כב:
כיצד הרגל פרק שני בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רישא בעל גמל חייב וכו'. אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא
לאפושי. גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות: והיה גדי כפות
נז א מיי' פי"ד מהלכות
א) לקמן מג: סא:, ב) לקמן
לו. לגדיש: ועבד סמוך לו. לגדיש: ונשרף עמו חייב. אגדי ואגדיש
דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקרא היה הטעם פשוט
נזקי ממון הלכה י סמג
נו. נט: קדושין מב:,
❖
ג) לעיל ט: נט: [ע"ש],
עשין סט:
לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח: עבד כפות
יותר למאן דאמר אשו משום חציו דמתחייב בעל הגמל על תחלת
ד) לקמן ס:, ה) [עי' תוס'
לו וגדי סמוך לו ונשרפו עמו
פטור. אגדי ואגדיש דקם ליה בדרבה
הדלקת הפשתן ואע"פ שהאש הולכת מעצמה ע"י רוח מצויה אבל
❖
כתובות ל: ד"ה רב אשי],
למ"ד משום ממונו דלא מחייב אלא
מיניה שההורג העבד נהרג דכתיב
הגהות הב"ח
על שמסכסכת הבירה ובזה לא פשע
נקם ינקם (שמות כא). והאי דנקט
רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי
(א) תוס' ד"ה חציו כו'
תורה אור השלם
כ"כ שלא ראה הדליקה עד שעמדה
גדי משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד
בטעינה סיפא חנווני חייב דלא איבעי ליה
דדרכו לנתוקי על ידי
❖
1. כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה
עסקיו:
סמוך לבירה ואז לא היה יכול לסלקה
ועבד דחד דבגדיש ועבד ליכא
לאנוחי נרו מאבראי תא שמע המדליק
א) א
קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ
לפי שעמדה להטיל מימיה ולכך
לאוקמי הכי דאורחא דמלתא לשדורי
את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו
הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם
הוצרך לפרש דאפ"ה חייב דלא איבעי
איניש עבדיה לשמור גדישו. ואיידי
יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת
רבינו חננאל
ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו
❖
שמות כב ה
ליה לאפושי בטעיניה דהוה ליה
דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט
הַבְּעֵרָה:
רישא בעל גמל חייב דלא
ונשרף עמו פטור בשלמא למ"ד אשו משום
לאסוקי אדעתיה כשיכנס פשתנו
גבי גדי כפות וסמוך ואע"ג דבגדי
איבעי ליה לאפושי טעונה
חציו משום הכי פטור אלא למאן דאמר אשו
לתוך החנות ותדליק בנר ותעמוד
אין לומר היה לו לברוח שהרי אין בו
דליעול בגו חנותא למיחך
מוסף רש"י
בדליקתא, ודמי כמאן
משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תוריה
להטיל מימיה לא יוכל לסלקה משם:
דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב
והיה גדי כפות לו. תימה דליתני
והיה גדי כפות לו.
דאסיק תורא דמינטר
כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז.)
עבדא הכי נמי דלא מיחייב אמר לך רבי
לגדיש, חייב. אגדי ואגדיש
ואזיק דחייב מן דאפקיה.
שורו כממונו: אם קטל תוריה
ברישא גדי ועבד סמוך
ופטור על העבד דהיה לו
סיפא חנוני חייב דלא
שמעון בן לקיש הכא במאי עסקינן כשהצית
לברוח (לקמן מג:). חייב על
איבעי ליה לאנוחי נרו
עבדא ה"נ דלא ליחייב. ממון הא
ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא
בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה
הגדי, דבעלי חיים נמי
מאבראי, וכיון דאנחיה
טפי ופי' רשב"ם דגדי נמי היה לו
כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו
אתרבו מאו הקמה, ומשום
הוא, ברא הזיקה. ת"ש
אי הכי מאי למימרא לא צריכא בגדי דחד
(שמות כא): שהצית בגופו של עבד. דהא
לברוח ורישא דקתני גדי כפות ועבד
דקם ליה בדרבה מניה ליכא
המדליק את הגדיש כו',
ועבד דחד ת"ש השולח את הבעירה ביד
למפטריה, דאינו חייב
היה עבד כפות לו וגדי
ב)
ודאי ממש הרגו: בגדי דחד ועבדא
סמוך דוקא בכה"ג חייב ובסיפא גדי
מיתה על העבד, דהואיל
סמוך לו ונשרף עמו
חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב
דחד. ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג
סמוך ועבד כפות לו פי' או עבד
ואינו כפות היה לו לברוח
פטור. בשלמ' לר' יוחנן
בדיני שמים בשלמא למ"ד אשו משום חציו
דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד
כפות לו וה"פ גדי סמוך לו ועבד כמו
ופטור עליו ממיתה
פטור משום דקם ליה
ומתשלומין (לקמן סא:).
בדרבה מיניה שחייב על
בעל הגדי: אילו מסר שורו לחרש
שאמר ברישא שהיה סמוך לו פטור
חציו דחרש הוא אלא למאן דאמר אשו משום
עבד כפות לו וגדי
העבד דין מיתה. אלא
ה"נ דלא מיחייב. הא אמרינן בפ"ק
אע"ג דלא קם ליה בדרבה מיניה
סמוך לו כו' פטור.
ממונו אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי
לריש לקיש, הלא השור
אפילו על הגדי ועל הגדיש,
(ד' י.) חומר בשור מבאש שאם מסרו
משום דהיה לו לברוח ועבד כפות
כשיגח עבד משלם בעל
נמי דלא מיחייב הא אתמר עלה אמר ריש
ג)
דחייב מיתה על העבד,
השור ואע"פ שהשור חייב
לחרש חייב: גחלת וליבה. החרש
לו וגדי כמו כן כפות כמו שאמר
דכתיב (שמות כא) נקם
לקיש משמיה דחזקיה לא שנו אלא כשמסר
מיתה. ופירק ריש לקיש
דלא דמי לשור דשור מזומן להזיק
ברישא פטור אע"ג דלא היה לו
ינקם, וקם ליה בדרבה
כגון שהצית המדליק
לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב
מניה, ואפילו לא התרו בו
אש בידיו בגופו שלעבד,
אבל הא דגחלת חרש עביד ליה
לברוח דקים ליה בדרבה מיניה
שאינו נהרג, הא קי"ל
והרגו, וממנה יצאה האש
מאי טעמא ברי היזיקא ורבי יוחנן אמר
להיזק: ברי היזיקא. מזומן היזיקו
וההוא דסוף פירקין (ד' כז.) עבדו
דחייבי מיתות שוגגין
והדליק הגדיש. דהא ודאי
אפילו שלהבת פטור קסבר צבתא דחרש קא
והוי כשורו: ור' יוחנן אמר אפילו
כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור
פטורין, ובגדי לא שני לן
חייב על העבד דין
בין כפות לשאינו כפות,
מיתה, קם ליה בדרבה
שלהבת פטור. ור' יוחנן לטעמיה
גרים לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא
כפות והבעלים עומדים אצלם
ואיידי דנקט בעבד נקט
מיניה, וקיימא לן אין מת
וכשהניח הגחלת על לב עבדו פטור
דאמר [ע"א] אשו משום חציו והכא חציו
ושרגא אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה
בגדי, ואיכא דאמרי בגדי
ומשלם. ואקשי' זה לא
דחרש הן: גווזא. עצים יבשים:
שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא
נמי דוקא נקט סמוך
היה צריך לתנא לשנותו.
לרבי יוחנן קרא דכתיב 1 כי תצא אש תצא
פטור, דהיה לו לברוח,
ופריק אפי' גדיש דחד
וסילתא. עצים קטנים דקים דהאי
יסמוך אתשלומין אבל כשהניח על
מעצמה ישלם המבעיר את הבערה ש"מ
והכי קאמר היה עבד כפות
וגברא דחד. סד"א הני
ודאי פושע הוא: תצא מעצמה.
לב שורו אינו חושש האדון להסירה
לו או גדי סמוך לו פטור,
מילי אין מת ומשלם כגון
אשו משום חציו מתניתא ד) דתניא פתח הכתוב
לפי שישלם לו דמי שורו ור"ת מפרש
משמע וליכא לאוקמי קרא כשהדליק
ואע"ג דפשיט בשלהי פרק
דמיתה ותשלומין לחד,
בנזקי
שני (כז.) שורו כממונו,
אבל מיתה לחד ותשלומין
דאיצטריך גדי כפות דחייב אע"ג
הוא עצמו גדישו של חבירו אלא
דאם הניח גחלת עליו
לחד לא, קמ"ל. ת"ש
דפטרינן טמון באש דדרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס"ד דכל בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפילו הכי קרי מבעיר
ונשרף חייב, התם הוא
השולח את הבערה ביד
דהניח על גבי שור, דלא
דבר דלאו אורחיה הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וגדי אין דרכו
את הבערה כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו:
חרש שוטה וקטן פטור.
היה לו לשור ליטול, אבל
בשלמ' לר' יוחנן חיצי
להיות כפות וס"ד למפטריה וקמ"ל השתא ברישא דאפ"ה חייב וסיפא
בנזקי הכא היה לו לברוח
חרש הן ולפיכך פטור.
(לקמן
קמ"ל דאע"ג דסמוך הוא דהוי כי אורחיה פטור לכך תניא ההיא מתניתין דהכונס (לקמן דף סא:) בתר פלוגתא דטמון דר' יהודה ורבנן ובתר
סא:). פטור מדיני אדם.
אלא לריש לקיש אילו
לשלם, וחייב בדיני
מסר שור נגח לחרש והזיק
הך בבא דגדי כפות קתני ומודים חכמים לר' יהודה במדליק הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים והפסיק
שמים. פורענות לשלם
השור הכי נמי דבעל
התנא בהאי בבא כדפרישית לאשמועינן דאע"ג דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב ואפילו למ"ד אשו משום חציו דלא שייך בדידיה למפטר
לרשעים שנתכוין להפסיד
השור פטור. ופרקי' לריש
טמון מ"מ אצטריך לאשמועינן דחייב היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונו
את ישראל (גיטין נג.). לא
לקיש לא שנו שפטור
שנו. דהשולח הבעירה ביד
השולח את הבעירה אלא
שייך ביה שפיר קם ליה בדרבה מיניה הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ותדע דלמ"ד משום ממונו מוקי כשהצית בגופו של עבד ופטרינן
חרש שוטה וקטן דפטור
בזמן שמסר לו גחלת
ליה אע"ג דלא הצית בגופו של גדי ולפי' ר"ת ורשב"ם אתי שפיר הא דנקט גדי ולא נקט גדיש ובקונטרס פי' משום דמסקינן בגדי דחד
מדיני אדם, אלא כשמסר
וליבה החרש, שהרי קנאה
ועבדא דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו ולפירושו צ"ל הא דפריך מאי למימרא הוה מצי למימר ולטעמיך
לו גחלת וליבה. אותה
החרש בשנוי מעשה והאי
תיקשה לר' יוחנן אמאי נקט גדי: קטל תוריה עבדא ה"נ דלא מיחייב. פ"ה הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו וקשה דאם רצה
החרש (לעיל ט:). ברי
הליבוי. אבל אם מסר
הזיקא. מבורר הזיקו לכל
לו שלהבת שממונו כמות
לומר דה"ה לגבי אשו דמשלם שלשים של עבד הא אי אפשר לומר כן דבפ"ק (דף ט:) אמרינן דהשור משלם שלשים של עבד משא"כ באש ואם
שהיא מוזמנת להזיק. ברי,
שהוא חייב בעל גחלת
ר"ל דכי היכי דהתם משלם קנס ה"נ משלם דמי הגדי הא לא גמרינן ממון מקנס ונר' לר"י דהכי פריך ה"נ דלא מחייב בממון שהזיק עם
מזומן (שם). צבתא
כמו שחייב בשורו. ור'
הריגת העבד והא בדבר שממונו עושה לא שייך קם ליה בדרבה מיניה: בגדי דחד ועבדא דחד. וכן נמי אמר רבא בפ' בן סורר
דחרש קא גרים. אחיזתו
יוחנן דאמ' אפי' מסר
של חרש גמרה ההבער
לו שלהבת פטור, אמ'
ומורה (סנהדרין דף עד.) רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור וקשה דבפ"ק דסנהדרין
שהוא נטלה והוליכה
לך צבתא דחרש גרים,
לגדיש. צבתא, אחיזתו וכחו,
(דף י. ושם) אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דמחייב
כלומר המעשה שלחרש
מלשון צבתא שקורין
הוא, ועד שימסור לו עצים
מיתה לכל אדם דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף ור"ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים
טניילא"ש. ל"א גרסינן
מכותתין כעין קנה מרוסס
כאשר זמם בכל אחד ואע"ג דבעדים זוממין נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם והביא ראיה
צוותא, יחודו של חרש
שהאש כשמתאחזת בהן
שנתייחד עם השלהבת
דגמרינן (כתובות דף לה.) שאין מיתה ותשלומין מלא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש והתם מיתה לאשה ותשלומין לבעל ומיהו
אינן צריכין ליבוי, כגון זה
ונטלה, ולשון צוותא
ודאי מעשה השולח הן.
אין זה ראיה דעל כרחך צ"ל דהא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהן גוף אחד דאי לאו הכי למאי דבעי למימר מעיקרא בפ' בן סורר
שולא"ש כדאמרינן (ב"ב
והיל' כר' יוחנן בכולהו.
ומורה (סנהדרין דף עד.) גבי רודף דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב היכי הוה משני ליה לקרא ועוד הביא ראיה דתנן במכילתין (דף לד:) דהוא
כא.) ליהוי צוותא לחברו
ואע"ג דשני ריש לקיש,
(לעיל ט:). גווזא. קוצים,
אשינייה לא סמכינן. אמ'
שהדליק הגדיש או שחבל בחבירו בשבת פטור דקם ליה בדרבה מיניה אע"ג דהוי מיתה לשמים ותשלומין לחבירו ואין זה דיוקא דזה
סילתא. עצים דקים (לקמן
רבא קרא מסייע ליה
חשיב מיתה ותשלומין לחד וקצת קשה לר"י מה חידוש יש בגדי דחד ועבדא דחד טפי ממה שהיה של אחד הלא אין מתחייב מיתה לפי
נט: ס.). ישלם המבעיר
לר' יוחנן דכתי' כי
שהפסיד לו עבדו דאפילו הרג עבד של עצמו חייב וצריך לדחוק דמ"מ נ"ל חידוש יותר ה):
את הבערה. אע"פ
תצא אש וגו'. מתניתא,
חציו דחרש הן. תימה לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה לר' יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצויה א"כ מה קשה לר"ל הא לא דמי
שהדליק בתוך שלו והיא
דתניא, פתח הכתו'
יצאה מעצמה ע"י קוצים
למסר שורו דהא כ"ע מודו דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חציו הוא לא מחייב
שמצאה, חייב לשלם, לפי
אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חציו והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק הלכך לא דמי לחציו דחציו
שלא שמר את גחלתו שלא
תצא ותזיק (שמות כב ה).
דחרש הן אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא מזומן כולי האי מחייב מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש דחייב דדרכו (א) לנטורי ע"י עסקיו
של חרש אע"ג דלא הוי קרוב לודאי כעין חציו והא דפוטר ר' יוחנן אפילו במסר לו שלהבת לאו משום דאזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום
חציו דהא מסיק
דאית ליה נמי משום ממונו אלא משום דקסבר
שלהבת לא ברי הזיקא כמו
שור כדאמרינן בפרק קמא (דף ט:):
טמון