ארבעה אבות פרק
ראשון בבא
קמא
ד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מידי דהוה אעבד ואמה. ולא כפירוש רש"י שפירש משום דתנן לג א מיי' פ"א מהל'
ולא ראי השן שאין כוונתו כו'. דאי כתב רחמנא שן לא אתי קרן
א) [ידים פ"ד מ"ז],
מיניה ולהכי פריך ולאו ק"ו הוא כל שכן דמשום האי טעמא נפיק
בהחובל (לקמן דף פז.) עבד ואשה פגיעתן כו' דא"כ ה"ל גניבה הלכה ט סמג
ב) [ויקרא כד], ג) [עי'
תוס' פסחים צז. ד"ה אלא],
עשין קנה טור ש"ע ח"מ
קרן משן. וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה
למינקט עבד ואשה אלא מפרש ר"ת דנקט עבד ואמה משום דקאי
ד) ועי' במהר"מ שהאריך
סי' שמט סעיף ד:
נפקא שן מיניה בק"ו ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו'. והאי
אמתני' דסוף מסכת ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך לד ב מיי' שם הלכה ט:
בתירוצם של התוס' ובספר
מפורש התם: לאו אע"ג דכוונתו
פ"י, ה) [בס"א: דשור],
ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא מילתא
ו) [בס"א: וממונך],
להזיק אפ"ה פטורין. וא"ת עבד
דרב יהודה לא ראי הקרן שאין
ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן
ז) [ומשום בור ואש נמי צריך
הנאה כו' ואי כתב שן לא אתיא קרן
ואמה גופיה נילף מק"ו דשן להתחייב
❖
שכוונתו להזיק ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין
למוחקו כצ"ל עי' מהר"ם],
מיניה ולא ראי השן שאין כוונתו
כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא
כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא
להזיק כו' ואי כתב קרן לא אתיא
יקניטנו רבו וע"ק כיון דידע רישא
כ"ש איצטריך ס"ד אמינא מידי דהוה אעבד
גליון הש"ס
שן מיניה ולא תיקשי מידי האי לאו
דמתניתין דמסכת ידים
(פ"ד מ"ז)
ואמה עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק
תוס' ד"ה כשהזיק כו'
מילתא היא שאין זה לשון הש"ס אלא
מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד
אלא מאידך. דלקמן דף ט
אפ"ה א פטירי ה"נ לא שנא אמר רב אשי אטו
ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה
ואשה א"כ ג)מסתמא ידע סיפא וע"ק
ע"ב ועי' לקמן דף יג ע"ב
עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא
נקיט ברישא כדקתני מתני' לא זה
דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי
ב
בתוס' ד"ה כשהזיק:
שם ד"ה כראי כו' דלא
יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו
וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש
פטירי וא"כ מאי מייתי וי"ל דשפיר
א)
מפטר משום קלב"מ. עי'
שאין בו רוח חיים ואי כתב הני תרתי
הוה ידע המקשה טעמא דשמא
ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום
לקמן דף י ע"א ברש"י ד"ה
לא אתי אש מתרוייהו אלמא כל
יקניטנו רבו ואפ"ה פריך כיון דעבד
משא"כ באש: בא"ד דאי
אלא פריך הכי לא ראי הקרן שכוונתו להזיק
לאו קרא דעליו. עי' בספר
היכא דקתני לא ראי זה כראי זה
ואמה פטורין ואפילו באין כוונתן
❖
כראי השן שאין כוונתו להזיק ולא ראי השן
יראים לרא"ם סי' רז:
ההוא דבעי אגמורי חבריה מיניה
להזיק ואע"ג דלא שייך טעמא דשמא
שיש הנאה להזיקו כראי הקרן שאין הנאה
נקיט ברישא כדקתני מתני' וה"ק לא
יקניטנו רבו דאנוס הוא ד) דפעמים
להזיקו ורגל מאי שייריה כשהזיק חב המזיק
ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה
דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו לכך
רבינו חננאל
לאתויי רגל וליתנייה בהדיא אלא אמר רבא
ראוי לנהוג בזה: איצטריך. למיכתב
פטירי בכל ענין נמצא שכוונתן
שן אין כונתה להזיק אלא
תנא שור לרגלו ומבעה לשינו וה"ק לא ראי
קרן: אפ"ה פטורין. כדאמרינן בפ'
גורם הפטור ה"נ קרן שכונתו להזיק
לאכל להנאתה, קרן כונתה
להזיק ואין לה הנאה.
החובל (לקמן דף פז.) העבד והאשה
יש לנו לפוטרו ורב אשי פי' דאפילו
הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה
ואתא למילף מעבד ואמה
פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן
באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה:
מצוי ולא ראי השן שיש הנאה להזיקו כראי
דפטרי מרייהו. ודחי לה
כשהזיק חב המזיק כו'. לא
שחבלו באחרים פטורין: לאו טעמא
רב אשי, אטו עבד ואמה
הרגל שאין הנאה להזיקו וקרן מאי שייריה
לאו טעמ' רבה אית בה
רבה אית בהו. דאי מיחייבת ליה כל
היינו כשהזיק קמא
כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וליתנייה
במתניתין א) בסוף מסכת
שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו
$ אלא מאידך כשהזיק מרבה לה:
ידים תאמרו בעבדו ואמתו
למחשביה בהדי מועדין כו'.
בהדיא במועדין מתחילתן קמיירי בתמין
שיש בהן דעת שאם
של חבירו כדי לחייב את רבו: אלא
יקניטנו ילך וידליק גדישו
ולבסוף מועדין לא קמיירי ושמואל מ"ט לא
פריך ואימא הכי. לא ראי השור
ושמואל ס"ל דלא
שלחבירו ונמצא מחייבנו
אמר כרב אמר לך אי סלקא דעתך אדם הא
כראי המבעה דקתני במתני' ה"ק לא
ה"ל לאשמועינן בסיפא כיון דלא
בכל יום. ולא עמד זה
התירוץ ונדחה. ותרץ רבא
קתני סיפא שור המועד ושור המזיק ברשות
ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן
אשמעינן שום חידוש טפי מברישא
הכי תנא שור לרגלו
שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה
אבל שן ורגל אע"ג דתנא ליה ברישא
הניזק והאדם וליתני ברישא בנזקי ממון
ומבעה לשנו כו'. וקרן
מתכוונת הלכך אי כתב קרן לא הוה
תנא ליה בסיפא גבי מועדין משום
מאי, שיירה. מאי טעמ' שן
קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ורב נמי הא קתני
ורגל מועדין מתחילתן הן
נפיק שן מינה: ולא הרי השן שיש
חידוש דמפרש השן מועדת לאכול
אדם בסיפא אמר לך רב ההוא למחשביה
ותני להו ברישא. קרן
הנאה להזיקה כהרי הקרן כו'. ואי
את הראוי לה והרגל מועדת לשבר
דהוא תם ולכי מייעד הוי
בהדי מועדין הוא דאתא ומאי לא הרי ה"ק
כתב שן לא אתיא קרן מינה: ורגל
דרך הילוכה וקרן נמי תנא ואע"ג
ליה מועד תנא ליה
לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי
בסיפא, כשהזיק חב
מאי. עביד ליה תנא דמתני' דלא
דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק
המזיק לאייתויי קרן.
האדם שאין משלם את הכופר ולא ראי האדם
תני: שייריה. בתמיה: וה"ק. הך
לאתויי קרן מ"מ תנא ליה בסיפא
ושמואל מאי טעמ' לא
שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין
דקתני מתני' לא הרי השור כהרי
משום דתני ליה גבי חמשה תמים
אמ' כרב, אמ' לך אדם הא
קתני ליה בסיפא דמתני',
המבעה ה"ק כו': רגל הזיקה מצוי
מש"ה תנא ליה נמי בהדי מועדין
בו ארבעה דברים הצד השוה שבהן שדרכן
והאדם. ואמאי לא תנא
הלכך לא אתיא שן מינה: רגל ובור
וא"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי
להזיק וכי שור דרכו להזיק במועד ומועד
ליה ברישא, דבנזקי ממונו
קמיירי, ונזקי גופו לא
שן ואש מועדין מתחילתן לשלם נזק
מועדים וי"ל דלא חשיב אלא בעלי
דרכו להזיק כיון דאייעד אורחיה הוא אדם
קמיירי. ויש אומ' הלכה
שלם דלא פליג רחמנא בין תם למועד
חיים אבל בור ואש כך לי פעם
כשמואל. ורב אמ' לך אדם
דרכו להזיק בישן ישן דרכו להזיק כיון דכייף
אלא בנגיחה: שור המזיק ברשות
ראשונה כמו פעם ג' וד':
האי דקתני ליה בסיפא
כראי אדם שאין משלם את
ופשיט אורחיה הוא ושמירתן עליך אדם
למיחשביה בהדי מועדין
הניזק. שנכנס לרשות הניזק ונגח
הוא דאתא. מאי לא ראי
שמירת גופו עליו הוא ולטעמיך הא דתני
הכופר. הקשה ריב"א מאי
שם את שורו ואע"ג דתם הוא משלם
לא ראי, הכי קאמ' לא ראי
קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן
נזק שלם. וסתמא כר"ט דאמר לקמן
חומרא היא זו האי דאין משלם את
השור שמשלם את הכופר
כו' הצד השוה שבהן
אדם שמירת גופו עליו הוא אלא כדאמר ליה
(דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק
הכופר משום דקים ליה בדרבה
שדרכן להזיק. שור דרכו
נזק שלם משלם: בנזקי ממונו.
מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור
רבי אבהו לתנא תני אדם שמירת גופו עליו
להזיק במועד. אדם דרכו
בנזקין שממונו מזיק מיירי רישא:
מדתנא דבי חזקיה ואור"י דלאו
להזיק בישן. ושמירתן
הכא
עליך, אדם שמירת גופו
בנזקי גופו. שהוא עצמו מזיק לא
פרכא היא כלל $דלא מפטר משום קים
עליו הוא, ופרק' כר' אבהו
מיירי: הא קתני אדם. בסיפא ולמה ליה למיתני ברישא: למיחשביה
ליה בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן
דאמ' לתנא תני אדם
בהדי מועדין הוא דאתא. דקתני חמשה תמין וחמשה מועדין וקחשיב
בפ"ב (דף כו.) משמע $דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן
שמירת גופו עליו.
להו ואזיל: ומאי לא הרי. דקתני במתני' לא הרי השור כהרי המבעה
אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפילו שוגג
א) עי' תוס' ד"ה מידי דהוה.
לרב דאמר מבעה זה אדם: שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר
דומיא דשוםה) דאין מזיד לשור ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו
ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות
הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו
(כתובות דף לה. ושם) הא אם יהיה אסון לא יענש דדוקא דין אסון אתא
במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר: אדם החובל בחבירו
חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב
חזקיה ואשמועינן לאו דוקא דין אסון לא יענש אלא אפי' שוגג לא יענש:
כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. בירושלמי יש דישן לא מחייב
דשור נמי נזק משלם אבל בהנך ארבעה דברים אינו חייב כדמסיק
בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן כו.) דאמרי' כי יתן איש מום בעמיתוב)
אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים אבל אם ישן והביאו כלים אצלו
איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: וקא פריך הצד השוה כו'. לרב דאמר
ושברן פטור דהם גרמו לו וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו
והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב: ולטעמיך. פירוש
תנא שור וכל מילי דשור היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק. ולשמואל
אפילו תימא מבעה זה השן: אדם שמירת גופו עליו. מכאן
לילך ולהזיק: דכייף ופשיט. את
ליכא למיפרך דרגל ודאי דרכו
רגליו: אורחיה הוא. לשבר כלים
שבצד מרגלותיו: וקא פריך מאי
משמע דלא גרסינן במתני' וממונאו) מדלא פריך נמי הכי אדם ממונו
האי דקתני ושמירתן עליך. לשון
זה
אינו שייך אלא בנזקי ממונו:
הוא ז) ומש"ה אין צריך למחקו כדפירשתי לעיל (ג: ד"ה וממונך):
ה"נ
ואימא