יב:
ארבעה אבות פרק
ראשון בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שאני מטלטלי. פי' שיש להם דעת אבל בהמות לא חשיבי
הא קיימא לן. בפ"ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע
קיט א מיי' פ"ג מהל'
א) [קדושין כז.], ב) [לקמן
ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה: אלא מאי אית לך למימר כו'.
מטלטלי דניידי ונקנין באגב אפי' אין צבורים כדאמרינן
עו. וש"נ], ג) קדושין נב:
מכירה הלכה ט
ב"ב קכג: זבחים קיד.
ועיין בהשגות ובמ"מ סמג
בפ"ק דקדושין (דף כו:) טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן:
והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא
בכורות נג: תמורה ח.,
עשין פב טור ש"ע ח"מ
שאני מקרקעי דניידי. וא"ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי
כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי
ד) קדושין נב:, ה) [ביצה
סי' רב ס"ב וע"ש:
קכ ב מיי' פ"ח מהל'
כא. וש"נ], ו) מעשר שני
דלא ניידי: מעילה הוא. דבעינן
נינהו והוי כחולסית
י)
נזקי ממון הל' א
פ"א מ"ב תמורה ז:,
סמג עשין סו: ומצולה דמחזיק באחד מהן לא קנה
דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב
הא קיימא לן דלא בעינן צבורין $ אלא מאי
א)
א
ז) [תמורה כא. וש"נ],
האחר כדאמרינן בפ' המוכר [את]
בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע"ג
קכא ג מיי' פ"ה מהל'
ח) [שמות כא], ט) רש"ל,
אית לך למימר שאני מטלטלי דניידי
י) צ"ל ואפילו בחולסית
אישות הל' ה ופ"ג
דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין
הבית (ב"ב סז.) לחד לישנא וי"ל דעבד
ממטלטלי דלא ניידי ה"נ שאני מקרקעי
ומצולה כו'. רש"ל, כ) צ"ל
מהל' מע"ש הל' יז:
כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה
וקרקע חשיב חד תשמיש לפי שהעבד
קכב ד מיי' פ"א מהל'
אמר דבעלים נמי. מצור
דניידי ממקרקעי דלא ניידי עבדא מקרקעי
מחיים אלא באימורין לאחר זריקת
ראוי לעבודת קרקע:
דבש, ל) [צ"ל ומשנה],
בכורות הל' יח סמג
מאן תנא. כלומר פשיטא ליה
דניידי הוא התם סדנא דארעא חד הוא:
❖
מ) צ"ל ובזמן,
עשין ריא ולאוין שמב טור
דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:):
ש"ע י"ד סי' שו סעיף ו
ב נכסים שאין בהן מעילה וכו': מעילה הוא
מאן תנא. דמחייב בנזקין אם הזיק
דלא בא למעט ההקדשות
וסי' שז ס"ג:
דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א"ר
שורו שור שלמים של חבירו: ממון
קכג ה טור ש"ע שם סי'
דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון
תורה אור השלם
שו סעיף ו:
בעלים הן. ושור רעהו ח) קרינן ביה:
יוחנן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי
דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה
ב)
קכד ו מיי' שם הל' יז
1. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה
ומעלה מעל בה'. וכחש בעמיתו
ולא מורדת:
דאמר ממון בעלים הוא דתניא ג) 1 ומעלה
סמג שם טוש"ע
מַעַל בַּיְיָ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ
ומחיים מי אמר. תימה מאי
❖
וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב:
שם:
בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד
מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו
לרבות קדשים קלים. הא דכתיב
אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת
קס"ד אי מחיים לא
❖
דברי ר' יוסי הגלילי והתנן המקדש בחלקו
עֲמִיתוֹ: ויקרא ה כא
ד) ג
אמר כ"ש לאחר שחיטה ואין לומר
בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד
בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה
מוסף רש"י
דה"פ ומחיים מי אמר אפילו היכא
בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע
מקודשת לימא דלא כרבי יוסי הגלילי אפי'
דלא בעינן צבורין. שיהו
דחזיא להקרבה מדקמפלגת בין
והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע"ג
גליון הש"ס
אותן מטלטלין מונחים
תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי
מחיים לאחר שחיטה מכלל דמחיים
דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן
גמ' אלא מאי אית לך
באותו קרקע (קידושין כו.).
מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו רבי יוסי
ומעלה מעל בה'. וכחש
אפילו בחזי להקרבה חשבת ליה
כדגרסינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.)
למימר. בבא בתרא דף קנ
❖
בעמיתו דברים שיש בהם
ע"א:
בקדשים קלים נשבעין: שהן ממונו.
ממונו דומיא דלאחר שחיטה דאם כן
הגלילי מודה דכי קא זכו משלחן גבוה
ה)
לה' ולעמיתו
.
(זבחים קיד.)
כי פריך מבכור לסייעיה משלמים
של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש
לרבות קדשים קלים.
קא זכו ומחיים מי אמר והתנן בכור מוכרין
ו)ד
שאם הפקיד אצל חבירו
בעמיתו וכחש: המקדש. אשה בחלקו:
דקאמר בן עזאי לא בא הכתוב אלא
רבינו חננאל
אותו תם חי (ולא שחוט) ובעל מום חי
בהמת שלמים וכפרו ונשבע
כי אמר ר' יוסי הגלילי. ממון בעלים
לרבות שלמים ובן עזאי ואבא יוסי
עליה ואחר כך הודה ישלם
ושחוט ה ומקדשין בו את האשה ואמר ר"נ
ואע"ג דקיימ' לן צבורין
הוי: מחיים. שאחריות הוא עליו:
אתו לפרושי מילתיה דר"י הגלילי
קרן וחומש ואשם, דקרינא
לא בענן, הני מילי
אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור
ו
ביה בה' ובעמיתו דכתיב
במטלטלי דלא ניידי
אבל לאחר שחיטה. כי זכו בין כהנים
כדפ"ה ושלמים חזו להקרבה ואפילו
ומעלה מעל בה' וכחש
אבל בהדי דניידי בענן
בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו
לכתחילה יקרבו וי"ל דה"פ ומחיים
בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר
בעמיתו ישלם, ושלמים
צבורין. והא דתניא החזיק
לכהנים זכייה בגוייהו אבל בזמן שבית
משלחן גבוה זכו: בכור מוכרין אותו.
מי אמר במתנות כהונה בחלק שיש
יש בהם לה' ולעמיתו
בקרקעות לא קנה עבדים,
בדלא קיימי בגוה. הא
המקדש קיים דחזי להקרבה לא ואיתיביה
לכהנים בשלמים מדלא קאמר מתנות
בזמן הזה כדמוקי לה לקמן ט)[והכהנים]
(בכורות נג: וכעי"ז תמורה
דאמ' שמואל מכר לו י'
ח. ושם: שלמים או בכור או
מוכרין אותו לכהן: תם חי. ולוקח
כהונה שאני דהמקדש בחלקו היינו
רבא לר"נ ומעלה מעל בה' לרבות קדשים
מעשר) אע"ג דאין נשבעין
שדות בי' מדינות כיון
מתנות כהונה חלק שיש לכהנים
ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו
על ההקדשות והנשבע
שהחזיק באחד זכה בכולן
קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ומשני
עליהם והודה אינו מביא
דסדנא דארעא הואי, קיימ'
בשלמים אלא קאמר משום דלאחר
אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה
רבינא בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש דאמר אם
אשם של שבועת הפקדון,
לן כוותיה דהא מותבינן
ז)
שחיטה משלחן גבוה זכו משמע אבל
אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים
דוכחש בעמיתו כתיב, הני
מינה וליכא דפליג עליה.
באו תמימים יקרבו אם באו אין לכתחלה לא
השחוטין בחוץ הוא: ומקדשין בו.
מחיים הוי ממון בעלים אע"ג דהוי
איתרבו להו מבה', וכחש
מתני'. נכסין שאין בהן
ואם איתא דכי א"ר יוסי הגלילי ממונו הוא מחיים
בעמיתו נמי קרינן בהו
מעילה כו'. פי' המזיק
כהנים: את האשה. דממונן הוא
מתנות כהונה וא"ת אי הוה משני
לפי שהן ממונו (קדושין
אותם חייב לשלם. ודייקי'
לישני
מתנות כהונה שאני הוה משמע דחלק
דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד
נב:). שהן ממונו. שהן
מינה, קדשין הן ואין
הבכור שלו הוא: לא שנו. דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם
ממון בעלים דקרינא ביה
בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים ובפ"ב דיו"ט (ביצה כא.)
בהן מעילה, כלומ' הנהנה
וכחש בעמיתו (זבחים קיד.
מהם אינו חייב קרבן
אלא בזמן הזה: זכייה בגוייהו. מחיים: ואיתיביה גרסי': שהן
נמי אמר כ)דבעלים משלחן גבוה זכו וי"ל דה"מ לענין נדרים ונדבות
תמורה ח.) כשאר גזל ממון,
מעילה. מאן תנא אמר ר'
ממונו. אפי' בזמן שבית המקדש קיים דהא קרא דשבועת הפקדון
דאינן קריבים בי"ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה ולא
שהרי ממונו הן, שהבשר
יוחנן ר' יוסי הגלילי היא
והעור שלו ואין לגבוה
בזמן שבית המקדש הוא דמחייב ליה אשם: ומשני רבינא. הכא דקתני
דתניא ומעלה מעל ביי"י
משום אכילת בעלים והוי לכם ולא לגבוה אבל פשיטא דחלק בעלים
בהן אלא אימורים ולכהן
וכחש בעמיתו בפיקדון,
אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן
דממון בעלים הם בבכור הנולד בחו"ל בזמן המקדש עסקינן דלא קאי
חזה ושוק, ובה' ובעמיתו
לרבות קדשים קלין שהן
להקרבה: ואליבא דר"ש דאמר. במסכת תמורה (דף כא.): אם באו.
משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים איירי דלשון המקדש בחלקו
קדריש, דהיינו שלמים,
ממונו, דברי ר' יוסי
שהאימורים לה' והבשר
הגלילי. פי' אם יפקיד אדם
בכורות מחו"ל לא"י תמימים יקרבו: באו אין לכתחילה לא. אלא
לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהן לשון חלק
לבעלים (רשב"ם ב"ב קכג:).
קדשים קלים שלו אצל
דעיקר הקרבן שלהן וקראי נמי דמייתי בפ' האיש מקדש (קדושין
ירעו עד שיסתאבו והלכך כיון דלאו להקרבה קאי הוי ממון כהן:
המקדש בחלקו. שחלק
אדם ויכפור בהן וישבע,
ואם איתא. דמחיים אמר רבי יוסי הגלילי דממון בעלים הן
דף נב:) אמתני' דהמקדש בחלקו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן
עם אחיו הכהנים (קדושין
חייב קרן וחומש ואשם.
נב:). דכי קא זכו. בין
וכן הגוזל, שנאמר ביי"י
האש לא כתיב אלא בכהנים והא דקאמר התם לימא מתני' דלא
כדקתני מתני' דחייבין על נזקן ואוקימנא כר' יוסי הגלילי:
כהנים בחזה ושוק בין
וכחש בעמיתו בעמיתו
כר' יוסי ומסיק כי קאמר ר' יוסי מחיים דיקא נמי דקתני המקדש
לישני [בפקדון] וגו', כלו' הן
בעלים בבשר, משלחן
בחלקו דמשמע לאחר שחיטה לא הוי לפי המסקנא דהכא אלא לפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דלפי המסקנא במתנות כהונה אפי'
גבוה קא זכו. הקרבת
ליי"י ונקראין ממון עמיתך
מחיים הוי ממון גבוה: תם חי אבל לא שחוט. הא לא איצטריך לאשמועינן דבבכור בזמן הזה מוקמינן לה דאין שייך בו מכירה
אימורים וזריקת הדם מתיר
לדברי ר' יוסי הגלילי,
הבשר (שם) כעבד הנוטל
ואין זה ומעלה מעל
לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ"ל דמוכרין אותו חי אע"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ"ק
פרס מבית רבו (ביצה
שחייב קרבן מעילה, אלא
דתמורה (דף ה:): ואיתיביה רבא לר"נ. ובזמן שבית המקדש קיים מיירי דומיא דשלמים כדאמרינן בפ"ק דתמורה (דף ח.) א"נ
כא.). בכור מוכרין אותו
פירושו נפש כי תחטא
כדפ"ה דלענין לאתויי קרבן מעילה קדריש קרא דלא שייך אלא בזמן שבית המקדש קיים: בבכור בחו"ל. הא דלא תירץ בבכור
תם חי. השתא משמע
וחטאה חטא בדבר שיש
בין בזמן המקדש בין בזמן
בו ליי"י והוא ממון
בזמן הזה משום דדומיא דשלמים קתני כדפי' לעיל אבל ר"נ דלעיל המ"ל בבכור בחו"ל אבל זה הוא דוחק וניחא ליה להעמיד בבכור בזמן הזה:
הזה. והכי משמע אם
בעלים כגון קדשים קלין.
ואליבא דר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו. ור"ע פליג עליה בפ' אלו קדשים בתמורה (דף כא:) ואמר לא יקרבו דדריש מהקישא
בית המקדש קיים מוכרין
ואקשי' עליה מיהא דתנן
אותו כהן לכהן חי ואותו
בקידושין פ"ב המקדש
מקום שאי אתה מביא מעשר שני אי אתה מביא בכור וא"ת ואמאי קאמר ואליבא דר"ש כ"ש אליבא דר"ע דאמר לא יקרבו
כהן יקריבנו, אבל שחוט
בחלקו בין בקדשי קדשים
דהוי ממונו וי"ל דמוקי לה כר"ש משום דדומיא דשלמים קתני דקריבים ועוד י"ל דע"כ לא מתוקמא כר"ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא
לא, דבזיון קדשים הוא
בין בקדשים קלין אינה
ממון בעלים: לכתחילה לא. פי' אין צריך להביאם כדמפרש בפ' אלו קדשים (שם) אמר ר"ש מה טעם לפי שכל הקדשים אין
דלאו אורח ארעא לעשות
מקודשת. ואי קדשים קלין
סחורה בדבר שקרב ממנו
ממון בעלין הן אמאי אינה
להם פרנסה במקומן פי' אין להם התרה אלא במקדש חוץ מן הבכור ומעשר שיש להם פרנסה במקומן פי' שנאכלין במומן ולהכי תלי
למזבח, ואי בזמן הזה הוא
מקודשת, לימ' מתניתין
לה בר"ש דכולה ר"ש היא וקצת היה נראה לגרוס ר' ישמעאל דהתם פריך אמתני' שאמר יקרבו מבן אנטונינוס שהביא בכורות מבבל
מוכרין אותו תמים חי
דלא כר' יוסי הגלילי.
ואם
בין כהן לכהן בין כהן
ופרקי' כי אמר ר' יוסי
ולא קבלם ומשני הא כר' ישמעאל הא כר"ע ומוכח התם שהמשנה כר' ישמעאל ל)וברייתא דבן אנטונינוס כר"ע: איתא לישני ליה.
לישראל והלוקח ימתין עד
ממון בעלים הם מחיים
פי' ואם איתא דמחיים הוי ממונו לר' יוסי הגלילי אפי' במתנות כהונה דחזו להקרבה לישני ליה הא דר"נ אמר רבה בר אבוה כרבנן דממה
שיפול בו מום ויאכלנו,
אבל לאחר שחיטה לא
נפשך לא הוי כר"י הגלילי ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בסוף הפרה (דף נג: ושם) דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי'
דבכור בזמן הזה משנפל
אמ', ומתני' אחר שחיטה
בו מום אין בו אלא איסור
היא. ואקשי' ומחיים מי
בזמן הזה דפליגי אביי ורבא בשור ושור של פסולי המוקדשין שנגחו ופי' רבינו יהודאי גאון בבכור שור דלא פריק ליה וכפי' צ"ל
גזל שגזל את הכהן, ואם
אמ', והתנן בתחילת
כמו שאפרש שם בע"ה ומסתמא בימיהם פליגי מ) דבזמן הזה לכ"ע הוי ממון הדיוט ומשני אלא מתנות כהונה שאני וה"ג ר"ח ורש"י
מכרו כהן או נתנו לו
מעשר שני בכור מוכרין
ל"ג כן והשתא מלתיה דר"נ לא מיתוקמא אלא כר' יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן נראה דדוקא מחיים הוי לרבנן
מותר לאוכלו, וכדאמרינן
אותו תמים חי, ובעל
בבכורות (לב:) גבי בכור
מום חי ושחוט ומקדשין
ממון גבוה אפי' בעל מום דאסור בגיזה ועבודה אבל לאחר שחיטה למה יחשב ממון גבוה אפילו בזמן שבית המקדש קיים דהא
בעל מום ב"ה מתירין
בו את האשה, ואתינן
אפילו לנכרי שרי להאכיל כדתני' בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לג.) דאתקש לצבי ואיל:
ואפילו עכו"ם מותר לאכול
לה בשמעתא דרך גררה
הימנו. אבל בתם שחוט
בתמורה פ"א, ואוקמה רב
בזמן הזה ליכא (תמורה ז:).
נחמן התם בבכור בזמן
לא שנו. דכהן יכול למוכרו חי (שם). אית להו לכהנים זכייה בגוייהו. מחיים, דבזמן הזה נמי הוו הבכורות לכהנים (שם). הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית לכהנים זכייה בגוויה. אבל בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה ולית לכהנים
דחזי להקרבה לא. אין מוכרים אותו תמים חי, דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך (שם).
זכייה בגויה אין מוכרין הבכור. ומותיב רבא עליה דרב נחמן ומעלה מעל ביי"י לרבות קדשים קלים שהן ממונו
דברי ר' יוסי הגלילי דתנן הבכור והמעשר והפסח קדשים קלין. הנה הבכור ממון כהן הוא אפי' בזמן שבית
המקדש קיים וכיון דממוניה הוא מצי מזבין ליה. ושני רבינא בבכור הבא מחוץ לארץ, כלומ' הא דאמרי' לרבות קדשים קלין שהן ממונו ואוקימנה בבכור ואפי' בזמן שבית המקדש קיים, בכור הבא מחוץ לארץ ואליבא
דר' שמעו' דאמ' בתמורה פ"ג באו תמימין יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים. אמר ר' שמעו' מה טעם שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד בהן מום הרי אלו בקדושתן,
ש"מ. ואפי' ר' שמעו'
לא
אמ'
אלא אם באו דיעבד אבל לכתחילה לא
אמ', דקלישא קדושה דידהו ומשום
הכי
קרי להן ממונו
ומצי מזבין להו.
ואם איתא הא דאמרת
דסבר ר' יוסי הגלילי כי
אמינא ממונו הוא מחיים