ארבעה אבות
פרק
ראשון בבא
קמא
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא דלא מכליא קרנא. פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה
הגלל. היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער.
כא א (מיי' פ"ג מהל'
א) [זבחים ד: ערכין ד: נזיר
לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל
וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור אלא י"ל
נח:], ב) [לקמן יז:], ג) [פי'
נזקי ממון) סמג
על זה תמצא בפירוש רש"י
עשין סז טוש"ע ח"מ סי'
כמו גללי אדם וגללי בהמה: אידי ואידי. ושלח וביער תרוייהו
שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות
לקמן יז:], ד) [שמות כא],
שצא סעיף א:
להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא$:
אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא
כליא קרנא דמשמע כגון
כב ב מיי' שם פ"א הל'
ה) [עיין תוספות סנהדרין
והא דמכליא קרנא. וא"ת ולכתוב
❖
שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח
מה. ד"ה מה],
י סמג שם טוש"ע
ח"מ שם:
אבל לא כתחלה וביער היינו היכא
רחמנא ושילח ולא בעי וביער
הגלל עד תומו אמר
מר ושלח זו הרגל וכן
כג ג מיי' שם ופ"ב שם
דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער
ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשילח
הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא
הל' ב סמג שם וטור
גליון הש"ס
שלוחו כדלקמן: דומיא דרגל.
ש"ע שם וסי' שפט סעיף
לגמרי. $ואי קשיא היכא מצי למימר
דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור
גמ' אי קרן כתיב. ואי
יח:
אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא
וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשינן
כד ד מיי' שם סמג שם
דבשדה אחר משלם נזק
הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב
והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא
לחומרא הנ"מ באיסורא אבל בממונא
טור ש"ע שם סי'
שלם והקרא דוחצו את
אי שן כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי
שפט סעיף א:
כספו ברה"ר א"כ אייתרא
דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא
לא ואומר ר"ת דמדה היא בתורה
כה ה מיי' שם פ"א הל'
יחצון דדרשי' לקמן כו ע"א
אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא
תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי
לא שנא באיסורא ול"ש בממונא:
י טור ש"ע שם וסי'
דאין חצי נזק חלוק:
ושן
קרנא קמ"ל והשתא דאוקימנא ארגל שן
בהמות אשלח בם. אע"ג
להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא
רש"י ד"ה אידי ואידי וכו'
שפט סעיף יח:
כו ו מיי' פי"ב שם הלכה
ואי קשיא. וכן הקשה תוס'
דלא מכליא קרנא מנלן דומיא דרגל מה
הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי
דאמרינן בעלמא [בספרי פרשת
וק"ל הא בפשוטו ניחא
י סמג עשין סח
אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי
האזינו] בהמות שיש להן ארס כנחש
רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא
דושלח לחודיה לא מצי
טוש"ע ח"מ סי' תי סעיף
רגל השור: מה רגל לא שנא כו'.
ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא
למיכתב דלא היינו יודעין
י:
מכליא קרנא אף שן א לא שנא מכליא קרנא
כז ז מיי' פי"ג שם הל' ב
אי איירי משן אי מרגל
דהא לא כתיב ביה ובער: מה שן
תולדה דקרן מכל מקום איירי נמי
ולא שנא לא מכליא קרנא אמר מר ובער
מש"ה כתיב לאורויי דמיירי
ג סמג שם טוש"ע שם
1
לא שנא כו'. דהא לא כתיב ביה
בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן
❖
משן. וכן בהא דאמרינן
סי' תיא סעיף א:
זו השן וכן הוא אומר 2 כאשר יבער הגלל
ושילח: או הא או הא או רגל משום
כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה
ס"ד אידי ואידי ארגל לא
עד תומו טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער
מצי לכתוב ובער לחוד דלא
דהזיקה מצוי. אבל שן לא: או שן
ברא וחיה בכלל בהמה:
היינו יודעין במאי מיירי
איצטריך ס"ד אמינא ה"מ
הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי אוקימנא
תורה אור השלם
משום דיש הנאה להיזיקה. אבל
לזה כתיב ושלח לאורויי
לה $ אי קרן כתיב אי רגל כתיב איצטריך סד"א
היכאדשלח שלוחי.
רגל לא: מכדי. שן ורגל שקולין
1. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ
דמיירי מרגל וצ"ע:
שם ד"ה נתחככה כו'
כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ
הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם
וא"ת תיקשי השתא הא דפריך
אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא
שנתגלגלה עליהן. עיין
וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב
יש בהן צד חמור: ויבאו שניהם.
לעיל טעמא דכתב רחמנא כאשר
דשלח שלוחי קמ"ל והשתא דאוקי אשן
לקמן יח ע"ב ברש"י ד"ה
שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ
דדחיק: תד"ה הא דלא
מושלח: דהי מינייהו מפקת. דלא
יבער הגלל הא לאו הכי במאי מוקמית
שמות כב ד
יְשַׁלֵּם:
רגל דאזלה ממילא מנלן דומיא דשן מה
2. לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה
מכליא קרנא וכו' דקרא
ליתי מיניה הא שניהן שוין: איצטריך.
והשתא ליכא לשנויי כדלעיל וי"ל
איירי באכילה דמכליא
שן לא שנא שלחה שלוחי ל"ש דאזל
אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי
❖
ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה
דה"ק בברייתא דאלו לא נאמר ושילח
קרנא. עי' לקמן כג ע"ב:
לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר
ממילא אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא
אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו
הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכי
עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל
שנא אזלה ממילא ולכתוב רחמנא ושילח
וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית
בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל
האי גוונא איכא בריש איזהו נשך
יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר
מוסף רש"י
ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן
אזלא ממילא לא: קמ"ל. ובער וכיון
:
(ב"מ דף סא.)
הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ:
לא
בפרומביא. רסן (לקמן
מלכים א יד י
י' כתיב ולא ט' כתיב. תימה
משמע רגל דכתיב משלחי רגל השור
דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא
3
יז:). ובזוג. אשקליטא
3. אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל
רגל וילפה מיניה: נתחככה בכותל
דבפ' הפרה (לקמן דף נ: ושם)
והחמור ומשמע שן דכתיב ושן בהמות
(שם). בין לרב בין
4
מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר
להנאתה. והפילתו או טינפה פירות
תנן מה בור יש בו כדי להמית עשרה
לשמואל היינו בור.
וְהַחֲמוֹר: ישעיהו לב כ
אשלח בם אי לאו קרא יתירה ה"א או הא
4. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף
דהא נמי תחילת עשייתן
להנאתה $ שנתגלגלה עליהן כדרך
פי' בקונט' דסתם בור יש בו י' א"כ
או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה
לנזק, דהוה ליה לאסוקי
וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת
סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן
י' כתיב ועוד קשה דהכא דריש
אדעתיה דסופו ליפול ברוח
אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי
להזיקו א) מכדי שקולין הן ויבאו שניהם דהי
❖
שיש הנאה להזיקה: ומאי שנא שן.
מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך
מצויה (לקמן ו.).
דברים לב כד
עָפָר:
מנייהו מפקת אצטריך סד"א הני מילי
5. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף
מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא
סוף סוף זה אב למיתה וזה אב
יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה
היכי דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא
בתולדה דשן ורגל: כל היזק דרך
לנזקין ופי' הקונט' דנפל שמה שור
❖
שמות כא לד
לּוֹ:
רבינו חננאל
קמ"ל: תולדה דשן מאי היא נתחככה
הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל
משמע בין מת בין הוזק א"כ כי
ב
אמר מר ושלח זו הרגל
דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק:
דרשינן שור ולא אדם הוה ליה
בכותל להנאתה וטינפה פירות להנאתה מאי
(וכו') [וכן] הוא אומר
רבינו חננאל (המשך)
ובשערה. שנדבקו כלים בשערה
למעט נמי אדם מנזקין ע"כ נראה
שנא שן דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו
משלחי רגל השור
והחמור. ולולי האי קרא
כיוצא בו בתחלת שחיטת
וגררתן ושברתן: מאי שנא רגל.
לפרש דסתם בור עמוק הרבה
עליך הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך
משלחי רגל השור האי
קדשים מה הפרט מפורש
דמיחייב דהיזק מצוי כו': אב עשרה.
וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא
ושמירתן עליך אלא ג תולדה דשן כשן וכי
ושלח את בעירה במאי
דבר הטעון צפון וישנו
בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך
כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל
אוקימנא לה. אי קרן, כתי'
בחטאות
הפנƒ מיות.
קאמר רב פפא אתולדה דרגל תולדה דרגל
כי יגח. אי שן, כתי' ובער
שחיטה וקבלה אין הולכה
דרכו להמית: וזה אב לנזקין. דאם
ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב
בשדה אחר. ואוקימנא
וזריקה לא. איכא למימר
מאי היא ב) ד הזיקה בגופה דרך הילוכה
נפל שור בבור תשעה ומת פטור
בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח
הכי ואיכא למימ' הכי
בשן כדכתי' כאשר יבער
בשערה דרך הילוכה בשליף שעליה
בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא
ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי
שקול הוא יבואו שניהם.
הגלל, פי' השן שהיא
ס"א מכדי שקל הוא. תוב
דומה א) לאבן גלל. מהו
בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה מאי
דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב
איצטריך תרוייהו והכי פריך לא ט'
ג)
גרסי' בפ' הכל מעריכין
דתימא הני תרי קראי
והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה
כתיב ולא י' כתיב בהדי' ומסיק סוף
שנא רגל דהזיקו מצוי וממונך ושמירתו עליך
דבר אחר נפשות להביא
ושלח ובער תרווייהו אשן
דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור
סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין
מנוול ומוכי שחין. והא
והא דאכל פרי לגמרי וקא
הני נמי הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך
אפיקתיה להנך, הנך לא
מיכליא קרנא, והא
הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא
פירוש כיון דבור י' לא כתיב בהדיא
אלא תולדה דרגל כרגל וכי קאמר רב פפא
צריכי קרא מאי טעמ'
דאפסדינהו לפירי דחייב
ה
בניזקין מתחייב. לישנא אחרינא סוף
אלא מפקי' מסברא מוהמת יהיה לו
שקול הוא ויבאו כולן כי
ולא מיכליא קרנא. והשתא
אתולדה דבור תולדה דבור מאי ניהו אילימא
סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין
דבעינן כדי להמית וקים להו לרבנן
אצטריך למנוול ומוכי
דאוקימנא ושלח זו הרגל,
אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי
שחין. תולדה דשן כל שיש
שן אי לא מיכליא קרנא
דכי היכי דנפיק לן מקרא בור
דהיינו בור י' בור ט' נמי הוי סברא
מנלן דחייב. ופרק' דומיא
לבהמה הנאה בהזיקה,
הא לא קשיא והמת יהיה לו אמר רחמנא
עשרה למיתה נפקא לן בור ט'
דהוי אב לנזקין כיון דיש בו כדי
5
דרגל כו'. אמר מר ובער זה
כגון נתחככה בכותל
וקים להו לרבנן י' עבדן מיתה ט' נזיקין
השן כו'. כעניינא דרגל.
לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או
להזיק ומכל מקום לא ממעטינן אדם
להנאתה וטינפה פירות
ד)
ואקשי' וליכתוב רחמנא
להנאתה. פי' אילולי
חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל
מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא
עבדי מיתה לא עבדי סוף סוף זה אב למיתה
ו
ושלח דמשמע תרתי,
שעשתה צרכיה היתה
הבור ישלם ומיהו אם מת השור
איירי אלא בבור י' ובירושלמי דריש
וזה אב לנזקין אלא ז אאבנו סכינו ומשאו
מצטערת לפיכך חייב
משמע רגל דכתי' משלחי
מפני שנהנת. ודחי' נמי
רגל השור, ומשמע שן
אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא
דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש
שהניחן ברשות הרבים והזיקו היכי דמי אי
דכתי' ושן בהמות אשלח
בהא ואמרי' תולדה דשן
מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית
כי יכרה איש בור למה כתיב בור
בם, ולא בעי ובער. ופרק'
כשן. כי קאמר רב פפא
דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל היינו בור
אבל הוזק חייב דבור תשעה בר
בור אלא חד בור למיתה וחד בור
בתולדה דרגל. תולדה
אי לא הוה כתי' ובער הוה
ואי
דרגל כל דבר שהזיקו
אמינא חד מינייהו. אי רגל
נזקין הוא: אבנו או סכינו שהניחן
לנזקין ומכל מקום לא ממעטינן אדם
דהזיקה מצוי, שמצויה
מצוי ואין כוונתה להזיק,
ברשות הרבים. ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם:
מנזקי' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא
הליכתה בכל עת
כגון הזיקה בגופה דרך
דהיינו בור עשר ולא איתורא : בין לרב בין לשמואל היינו בור.
דאפקרינהו. שהפקירן ונתנן ברשות הרבים: בין לרב בין
ה)
והפסדתה בהליכתה, אי
הילוכה או בשערה דרך
הילוכה. ודחי' נמי להא
שן דיש הנאה להזיקה,
לשמואל. דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח:):
וא"ת הא רב אית ליה לקמן (דף נ:) בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו
אבל תרויהו לא. ואמרי'
ואמ' כי קאמ' אתולדה
היינו בור. דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן
וי"ל דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא:
מכדי שקול הוא יבואו
דבור, דילפינן מן והמת
מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה"ר היא דהוי הפקר
משורו
שניהם. פי' מכדי דין השן
יהיה לו וקים להו לרבנן
והרגל שוה, זה יש הנאה
די' טפחים עבוד מיתה ט'
כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט: נ.) שעל
עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב:
טפחים לא עבוד מיתה.
להזיקה וזו הזיקה מצוי.
אי פי' בור אם הוא עמוק י'
אין אחד מכריע על חבירו,
טפחים ונפל שמה שור
באי זו דרך אתה יכול
ומת חייב, פחות מי' טפחים חייב בנזיקין ולא במיתה. ותרויהו אבות נינהו, זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. ותולדה דבור
לרבות אחת מהן ולמעט האחר, אי אפשר לך אלא לרבות את שניהן. הוה אמינא דאע"ג דמרבת לתרויהו הוה אמינא לעולם
מאי ניהו, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים. ואמרי' היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל היינו בור כו'.
אינו חייב אלא אם שולחיה הוא ואכלה, אבל אם הלכה מעצמה ואכלה לא. קמ"ל ובער בין שילחה ובין הלכה מעצמה.
חלוקת רב ושמואל בפ' המניח את הכד הלכה נשברה כדו כו'.
א) עי' תוס' דף ב: ד"ה כאשר יבער וכו'.