קיט:
הגוזל
ומאכיל פרק עשירי בבא
קמא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
ולא יטיל בו יותר
מג'
חובין. דרך הסורקים לתת לולאות של טוי
שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין: השתא טווי שקלינן בגדים
קמז א מיי' פ"ו מהל'
א) [מנחות עו. נדה סג.],
מבעיא. הא אין בגדים אא"כ טוואן: נמטי. לבדין פליטר"ש
במחט לאורכו של
בגד
שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות
ב) [ע' רש"י תענית כט:
גניבה הל' ט סמג
ד"ה קצרי], ג) בס"א:
עשין עא טוש"ע ח"מ סי'
בלע"ז ואין שם טווי: הקיצועין. רונייור"ש בלע"ז שמקצע מן העור
וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן
❖
טוואו, ד) בס"א: ליתא,
שנח סעי' יב:
סביב: והתלושין. צמר התלוש מן העור: צמר העולה מן שטף
ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר
לקמן ואשמועינן תנא שלא
קמח ב מיי' שם טור
המים שלו. דדבר מועט הוא
יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי
ש"ע שם סעיף יא:
קמט ג מיי' שם טוש"ע
ואפקורי מפקר ליה: קצרא שמיה
שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא
הגהות הב"ח
$ ולא יטיל בו יותר משלשה חובין ולא יסרוק
שם סעי' יב:
וקצרא שקיל ליה. הכובס נקרא
ג' חבין יפיינ"ץ בלע"ז ג' תפירות
קנ ד טוש"ע א"ח סי' יא
(א) גמ' טווי ובגדים:
הבגד לשתיו אלא לערבו ומשויהו לארכו
❖
(ב) שם וחוץ למחט:
סעי' יא:
במחט: ומשויהו. מקום הבליטות
קצרי בלשון ארמי וקצרא שהוא
אבל לא לרחבו ואם בא להשוותו עד טפח
(ג) רש"י ד"ה טווי ואריג
שנמתח שם נוטל במספרים: אפילו
מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה
❖
והני אירין דאמרן:
רשאי אמר מר שני חוטין והאנן תנן שלש
עד טפח. ליטול ממנו רצועות רחבות
הוא: הכל עולין למנין תכלת. אותן
לעזי רש"י
לא קשיא הא באלימי והא בקטיני: ולא יסרוק
טפח: אלימי. גסין
שנים: גלימא.
שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין
יפיינ"ץ [פוינ"ץ]. תפרים.
הבגד לשתיו אלא לערבו והתניא איפכא לא
גליון הש"ס
טלית העשויה לכל
יום וכשהוא
למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק
ליציי"ץ [ליצי"ש]. נירים.
קשיא הא בגלימא הא בסרבלא: ולא יטיל בו
סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר:
את תכלת של ציצית משפת הבגד
גמ' ולא יטיל יותר מן
לוישיי"ל [לומישיל"ש].
שלש חובין. מפירוש רש"י
סרבלא. עשוי לכבוד
במסכת מנחות (דף מב.): קפיד
פקעות (של חוט).
יותר משלשה חובין בעי רבי ירמיה $ אמטויי
ולנוי וכשהוא
א)
הושע ו' ח' נראה דהגירסא
טריימ"ש [טרמי"ש].
סורק לשתיו נאה יותר: גלימא
עלייהו. ונוטלן: מלא המחט. מלא
ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי תיקו:
כאן חוכים: שם אמטויי
חוטי ערב. שרימ"ש
משויהו לארכו. כדפרישית לעיל:
אורך המחט: וחוץ למחט. שכל זמן
ואתויי חד. וכעין זה
[טריצי"ש]. גדילין (של
ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו והתניא
מנחות דף ע"ו ע"א וכעין
פשתן לא טווי). פליטר"ש
המיונא. אינו נראה אלא שני ראשיה
שאין מן החוט אלא מלא המחט
איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בהמיוני
זה בירושלמי פ"ג דסוכה
[פילטרי"ש]. ל∆ב∆ ד).
מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד:
התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה
הלכה ח': שם איבעיא
רונייור"ש
ת"ר א אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו
התלויין: ה"ג אמטויי ואתויי חד או
בברייתא גרסינן ומטלית שהיא
להו מלא מחט. כעין זה
[רודוניידורי"ש]. חתיכות
❖
שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין
חולין ד' ל"א ע"א:
(שנקטעו מהעור בשעת
ב
דלמא אמטויי ואתויי תרי. מנהג
פחותה מג' על ג': לסיכתא. חבין
עיבודו). שייר"ה
גובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת
שפירשנו למעלה: פחות מכאן למאי
תופר אומן להוליך ולהביא המחט
[שיר"א]. משור. טרייד"א
מלאה מוכין מאי טעמא קננהו בשינוי ת"ר
חזי. הא אין יכול להפוך המחט
בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא
[טריידר"א]. מ« ק¿ ≈דח« .
רבינו חננאל (המשך)
❖
פליינ"א. מקצועה.
ולתוחבו: מגירה. שייר"ה בלע"ז וסכין
מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי
אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא
יהודה הני חוטי קצרה
חשיבא הולכה והובאה חד דהוו
הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת
פונקלין ולא שיורי פקיעות אבל לוקחין מהן
שמיה וקצרה שקיל להו
מהר: הנפסק במגירה. פסקי עצים
להו ג' הולכות וג' הובאות א"ד
והכל עולין למנין תכלת.
מוסף רש"י
בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג אמרי השתא
פיר' ובענן לשלשולי
שהעץ ארוך ופוסקו: מקדח. טרייד"א
הולכה והובאה תרי חשיב להו:
קצרא שמיה. קצירי, כך
טווי שקלי ארוג מבעיא מאי אריג תיכי ת"ר
התכלת בכנף הטלית
אירין. דרך הגרדי להניח צמר בקנה
והיוצא משם דק כעפר: רהיטני.
שמם בלשון ישמעאל והם
כמלא קשר גודל, ואמ'
אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמות
כובסין, שמעתי אומרים על
רב יהודה ואילו חוטין
פליינ"א: והנגרר במגירה. דק דק
של ערב כדי שלא יצא הערב מן
שם שמקצרין בגדי צמר
דשמיהו קצרה עולין
ולא תלושים של צמר אבל לוקחין מהן בגד
הקנה לכאן ולכאן והוא של בעה"ב:
שהיא משרת במקום חתך דק כעפר:
כשדורסין אותן ברגליהן
למנין כמלא קשר גודל
צבוע טווי בגדים השתא טווי שקיל בגדים
נירין. ליציי"ץ: פקעיות. לוישיי"ל:
חד הוא דאיכא. ורבתי היא ומשרת
במים, שקורין פורלוי"ר,
(א)
ויצחק בריה היה קפיד
והיינו דמתרגמינן עין רוגל
ולא היה מכניסם בחשבון
פונקלין. טריימ"ש שעושין ליריעות
שפאי גסין: מסתתי אבנים. מרבע
מיבעיא מאי בגדים נמטי ת"ר הנותן עורות
(ש"ב יז) עינא דקצרא
מלא קשר גודל. החייט
אותן ומחליק אותן: מפסגי אילנות.
הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה
לעבדן הקיצועין והתלושין הרי אלו של בעל
(תענית כט:).
ששייר מן החוט כדי
❖
כדרך הגרדין: בגד מנומר. כלומר
כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ
הדרן עלך מסכת ב"ק
לתפור בו חייב להחזיר
הבית והעולה ומשטף במים הרי אלו שלו:
לבעלים, ואוקימנה מלא
אפילו מנומר בצבעים הרבה אע"פ
אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון
אם היה שחור [וכו']: א"ר יהודה קצרא
מחט וחוץ למחט כמלא
ב)
שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים
דילוג והרחבה: ניקוף שייך בהיגא
מחט. מטלית שהיא שלש
שמיה וקצרא שקיל ליה אמר רב יהודה הכל
רבינו חננאל
ד
שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי:
כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיה
על שלש בזמן שבעל
עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו:
ת"ר אין לוקחין מן הגרדי
הבית מקפיד עליהן הרי
טווי (ג) אריג. והיינו אירין דאמרן לא
י): היגא. סנה: ומנכשי זרעים.
לא נירין ולא עירין ולא
הן של בעל הבית וחייב
החייט ששייר (מן) [את] החוט כו': וכמה
נוטלים ירקות מביניהם: ועודרי
יקח אם טלאןג) הגרדי לוקחין דקנינהו
להחזיר כול'. קצרא שמיה
פונקין ולא שירי פקעיות.
לתפור אמר רב אסי מלא מחט (ב) חוץ למחט
בשינוי: ארוג מבעי. הא ה"ל טווי
ירקות. כשהן תכופות יותר מדאי
וקצרא שקיל ליה. פי'
פי' עירין, צמר שנותנין
בראש הקנה שמוליכין
הני שני חוטין או ג'
קודם לאריג: תיכי. שרשרות שרימ"ש
נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום
$ איבעיא להו מלא מחט וחוץ למחט כמלא
בו את הערב שלא יצא
שחורין שהן על גבי לבן,
דלא טוואן קודם לכן: אותות.
להרחיב ולהתפשט: חזיז. שחת של
מחט או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו
הערב מן הקנה אלא
קצרא שמיה שהן קורין
על יד על יד. פונקין,
להן בשביל שהן דבר
כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו
תבואה חטין ושעורין בעודן ירק:
ת"ש דתניא החייט ששייר את החוט פחות
ערב. פקעיות, גלומרא.
קצר ומעט, וקצרא שהוא
מתא מחסיא. מקום בהמות הוא
מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט
מכדי לתפור בו ומטלית שהיא פחותה
בגד מנומר, של מינין,
כובס שקיל להו. והכל
את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו
וצריכין למרעה טוב:
כדאמרינן שחור על גבי
עולין למנין תכלת, פי'
משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד
לבן. ולא שיורי פקעיות.
דבעינן לשלשולי התכלת
ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין
הדרן עלך הגוזל בתרא בכנף הטלית כמלא קשר
פי' קיבורא בארמית
עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל
לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו
גודל, ואמר ר' יהודה
וסיסא בלישנא דרבנן,
הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו אי אמרת
וסליקא לה מסכת בבא קמא
מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע
ואלו חוטין דשמיהו
וי"א פיקה בלא עיי"ן.
ת"ר אין לוקחין מן הצבע
קצרא עולין למנין מלא
לי: תלושי צמר. שתלש מן הגיזה ד)
בשלמא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט
לא אותות ולא דוגמות.
קשר וגודל, ויצחק בריה
הצמר מעט מעט: אבל לוקחין
פחות מכאן חזי לסיכתא אלא אי אמרת מלא מחט וחוץ למחט משהו פחות
הוה קפיד ולא הוה
פי' חוטין של אורגים
ממנו בגד צבוע. דבגד שלם
מכניסן בחשבון מלא
שמשימין משום אות.
מכאן למאי חזי אלא ש"מ מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט שמע מינה:
קשר גודל. זה פי' ר"ח
ופי' אותות, הגוזל צמר
לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי:
מה שהחרש כו': ורמינהי מה שהחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה הרי
ז"ל. מה שהחרש מוציא
שמראה בו צבעי דוגמאות
טווי ובגדים. והנך דוגמאות
היינו גימו שמראה בו. תנו
במעצד והנפסק במגירה.
אלו של בעל הבית והיוצא מתחת מקדח ומתחת רהיטני והנגרר במגירה
רבנן אין לוקחין מוכין מן
פי' מעצד קופיץ קטן
הרי אלו שלו אמר רבא באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד
הסורק מפני שאינן שלו,
ומשוה בו הנסרים וקוצץ
ובמקום שנהגו להיות
החתיכות קטנות, מעשה
באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא וקרו לה מעצד: ואם היה עושה אצל כו': ת"ר מסתתי אבנים אין בהם
ידי חרש במעצד. מנכשי
שלו, ובכל מקום לוקחין
משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש
זרעין ועודרי ירקות. פי'
כד כר מלא מוכין וכסת
חופרי ירקות. [הדרן עלך
מלא מוכין, מאי טעמא,
בהן משום גזל אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו א"ר יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל
הגוזל ומאכיל וסליקא
דקננהו בשינוי. אם היה
לה מסכת בבא קמא]
באתרא דקפדי יש בהן משום גזל אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא:
שחור על גבי לבן נוטל
הכל והן
שלו. אמ'
רב
הדרן עלך
הגוזל בתרא וסליקא לה מסכת בבא קמא