הגוזל עצים
פרק
תשיעי בבא
קמא
קי.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא. דלא מצינו
ואם היה זקן. וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה:
בכהנים פסול
קעו א מיי' פ"ד מהל'
א) [לעיל יט: שבת עו.],
נותנה. להקריב: לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא חזי לעבודה
בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת
בהכל שוחטין
ב) זבחים צט. [יומא יג:
כלי המקדש הל' ח:
קעז ב מיי' פ"י מהל'
אכילה
מ"ק יד: הוריות יב: תוס'
גסה לאו כלום היא. מפיק (ד) מדריש
מצי לשוייה שליח: ועבודתה ועורה לאנשי משמר. דכיון דלא חזי
(חולין ד' כד:):
דזבחים פי"א], ג) [ויקרא
מעשה קרבנות
לאכילה לא משוי שליח לאכילה: אכילה גסה. שנפשו קצה בה:
לקיש דאמר בהחולץ (יבמות
ד' מ. ושם ו)) האוכל אכילה גסה ביום
כא], ד) [דה"י א כד],
הלכה יא:
קעח ג ד מיי' פרק
ה) [צ"ל נותן ועי' תי"ט],
אם היה הכהן. של המשמר טמא
הכפורים פטור מלא תענו וא"ת
ז)
ו) [ד"ה אכילה], ז) צ"ל
ד מהלכות כלי
ויש לו קרבן צבור להקריב: נותנו
דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע
ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה
תעונה, ח) [ועי' תוספות
המקדש הלכה ט ועיין
לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא יכול
(נזיר דף כג. ושם) גבי הא דאמר
ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או
פסחים קז: ד"ה דלמא
בהשגות ובכ"מ:
קעט ה מיי' שם הלכה י
ותוספות יבמות מ. ד"ה
להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את
רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי
חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה
סמג עשין קעב:
אכילה ותוס' נזיר כג. ד"ה
הטומאה שליח נמי מצי עביד. קרבן
דכתיב (ה) צדיקים ילכו בם ופושעים
❖
קפ ו מיי' פ"ב מהלכות
פסח],
עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא
צבור בא בטומאה ואין נאכל בטומאה
יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו
ביאת המקדש הלכה
מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר
ו ופרק ד מהלכות כלי
בכיצד צולין (פסחים ד' עו:): אי
פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד
המקדש הלכה י:
רב פפא א שיכול לעשות על ידי הדחק
הגהות הב"ח
דאיכא טהורין. בההוא משמר:
אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו
קפא ז ח מיי' פ"ב מהל'
עבודה דכי עביד ליה ע"י הדחק עבודה
טמאים מי מצו עבדי. וכיון דלא
לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם
(א) במשנה נתן הכסף
ביאת המקדש הלכה
לאנשי משמר ומת. נ"ב
ח:
מצו עבדי שליח היכי משווי: לבעלי
היא ומשוי שליח אכילה דכי אכיל על ידי
א"ל ריש לקיש רשע קרית ליה נהי
א)
קפב ט מיי' פ"ח מהל'
פירוש מת קודם שהקריבו
מומין טהורין. מתחלקת דקיימא לן
דלא עבד מצוה מן המובחר מצוה
הדחק אכילה גסה היא ב ואכילה גסה לאו
הקרבן: (ב) רש"י ד"ה
גזילה הלכה ד ה:
קפג י מיי' שם הל' י:
מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה
(זבחים ד' צח:) איש חולק ואפי'
נותנו לכל כהן שירצה דכיון
כלום הוא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי
קפד כ מיי' שם הלכה
דכ"ג מקריב אונן משוי
בעל מום בקדשים ובמנחות: אם
וי"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא
משמר אמר רב ששת אם היה כהן טמא
נמי שליח הס"ד ואח"כ
יא:
ג
היה כהן גדול אונן. ויש לו קרבן
מיקרי רשע ועוד דהתם לא מיירי
קפה ל מיי' שם הלכה
מ"ה ועבודתה ועורה
בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה
עצמו להקריב: נותנו לכל כהן
באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר
לאנשי משמר דהוא
יב:
קפו מ נ מיי' שם הלכה
ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא
אינו ראוי לחלוק הלכך
שירצה. דכיון דכהן גדול מקריב
שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי
שליח נמי לא מצי
יג:
טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא
להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה
אונן (ב) דכתיבג) לאביו ולאמו לא יטמא
קפז ס מיי' שם ה"ו:
משוי הס"ד ואח"כ מ"ה
אי ❖
קפח ע מיי' שם ה"ז:
טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא
מקריב אונן דכתיב:
גסה אלא לשם אכילה גסה ועי"ל
ומן המקדש לא יצא אם מת אביו
(ג) ד"ה האשם וכו' וקיימא
דשתי אכילות גסות הןח): דאיכא
ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו
טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא
ד
לן. נ"ב עי' סוף דף זה:
טהורין טמאין מי מצו עבדי. לרב
לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו
(ד) תוס' ד"ה אכילה וכו'
לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר אמר
תורה אור השלם
מפיק לה ריש לקיש
שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר
ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת
רב אשי אם היה כהן גדול אונן נותנה לכל
ה
בהחולץ וקאמר האוכל:
1. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל
הדיוט שלא יצא חילל: ואינו חולק
דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) טומאה
(ה) בא"ד מאי דכתיב כי
כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר
לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו
לאכול לערב. כשתסתלק אנינותו
דחויה בצבור ואי איכא טמאים
ישרים דרכי ה' צדיקים
הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיְיָ לַכֹּהֵן
מאי קמ"ל תנינא כהן גדול מקריב אונן
❖
ב) ו
ילכו:
דאנינות לילה דרבנן דאנינות
וטהורין לא מצו עבדי טמאים ואיכא
מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר
ז ואינו אוכל ח ואינו חולק לאכול לערב ס"ד
יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:
דאורייתא אינו אלא יום מיתה
דפליג התם ואמר דטומאה הותרה
במדבר ה ח
אמינא כי חס רחמנא עליה דכהן גדול
דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר
בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים
2. וְאִישׁ אֶת ק¢ דָשָׁיו לוֹ
גליון הש"ס
לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי
אלמא אין מרירות אלא יום אחד:
מצו עבדי טמאים:
יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן
גמ' אמר רבא. כעין זה
לוֹ יִהְיֶה: במדבר ה י
משוי קמ"ל: מתני' הגוזל את הגר ונשבע לבעלי
מתני' היה מעלה את הכסף ומת.
מומין טהורין. תימה
[א]
3. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם
בב"מ דף קט ע"ב גופא
ט
בדרך: הכסף ינתן לבניו. של גזלן
ועורה אמאי הויא לבעלי
א"ר מניומי וכו' ובשיטה
אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת
לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים
מומין: תנינא כ"ג מקריב
מקובצת שם כתב בשם
אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ
דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא
ואשם למזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל
הרא"ש אע"פ שלא חידש
1
יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר
אונן. תימה אמאי לא פריך נמי
דבעי למעבד השבה כי היכי דתיהוי
❖
דבר קאמר גופא משום
אָשַׁם לוֹ: במדבר ה ז
להשיב האשם אליו האשם המושב לה'
ליה כפרה אשבועתיה והשתא תו
לרב ששת תנינא טמא מותר
דבעי מימר אחריתי
❖
לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו
ודכוותה בפרק הגוזל וכו':
ליכא כפרה כיון דמית ליה: האשם
בקרבן ציבור:
למאי נ"מ לאפוקי ממתניתין.
מוסף רש"י
עליו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת
ירעה. דהוי אשם שמתו בעליו
י
הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב
כהן גדול מקריב אונן.
וקיי"ל לקמן כל שבחטאת מתה
תימה אמאי לא קאמר
(ג)
הגהות הגר"א
דרחמנא שרייה דכתיב
באשם רועה: לנדבה. לשופרות
לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל:
וימכר ויפלו דמיו לנדבה נתן הכסף לאנשי
(א) כ
[א] תוס' ד"ה לבעלי וכו'
לאביו ולאמו לא יטמא ומן
או
אינו אלא המושב זה כפל.
קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות
משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא
עד סה"ד מוסגר בב"ח
המקדש לא יצא ולא יחלל
עגולה למחקו (ועיין בת"ח
וגו' ודרשינן ליה בשחיטת
לכהנים: משמרת יהויריב ראשונה
תימה היכי מ"ל זה כפל והלא אין
ד)
❖
מידם שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה
2
ודלא כהפ"י):
קדשים (זבחים טז.) במת
לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה:
מתחייב כאן אלא בהודאתו א] דכתיב
אביו ואמו, שאינו צריך
לנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא מאשם
נתן. הגזלן את הכסף ליהויריב
והתודה וכפל לא מחייב בהודאה:
לצאת מקדושתו כלל ויכול
ליהויריב וכסף לידעיה אם קיים האשם
הגהות מהר"ב
להיות עומד ומקריב, כי לא
במשמרתו ואח"כ נתן אשם לידעיה
או
חילל עבודתו בכך, ומינה
יקריבוהו בני ידעיה ואם לא יחזיר ויביא
רנשבורג
במשמרתו: יצא. כדמפרש ואזיל
ילפינן הא כהן הדיוט שלא
אשם אחר שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד
שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן
א] תוס' ד"ה או אינו וכו'
יצא חילל (יומא יג: וכעי"ז
זבחים צט.). ואינו חולק
דכתיב והתודה וכפל לא
שלא הביא גזילו לא יצא נתן את הקרן ולא נתן את החומש אין החומש
אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו:
נ
לאכול לערב. כשיפטר
מחייב. עיין שיטה מקובצת
גמ'
אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה.
מעכב: ת"ר אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה
ודו"ק:
מאנינותו (זבחים שם) שלא
דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם
הותרה כאן אלא עבודה,
איל ולמאי נפקא מינה לאפוקי מדרבא דאמר רבא ס גזל הגר שהחזירו בלילה
וקדשים אסורים לאונן, קל
דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול
לא יצא החזירו חצאין לא יצא מ"ט אשם קרייה רחמנא כשהוא אומר מלבד
וחומר ממעשר הקל
אשם מקמי כסף ולידעיה ליכא
שאמרה תורה לא אכלתי
איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן תניא אידך אשם זה קרן המושב זה
באוני ממנו (יומא יג:).
למקנס מידי דבמשמר דידהו קבילי.
חומש או אינו אלא אשם זה חומש למאי נפקא מינה לאפוקי ממתניתין
כשהוא אומר מלבד
ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא [קיא.]
איל הכפורים. זה איל
דתנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אדרבה
במתניתין מודה: נתן הקרן. לכהנים
אשם שמביא על שבועת
חומש מעכב כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הוי אומר
שקר שנשבע (ערכין כח:).
אין החומש מעכב מלהקריב את
3
האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף
אשם זה קרן תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש ובגזל הגר הכתוב
ה) נתן: גמ' או אינו אלא אשם זה
מדבר או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר כשהוא
איל. אשם ומושב זה קרן: ולמאי
אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי בממון המשתלם בראש
נ"מ. דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר
הכתוב מדבר גופא $ אמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירוהו
קרא תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא
חצאין לא יצא מאי טעמא אשם קרייה רחמנא ואמר רבא ע גזל הגר שאין בו
דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן
שוה פרוטה לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו מ"ט דכתיב האשם המושב
ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב
עד שיהא השבה לכל כהן וכהן בעי רבא אין בו למשמרת יהויריב ויש בו
(ויקרא ז) ביום צותו ואינו בא לחצאין
אף קרן כו': כשהוא אומר מלבד
למשמרת
איל הכפורים הוי אומר אשם. דרישא קרן הוא: או אינו אלא אשם זה חומש. ומושב זה קרן ונ"מ לאפוקי ממתניתין דתנן אין החומש מעכב
נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן כשהוא אומר כו': משתלם בראש. קרן לבדו שהוא ראש: לכל כהן וכהן.
אין בו. שוה פרוטה לכל משמר
שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים:
יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל
משמר ידעיה שהן
מועטין מהו:
אין