלחנן פי' בע"א ולא מצאתי כתוב כ):
הא