כיצד הרגל פרק
שני בבא קמא
כב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והתניא הכלב. אמתניתין הו"מ למפרך אלא נטר עד דמייתי
בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך
נג א ב מיי' פ"ב מהל'
א) עיין בס' ת"ח שגרס
דאפיך
מיפך. וא"ת
ומשונים הן: אשו. השולח את הבערה: משום חציו. חייבו הכתוב
ברייתא ופריך אתרוייהו:
חייבין, ב) לקמן סב: שבת
נזקי ממון הלכה טז
כא:, ג) [שבת כא:],
סמג עשין סו טוש"ע ח"מ
דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ: משום ממונו. כשורו ובורו שהזיקו.
למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס ד) [חייב] לחייב נ"ש דתחילתו
ד) [רש"ל], ה) [לעיל כ.],
סי' שצ סעיף יב:
וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן
בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי"ל דלא אמר משום
❖
נד ג מיי' פי"ד מהלכות
ו) [לקמן סב:], ז) רש"ל,
חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו
דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ"ש
נזקי ממון הלכה טו
סמג עשין סז טוש"ע ח"מ
ממונו הוא: האי לאו מכחו. דאש
לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין
והתניא הכלב והגדי
שדלגו בין מלמעלה
סי' תיח סעיף א:
הגהות הגר"א
מאליה הולכת ודולקת למרחוק: הא
קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק
נה ד מיי' שם פ"ב הלכה
למטה בין מלמטה למעלה [א] א) פטורין
[א] גמ' בין מלמטה
יז סמג שם טוש"ע
לית ביה ממשא. דשלהבת היא
דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר
תרגמא רב פפא דאפיך מיפך כלבא בזקירא
א
ח"מ סי' שצב:
למעלה פטורין. נ"ב גירסת
הניזק וטרף ואכל לחייב נ"ש דתחילתו
המזקת דאין לה ממש הלכך כי
נו ה ו מיי' שם פי"ד
הרי"ף והרמב"ם חייבין
וגדיא בסריכא אי הכי אמאי פטורים בפטור
בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן
חייביה רחמנא משום חציו הוא
הלכה יג סמג שם
ומפרשים תרגמא ר"פ
מנזק שלם וחייבין בחצי נזק: הכלב שנטל:
טוש"ע ח"מ סי' תיח סעיף
לקמייתא כו'. (ועבהגר"א
דחייביה: חציו דכלב הן. דהוה ליה
בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין
❖
ס"ס ש"ץ): [ב] תוס' ד"ה
יב ובהג"ה וע"ש בטור:
גדיא
אתמר ר' יוחנן אמר ג אשו משום חציו וריש
בסריכא. שנועץ
שן ורגל:
צרורות הלכך משלם ח"נ ואדם
ורבי יוחנן כו' דאי כח כחו
לקיש אמר אשו משום ממונו וריש לקיש
המדליק מש"ה חייב נ"ש שאין דין
צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא
כו'. נ"ב וכ"פ הרמב"ם.
ורא"ש בסימן ב' חולק
צרורות באדם: לאו ממונו דבעל כלב
מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך חציו
דמי לסרוכי וסליק ה) שנסרך בחבית
רבינו חננאל (המשך)
עד שמגיע ללפת: ועל הגדיש
(ועבהגר"א סימן ש"ץ ס"ק
הוא. אלא דבעל חררה: דאדייה אדויי.
מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל ורבי יוחנן
❖
יג ובסי' שצ"ב ס"ק ב'):
לא הגביה את החררה
ח"נ.
שזרקו: ועל מקום גחלת. מקום
ואע"ג דלגבי שולח בעירה לא
אלא בדרך דידוי הביאה
מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך
אל הגדיש, ולא יצתה
שנפלה גחלת שם: משלם חצי נזק.
מחייב עד דמסר לו שלהבת לר"ל
ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא
הגחלת מחזקת בעליה.
מוסף רש"י
דצרורות הן והכלב עשאן. לישנא
ולר' יוחנן עד דמסר לו גווזא פעמים
ועל החררה משלם נזק
תנן הכלב שנטל חררה כו' בשלמא למ"ד
אחרינא דמשונה הוא: ועל גדיש
שיש גחלת הרבה בחררה דהויא כמו
והדליק את הבירה בעל
שלם, שזה דרכו לחטוף
אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד
גמל חייב. שלא היה לו
ולוכל, ועל מקום הגחלת
כוליה פטור. דאשו משום ממונו
מסר לו גווזא לר"י ושלהבת לר"ל:
להגדיל בחבילתו שתכנס
משלם חצי נזק שמעשה
אשו
אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל
משום חציו. לא שיבעיר
והאי לאו ממונו הוא וצרורות ליכא
לחנות (שבת כא:). בנר
עשה בידים אבל משונה
כלב הוא אמר לך ריש לקיש הכא במאי
חנוכה פטור. חנוני,
למימר דהא ממקום גחלת ואילך
בעצמו האש אלא כל מקום
היא, ומשונה בחצר הניזק
שברשות פרסום מצוה
חצי נזק כרבנן. ועל
דלקה אש מאליו. ומשום הכי אוקמה
שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו:
עסקינן דאדייה אדויי דעל חררה משלם נזק
❖
הניחה שם .
שאר הגדיש פטור, שאינו
(שם)
אשו
משום ממונו. כלומר חיוב
בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה
שלם ועל מקום גחלת משלם חצי נזק ועל
ממון בעל הכלב שהרי
כי אורחיה לא מצי למיתני ח"נ
ממונו יש בו ולא שיהא האש
לא עקר והניח ובעל
גדיש כולה פטור ורבי יוחנן דאנחה אנוחי
ד
הגחלת נמי לא מיחייב
רבינו חננאל
אמידי דאמקום גחלת חייב נזק שלם
שלו דאפילו הדליק באש של אחר
על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל
דהא אוקימנא לקמן
דאורחיה הוא ליטול חררה עם
חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן
בששומר גחלתו והכלב
ואקשי' והתניא הכלב
הגדיש משלם חצי נזק תא שמע גמל
ב) ה
חתר והוציאה. ור' יוחנן
והגדי שדילגו בין כך
הגחלת: ור' יוחנן. דאמר אשו משום
דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני
אמ' אפי' אנחה אנוחי,
ובין כך חייבין, ותרגמוה
טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה
חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה
הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ
כגון שעקר והניח, על
דאפיך מפיך כלבא
פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני
דעל חררה נ"ש דשן היא ואמקום
שיצא מתחת הפטיש ו)אע"ג דמסתמא
החררה ועל מקום גחלת
בסיקרא וגדיא בסירכא.
נזק שלם, שדרך הכלב
פי' דרך הגדי בסיקרא
והדליק את הבירה בעל גמל חייב הניח חנווני
גחלת נ"ש דאורחיה היא ובידים
מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם
לחטוף חררה בגחלת
כדאמרינן כדי שיזדקר
עבד: ואגדיש כוליה ח"נ. דחציו
שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים
נרו מבחוץ חנווני חייב רבי יהודה אומר בנר
דבוקה ולוכל, ועל שאר
הגדי בבת ראש, והכלב
דכלב הוא והיינו צרורות: בירה.
וידליק גדיש של חבירו ולא כפ"ה
הגדיש חצי נזק דמשונה
בסירכא כדאמרי' דלמ'
חנוכה פטור בשלמא למ"ד אשו משום חציו
היא. ת"ש גמל טעון
אתי למיסרך. וכיון
בית גדול: בנר חנוכה פטור. שמצוה
דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת
ג) חציו דגמל הוא אלא למ"ד משום ממונו האי
פשתן עובר ברשות הרבים
שדילגו בשינוי דלאו
רבי
יוחנן מ"ט לא
להניחה ברה"ר לפרסומי ניסא : לאו
שאין שלו:
וכו'. בשלמ' לר' יוחנן
כי אורחייהו, הוה ליה
אש לאו ממונא דבעל גמל הוא אמר לך ריש
אמר כר"ל. אע"ג דדריש טעמא דר'
ממונו דבעל גמל הוא. אלא דחנווני:
משונה, וקיימ' לן משונה
חיציו שלגמל הן, אלא
לקיש הכא במאי עסקינן במסכסכת כל
בחצר הניזק פטורה מנזק
לריש לקיש לאו ממון
ו
במסכסכת את כל הבירה. שהגמל
יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא
שלם וחייבי' חצי נזק
בעל גמל הוא. ופריק
הבירה כולה אי הכי אימא סיפא אם
עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא
לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש
כרבנן. איתמ' ר' יוחנן אמ'
ריש לקיש במסכסכת כל
הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב ואי
ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל
א"נ קס"ד השתא דמאן דאית ליה
אישו משום חציו, כאילו
הבירה. פירו' מסכסכת
כגון ליחכה נירו וסיכסכה
בידיו מכה והוא המזיק
בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו
משום חציו לית ליה משום ממונו
במסכסכת אמאי חייב בשעמדה עמדה
אבניו, שעמד הגמל
בעצמו ודינו כדין אדם
הן: מסכסכת. מדלקת: בשעמדה.
וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא
וסכסכה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב
והדליק כל הבירה
המזיק בעצמו. ריש לקיש
בסיכסוך כעין חיכוך
אמ' משום ממונו, כלומ'
עמד הגמל במקומו וסכסך את כל
מחייב משום ממונו:
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא
ממונו אית ביה ממשא. אע"ג
שנמצאת הדלקת כל
כמו שמתחייב בנזק שורו
הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל
הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה
הבירה כגון מקום גחלת
וכיוצא בו שחייב בהיזקן,
הבירה. והגמרא לא שבק לאסוקי
דבור לית ביה ממשא
בגדיש (דלרב') [דלדברי]
כך באשו דהא אינו הולך
רישא
הכל נזק שלם. ואקש'
מכחו ומזיק אלא מכח
למילתיה ופרכיה: כל שכן. שהיה לו
שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ"מ
אהדין פירוק', סיפא
הרוח, וכל מה שחייב
למהר ולנהגה שלא תסכסך: בעמדה להטיל מימיה. דאנוס הוא וסכסכה: ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א"נ בור נמי
דקתני ואם הניח חנוני
בנזקי ממונו חייב באשו.
חשיב אית ביה ממשא דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע
לאפושי
נרו מבחוץ חנוני חייב,
ור' יוחנן אמ' אינו ממונו,
ואי במסכסכת אמאי חנוני
דהא השלהבת המזקת אין
ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא"ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח
חייב, הגמל הזיק בידים.
בה ממש להשמר כמו
שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ"ש וי"ל דמ"מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח
השור וכיוצא בו. ואקשי'
ופירק בשעמדה. ואקשי'
ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו
על ריש לקיש ממתני'
כל שכן אם עמדה
הכלב שנטל את החררה
ומסכסכת ודאי היא הזיקה
ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם:
והלך לגדיש כו'. בשלמ'
בידים, חנוני אמאי חייב.
דאדייה
ורבי
אדויי. הו"מ לאוקמי באנח אנוחי ע"י שינוי כדאמרינן בריש פירקין:
יוחנן בדאנחה אנוחי. לא מצי למימר באדייה
ופרקי' אנוסה שעמדה
ר' יוחנן (כו') דאמר אשו
אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור: לאו ממונו דבעל כלב הוא.
להטיל מים ולא סכסכה.
משום חציו, חיצי דכלב
[ב]
הן, לפיכך חייב בעל
דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע"ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה
הכלב. אלא לריש לקיש
(לקמן דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ"מ פשוט ליה לגמרא משום ז)[איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר:
דאמ' משום ממונו האי
במסכסכת כל הבירה כולה. דהוי כולה מקום גחלת: ואי במסכסכת אמאי חייב. חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון
אש לאו דבעל הכלב
הוא, לבעל החררה הוא.
שגם הוא פושע בסכסוך אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא נר מבחוץ אבל כיון
וראינו לרבותינו הגאונים
דאוקמיה במסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך שמסכסכת כל הבירה דרך הילוכה והיה לו להרחיק ולמונעה מלהיות
בשמועה זו פי', ונראה
לנו בו פירכא בעיקר הדין,
הולכת ומסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנווני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן (דף כג.) פריך וליחייב בעל הגחלת ואע"פ שבעל
ולפיכך נמנענו מלדבר,
הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו ומשני כשעמדה כלומר לאו במסכסכת דרך הילוכה אלא בעמדה במקום אחד
לא בעניין הפירוש ולא
והרבה כל כך במשאוי שמסכסכת כל הבירה בעמידה ופריך דכ"ש חנווני פטור לאו פטור לגמרי אלא כלומר פטור מחלקו של בעל
בפירכא. ופריק ריש לקיש
כגון דאדייה אדויי, כלומ'
הגמל דיותר מסכסכת בעמידה משאילו היתה הולכת ועוברת בלי
עיכוב ומשני כשעמדה להטיל
מימיה דאנוס
הוא בעמידה זו:
רישא