קב:
הגוזל עצים פרק
תשיעי בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא רבי יהודה דאמר שינוי אין קונה. הלכך אם הותירו לאמצע
ליקח בהן חטין. למחצית שכר: [הא ר"מ]. קמייתא ר"מ [דאמר]
צז א מיי' פ"א מהלכות
א) [סנהדרין יז: וש"נ],
שכך נותן לו למחצית שכר ואם פחתו פחתו לו דמצי אמר ליה
שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם
ב) כתובות נד. ערכין כד.,
שלוחין הלכה ה ופ"ה
לא היה לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת: מי הודיעו לבעל
ג) ב"ב קנא. ערכין כג:,
הלכה ב סמג עשין קעד
פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה: לגופיה. צמר ללבוש
ד) [ערכין כד.], ה) שם כא.
טוש"ע ח"מ סי' קפג
חטין שיקנה חטין לבעל מעות. אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה
וספסל להשתמש: אבל לסחורה. בכל מידי דאיכא רווחא ניחא
❖
לעיל מ., ו) ברא"ש אינו,
סעיף ה וסי' קעו סעיף יא
אותו המשלח אבל לוקח דהיינו
ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא:
צח ב מועיי"'ש:פ"ג מהל'
מי הודיעו. למוכר החטין שלצורך
שליח קנה להו איכא למפרך נמי
ליקח לו חטין ולקח
מהם שעורין שעורין
ערכין הלכה יד סמג
גליון הש"ס
לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי
בעל המעות הן שיקנה לו דקתני
ולקח מהם חטין תניא חדא אם פחתו פחתו
עשין קלא:
צט ג מיי' שם פ"ו הלכה
גמ' מחכו עלה במערבא.
הא והא כרבי יהודה כאן לאכילה
הותירו לאמצע בשלמא לר' אלעזר
לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם
א
ג סמג עשין קלב:
ביצה דף לח ע"ב שבועות
כאן לסחורה ההיא דקתני אם פחתו
אליבא דר"מ דאמר בכל דהו ניחא
ק ד מיי' שם פ"ג הלכה
דף כו ע"א: שם לא כל
פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע
פחתו לו ואם הותירו הותירו לו
ליה לאו משנה הוא ושליחותיה דבעל
יד:
המקדיש. עי' נדרים דף
אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר"מ והא רבי
❖
קא ה מיי' פ"ב מהלכות
מג ע"ב:
היינו לאכילה דקפיד ולא שליחותיה
הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית
שלוחין הלכה ה סמג
יהודה הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא רבי
קעביד הלכך לא קני להו לבעל
השכר אלא לר' יוחנן דאמר משנה
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
יהודה דאמר שינוי אינו קונה מתקיף לה ר'
❖
קפד סעי' ב: המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו
הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא
מוסף רש"י
אלעזר ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ
לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו
קני קשיא דממאן קבעי למקני הא
אחד המקדיש נכסיו
לא קננהו בעל מעות מעולם: אין
הותירו לאמצע לסחורה דלא קפיד
אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה
כו'. והגזבר בא למשכנו
רבינו חננאל
לו. לגזבר לא בכסות אשתו למשכנו
ושליחותיה קעביד הלכך קני להו
על ערכו הקצוב בפרשה,
לא אמר אלא א"ר אלעזר הא והא ר' מאיר
אין לו. לגזבר לא
תנו רבנן הנותן מעות
בעל המעות ואם הותירו הותירו
בשביל הערך וכן לגבי מקדיש לא
ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה $ מחכו
בכסות אשתו כו' (כתובות
לשלוחו ליקח לו חטין
א)
הוו בכלל נכסים להקדישו: לשמן.
לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו
נד.) שאינו שלו (ערכין
ולקח מהם שעורין שעורין
עלה במערבא לר' יוחנן אליבא דר' יהודה
דאשתו ובניו: חדשים. רבותא נקט:
דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי
כד.). ולא בצבע שצבע
ולקח מהם חטין תניא
וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל
לשמן. בגדים שצבע לשם
חדא אם פחתו פחתו
מעלין לו תפילין. ולוה המעות ויתן
ומיהו אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר'
אשתו ולשם בניו, ואע"פ
לו ואם הותירו הותירו
מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי
בשבילם להקדש: מעלין. שמין: אמר
יוחנן הלכך לא פריך אלא לר' יוחנן
שלא לבשום עדיין (כתובות
לו ותני חדא אם פחתו
הכי אפילו חטין וחטין נמי לא אמר רבי
ליה אביי אין. ודאי דעתו של אדם
נד.). ולא בסנדלים
ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין
פחתו לו ואם הותירו
חדשים. רבותא קמ"ל
הותירו לאמצע. אמר רבי
שיקנה חטין לבעל מעות הרי בעל
על תפילין להקדישן דסבר האי נמי
אבהו שאני חטין וחטין דשליחותיה קא
דאע"ג דעדיין לא נעלום,
יוחנן לא קשיא, הא
מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה
מצוה קעבידנא דיהיבנא להקדש:
עביד וכי בעל הבית דמי תדע דתנן אחד
הרי הן בחזקתן משעת
ר"מ והא רבי יהודה.
ב) ב
לקיחה (ערכין כד.).
והלא חייבי ערכין שנו כאן. דקתני
שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר
וכיון דקיימא לן הילכתא
המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין
המקדיש נכסיו מעלין
כר' יהודה דאמר במתני'
המעריך את עצמו: ממשכנין. בעל
המקח כמו מקח טעות אז ליכא
לו תפילין. תפילין בכלל
לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע
אם השבח יתר על
למפרך לר' אלעזר דלא מצי לאוקמי
כרחו אלמא לאו משום דעתו הוא:
נכסיו ופודה אותן (ערכין
היציאה כו' הנותן מעות
שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן
כג:). כלומר אף תפילין
לשלוחו לקנות לו דבר
הלוקח שדה מחבירו בשם ריש
תרוייהו כרבי יהודה דכיון דשינוי לא
הקדש ומעלין לו בדמים
ידוע ושינה השליח, בין
לשמן ואמאי לימא הכא נמי מי הודיעו
גלותא. שאמר לו למוכר לצורך ריש
קני לרבי יהודה אם כן אמאי אם
ופודן בשוויהן (רשב"ם
לאכילה בין לסחורה, אם
לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום
פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון
גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל
ב"ב קנא.). מצוה קא
פחתו פחתו לשליח ואם
עבידנא. דיהיבנא לבדק
הותירו הותירו לאמצע,
דאמרינן [דשליחותיה קא עביד וכיד אשתו
דקמקפיד ולא שליחותיה קעביד
אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב
הבית, הלכך אכל נכסיה
בעת שנתן לו המעות
ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטין
המוכר שטר המכירה בשם ריש
דמי הכא נמי] שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב
הוה דעתיה (ערכין כד.).
בתורת שותפות. אבל אם
גלותא: אין כופין ריש גלותא. לחזור
שיקנה חטין לבעל מעות אם כן
חייבי ערכין ממשכנין
נתן לו המעות בתורת
דמי א"ר אבא $ לא כל המקדיש נכסיו אין
אותן. גזבר נכנס לבתיהן
שליחות, הכל לבעל
חוזר המקח ואם כן אמאי אם פחתו
ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה
דעתו על כסות אשתו ובניו מתקיף לה רבי
ונוטל בעל כרחן (שם כג:)
המעות. כדגרסינן בפרק
פחתו לו ואם הותירו הותירו לו
ללוקח. ואם אומר לו לוקח למוכר על
דכיון דלאו לכפרה אתי
אלמנה ניזונית הלכה
זירא וכי דעתו של אדם על תפיליו ג) ותנן
דמשמע שקונה אותו השליח:
מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו
משהי ליה (לעיל מ.).
אלמנה שמכרה שוה מנה
שאני חטין וחטין דשליחותיה
המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אביי
במאתים, אמר רב נחמן
ג
לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא
אמר רבה בר אבוה כאן
אין דעתו של אדם על תפילין המקדיש נכסיו
קעביד תדע דתנן כו'.
למכור: לא יקרייכו. שעשיתם
שנה רבי הכל לבעל
סבר מצוה קא עבידנא ואין דעתו של אדם
אותי ראש להטיל אימה: ולא
תימה אמאי איצטריך לאתויי מהא
המעות. אסקינן אמר רב
ד)
פפא הילכתא דבר שיש
זילותייכו. שאתם באים לעשות
דתנן והלא מגופא דברייתא משמע
על כסות אשתו ובניו משום איבה מתקיף לה
לו קצבה חולקין דבר
אותי למוכר שדות: הכי קאמר
הכי דדוקא נקט ליקח בהן חטין
רב אושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן
שאין לו קצבה הכל
הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא:
לבעל המעות. וכן הלכה.
ולקח בהן שעורים הא חטין וחטין
ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו
ה)
ד
וכן פסק בפר"ח בהגוזל
משמע דפשיטא דאם הותירו הותירו
אין
של אדם על עצמו למשכנו אלא אמר רבי
קמא דקיימא לן כר' יוסי
לאמצע וה"נ משמע דתירוצא דרבי
דאמר הכל לבעל המעות
אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא
ואוקימנא בדבר שאין
אלעזר דמתרץ כאן לסחורה משמע
לו קצבה. אחד המקדיש
תנו רבנן הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר לו על
משום דלסחורה לא קפיד והוי כחטין
נכסיו ואחד המעריך את
מנת כופין אותו למכור מאי קאמר אמר רב ששת ה"ק הלוקח שדה מחבירו
וחטין והותירו הותירו לאמצע וי"ל
עצמו אין שמין לו לא
בכסות אשתו ולא בצבע
בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור ואם אמר על מנת כופין
דברייתא מצינן לאוקמי כגון שהודיעו
שצבע לשמן ולא בסנדלים
שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך
את ריש גלותא למכור אמר מר הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו
חדשים שלקחן לשמן.
מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי
ופרכינן אמאי לימא מי
ריש גלותא למכור מכלל דמקנא קניא ליה לימא פליגא דבני מערבא דאמרי
הודיעו לצבע שיקנה
הברייתא בכל ענין אפילו לא הודיעו
וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית אי משום הא לא קשיא
צבע לאשה, אלא משום
ואהא פריך רב שמואל אי הכי אפילו
דשליחותא קא עביד כידה
כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי אלא אימא סיפא על מנת כופין
חטין וחטין נמי אי מיירי שלא הודיעו
דמי. אמר ר' אבא לא
אותו ריש גלותא למכור אמאי ולימא ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא
כל המקדיש נכסיו אין
אלא ע"כ מיירי כשהודיעו ומשני
דעתו על כסות אשתו
זילותייכו בעינא אלא אמר אביי ה"ק הלוקח שדה בשם חבירו (ריש גלותא)
שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד
ו)
ה
ובניו. מתקיף לה רב
אין
דתנן כו' והשתא ודאי צריך להביא
זעירא וכי דעתו של אדם
על תפילין דתנן המקדיש
מהא דתנן דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי דאיכא לאוקמי כשהודיעו וא"ת מאי מוכח טפי מהא דתנן הא איכא לאוקמא נמי כשהודיעו
נכסיו מעלין לו תפילין.
לצבע דהאי צמר דאשתו היא ונראה דלא דמי דלעיל ודאי איכא למימר הוא מודיע כדי שיקנה לבעל המעות אבל הכא למה יש להודיעו
אמר ליה, אין קסבר
הלא דעתו ליתן לאחר כך ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה: מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. תימה מאי פריך תינח אם יש שבח
מצוה קא עבידנא אבל
בכסות אשתו ובניו לא,
סממנין על גבי צמר אבל אם אין שבח סממנין על גבי הצמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנה צבעו לאשה וי"ל דהכי פריך כיון דאין
משום איבה. מתקיף לה
הצבע מקנה צבעו לאשה ויכול הצבע לתבוע שבח מן האשה דאע"ג דאין שבח סממנים ע"ג הצמר מ"מ היא נהנית ממעשה ידיו וצריכה
ר' הושעיא, והלא חייבי
ערכין שנו כאן ותנן חייבי
ליתן לו שכר וכיון דיכול ליקח שכר מאשה א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש דאינן שכירות כיון שהאשה חייבת שכירות ולפי מה
ערכין ממשכנין אותן, וכי
שפירשתי לעיל דכיון דלא הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות חוזר המקח ע"כ לא פריך הכא אלא ממעות שקיבל הצבע שיהיו הקדש
דעתו של אדם למשכנו.
אפילו אם יש שבח סממנין על גבי הצמר לא קנתה האשה והבעל נמי לא קנה וחוזר הצבע לצבע בכ"מ שהוא ואין לו להקדש בצבע כלום
אלא אמר ר' אבא כל
המקדיש נכסיו נעשה
אלא המעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהו הקדש והצבע יחזור ויתבע השכירות מן האשה ואמאי קתני אין לו לבעל בכסות אשתו
כמו שהקנה לאשתו ובניו
אין
משמע שבחנם בא לה: דעתו של אדם על כסות אשתו. הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן
כסותו מעיקרא. ופר"ח
האשה ולפי האי טעמא הוה ליה למפרך תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש אלא ערכין כיון שהעריך עצמו
זצ"ל דשנויא דר' אבא
שינויא הוא.
מה מועיל
שאין דעתו עליהם מ"מ בע"כ נערך מכל מה שיש לו אלא משום דאית ליה
פירכא אחריתי לא חש למפרך:
כגון