הגוזל עצים
פרק
תשיעי
בבא
קמא
קג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כגון
ז) דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי. תימה אם כן
אין כופין את המוכר. לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר
ללוקח שהיה
קב א מיי' פ"ב מהלכות
א) [לעיל דף צג: צו: ב"מ
לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין
אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו
מג. פסחים לב.], ב) ב"מ
שלוחין ושותפין הלכה
סג., ג) שם נה., ד) [לקמן
ה סמג עשין פב טוש"ע
אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא
לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי"ל כגון דלא בעו עדים
קט.], ה) [עי' תוס' לקמן
ח"מ סי' קפד סעיף ב:
למיכתב ליה שטרא אחרינא: יהב זוזי אכיתנא. השתא ס"ד
יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני: ופנחיא
קג ב טוש"ע י"ד סי'
קד: ד"ה חוץ], ו) ב"מ נד:
בעלמא הוא דבעינא. כלומר להצלה
דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא
[ועי' לקמן קד: תוס' ד"ה
קעה סעיף ו:
דהוי גביה: כמאן כבני מערבא
קד ג מיי' פ"ז מהלכות
נתן], ז) [שייך לעמוד
נתכוונתי. פנחיא לשון חוזק וחבירו
אין כופין את המוכר
למכור זימנא אחריתי
הקוד'], ח) [ד"ה דאמר],
גזילה הלכה ט סמג
דאמרי מי הודיעו לבעל חטין כו'.
בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:)
ט) [צ"ל בשבועת עצמו],
ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר
עשין עג טוש"ע ח"מ סי'
י) ונשבע על השתי כסף
שסז סעיף א:
לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב
כלומר ומשום הכי אי לאו דאודעיה
למכור אמר מר הלוקח שדה בשם חבירו
קה ד ה מיי' שם הלכה י
ואח"כ הודה על פרוטה
עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו
ללוקח כי קמזבין דהאי כיתנא
יתר על הפרוטה שהודה
טוש"ע שם סעיף ב:
אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי
תרומה: עניינא. תנאי: דאמר להו
דכהנא הוא נמצא דכהנא לא קני
קו ו מיי' שם פ"ח הל"א
כבר א"נ איירי שטענו ב'
פשיטא מהו דתימא מצי א"ל מידע ידעת
טוש"ע שם סעיף ד:
כסף והודה הכל וכפר
לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו'. ובהדי
להנהו מעות דאינהו לאו אדעתא
קז ז ח מיי' שם פ"ז הל'
פרוטה אחת ונשבע אח"כ
דאנא לנפשאי שקילנא ופנחיא בעלמא הוא
מוכר גופיה לא אתני: אמינא שטרא
דהכי יהבו ליה מעותיו ואי שקיל
יא סמג שם טוש"ע
על הפרוטה שכפר. העתק
דקבעינא וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא
❖
אחרינא מהיאך כו'. אני הייתי סובר
כהנא מידי דמרוותייהו ה"ל כאילו
שם סעיף ג:
מחלופי גרסאות,
קח ט י מיי' שם טוש"ע
דכתב ליה שטרא אחרינא קא משמע לן
מדידהו יהבו ליה ומחזי כרבית:
שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב
התם אמנה הוא. פי' בקונטרס
שם סעיף ב:
לי שטרא אחרינא ריש גלותא:
דאמר ליה עניינא עבדי לך בהדי ההוא דזבנת
הגהות הב"ח
זבניה מרוותא דכיתנא. על מנת
שנתן להם המעות באמנה
ליה בשמיה ויכתוב לך שטרא אחרינא ואם
(א) במשנה אחריו אפילו
ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא:
ולא היה להם פשתן כשקבלו המעות
❖
אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור
למדי:
לא תשקול. משום רבית: כמאן
וקשה דאם כן היכי מסיק רב
פשיטא א לא צריכא דאמר להו לסהדי קמיה
כבני מערבא. בתמיה. כלומר
לטעמיה והא בכה"ג אפילו רבי ינאי
דידיה חזו דשטרא אחרינא קא בעינא מהו
דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו
מודה דאסור לקבל המעות כיון שלא
מוסף רש"י
דתימא מצי א"ל אמינא שטרא מהיאך דקא
מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה
היה לו פירות באותה שעה שהוא
ופנחיא בעלמא. לשון
שקלת בשמיה קאמרת קא משמע לן דאמר
בהן: אטו. מאי איכפת לן בהקנאתן
פוסק עמו דהא דאמר ר' ינאי מה לי
שימור, כאדם שתולה
ממונו באדם חשוב כדי
וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות
הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש
ליה להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך
שלא יגזלוהו הימנו
(יבמות
היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול
לו פירות באותה שעה שהוא פוסק
קטו:). עושין אמנה
דמינך הוא דקא בעינא רב כהנא יהב זוזא
בפירות. נותנין מעות
ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום
עמו ורב אפילו בכה"ג אוסר לקבל
אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה מרוותיה
באמנה כשער של עכשיו
שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו
מעות אלא פירות דוקא דהא בפרק
שיוצא בשוק על מנת
דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מה אעביד
גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו
איזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם ) מייתי
ח)
לקבל פירות אפילו יוקירו
איזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כי קא זבני אמרי
חטין, ואין עושין אמנה
ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה
דרבי ינאי אברייתא דרבי אושעיא
בדמים. לפסוק על
האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא
כבר הוקר: אמנה הואי. שנתן להם
דהיה נושה בחבירו מנה והלך על
הפירות כדי לקבל דמים
לא תשקול כמאן כבני מערבא דאמרי מי
מעות באמנה ולא היה להם פשתן
גורנו ואמר לו תן לי מעות שאני
לכשיוקירו, דכיון דזוזי יהיב
וזוזי שקיל מחזי כרביתא
הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות
כשקבלו דמים והתנו עמו כשער
רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין
(ב"מ סג.). יוליכנו אחריו
הזול ליתן לו כל השנה בשער זה
יש לי כו' עד וכולן יש לו מותר אין
אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני
אפילו למדי. אם הודה
דתנן (ב"מ דף עב:) יצא השער
לו אסור וקאמר התם ש"מ איתא לר'
שנשבע לשקר, דלא הויא
כיתנא ממילא הוא דאייקר מיגזל גזלוה
ליה כפרה עד שיחזירנו
פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה:
ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן
ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה
לידו ממש ולא לשלוחו,
א)
ורב. דאסר ליה למשקל זוזי:
משמע דר' ינאי דוקא כי יש לו מותר
כדכתיב (במדבר ה) ונתן
אמרי התם אמנה הואי ולא משכיה רב כהנא
לטעמיה דא"ר. באיזהו נשך (ב"מ סג.)
ובכה"ג פליג רב ומיהו יש ליישב פי'
לאשר אשם לו (ב"מ נה.).
לכיתנא ורב לטעמיה דאמר רב עושין
נתן לו את הקרן. לאחר
ב)
ב
עושין אמנה ליתן מעות על השער
הקונטרס דהתם דוקא דאיירי
שנשבע והודה ונתחייב קרן
אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים:
של זול של עכשיו: בפירות. לקבל
בהלואה לא שרי רבי ינאי אלא כשיש
וחומש, ונשבע לו על
מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה
החומש. שחזר וכפר את
פירות בשער היוקר: ואין עושין
לו פירות דוקא אבל זביני אמר התם
ג) ג
החומש ואמר נתתיו לך
אמנה בדמים. כשבא לשער היוקר
דפוסקין על שער שבשוק אפילו אין
ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי לא יתן לא
❖
ד
(א)
ונשבע והודה (שם נד:).
לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר
לו והיינו אמנה בפירות ומה שפירש
לבנו ולא לשלוחו אבל נותן לשליח בית
ה
דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב
בקונטרס [התם] דרבי ינאי מתיר
דין ו ואם מת יחזיר ליורשיו ז נתן לו את
רבינו חננאל
ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע:
דמיהן שאין מעות ממש אלא דוקא
הקרן ולא נתן לו את החומש ד) מחל לו על
מתני'
ונשבע לו. על שקר והודה:
פירות דומיא דההיא דברייתא יין
מתני'. הגוזל את חבירו
הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה
שוה פרוטה וכול'. דייקינן
יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו
דמי חטים וכן יין דמי שמן שמן דמי
מתניתין דקתני ונשבע,
ועל זה ה) חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן ח אינו
כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב
יין דלא מחזי כרבית אבל מעות
דוקא נשבע הוא דבעי
צריך לילך אחריו נתן לו את החומש ולא
לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי
אסור אין נראה דהכא בשמעתין
ט
לאמטייה בתריה, אפילו
למדי, אבל לא נשבע לא.
נשבע לשקר כתיב: לא יתן לא לבנו.
נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא
מוכחא דאפילו זוזי מותר לקבל והלכה
של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו
כרבי ינאי כדמוכח התם:
מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה
הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע
חייב להחזיר דלא הוי השבה עד
חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו
י
כו'. כגון שנשבע מעצמו
דמטי לידיה כדאמרן: לשליח ב"ד.
ו) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש
תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני
דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי
הרי
תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא
כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו
מנה בהוצאת הדרך: ואם מת. נגזל
יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל:
ט)בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות
ולא נתן לו את החומש. או שמחל
לו נגזל על הקרן לאחר
(דף לו:) תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד
שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל
ושלא בפני ב"ד [מפי עצמו] א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו
אבל
נותן לשליח ב"ד. פי' הקונטרס מפני תקנת
זה כו': נתן לו את הקרן. לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן
שוה פרוטהי):
וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:
השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך
פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין
הרי
נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הל"ל אם יש ב"ד שם נותן לב"ד ועוד דאמר בגמ' (דף קד.) שליח ב"ד פסיקא ליה
מילתא ל"ש עשאו נגזל ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד (ב"מ דף לז:
ושם) פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע"כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא
דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה"מ לאתויי ע"כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן
לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל:
ואם מת יחזיר לבניו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א"נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין
קרן חומש
ואשם כי היכי דיש
חילוק בגזלן בין
הוא לבניו דבניו אין משלמין
חומש על גזל אביהם קמ"ל דלענין נגזל אין חילוק:
מניח