כיצד הרגל פרק שני בבא
קמא
כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
טמון
באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פי' בשלמא למ"ד
בנזקי ממונו. דכתיבא) כי תצא אש דמשמע מעצמה: בנזקי גופו. דקרי
נח א מיי' פי"ד מהלכות
א) [שמות כב], ב) ועיין
ליה מבעיר: היכי משכחת לה. אילו אדם זורק חץ והזיק
אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע"ג דבכל נזקי
רש"ל, ג) גי' רש"ל דגחלת
נזקי ממון הלכה ד
וחררה דחד וגדיש דחד,
טוש"ע ח"מ סי' תיח סעיף
ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן
בטמון (א) לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע
❖
ד) [רש"ל],
יג ועיין במ"מ פי"ד
ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת
תחת פצע [שמות כב] לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא
מהלכות נזקי ממון הלכה
פצע ודרשינן בסוף פירקין (דף כו:)
האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס
טו:
נט ב מיי' פי"ד מהל'
ומזיק ולא שמעתי: וניחא ליה.
לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון
תורה אור השלם
בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו
נזקי ממון הלכה ד
ומשני לה הכי: ונפלה גדר. של
לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום
משום חציו אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד
1. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ
סמג עשין סז טוש"ע שם
חציו: מאי בינייהו. הוה מצי
סעיף ו וסעיף יג:
חצר: שלא מחמת דליקה. דאי
כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ
אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא
ס ג מיי' שם הלכה טו
וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב
מחמת דליקה חציו הם: דכלו לו
למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל
טוש"ע שם סעיף יז:
היכי משכחת לה וניחא ליה א כגון שנפלה
שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ
חציו. שבשעה שהדליק האש דהיינו
כלב שנטל חררה ואנחי אנוחי בגדיש
❖
סא ד ה ו מיי' פ"ב שם
שמות כב ד
יְשַׁלֵּם:
דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת
הלכה יז יח ועי'
דלרבי יוחנן משלם על שאר הגדיש
זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר
בהשגות ובמ"מ סמג שם
דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת
אחרת: אית ליה נמי משום ממונו.
חצי נזק ולר"ל על שאר הגדיש פטור
טור ש"ע ח"מ סי' שצב:
הגהות הב"ח
דהתם כלו ליה חציו אי הכי לענין גלוי נמי
סב ז טוש"ע ח"מ סי'
ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו
והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא
❖
(א) רש"י ד"ה היכי וכו'
שצא סעיף ז:
כלו ליה חציו [א] אלא למאן דאית ליה משום
של עבד קם ליה בדרבה מיניה
לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה
והזיק בטמון מי לא
וטמון היכא שלא כלו חציו חייב לרבי
הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו
חציו אית ליה נמי משום ממונו ב וכגון שהיה
מיחייב: (ב) ד"ה ה"ג וכו'
וליחייב
בעל הגחלת.
חייב משום ממונו: וכגון שהיה לו
יוחנן:
וקס"ד דגחלת וחררה
לו לגודרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא
רבינו חננאל
דחד וגדיש דחד: (ג) ד"ה
לגודרה. בטרם תעבור הדליקה שם
פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר
טפח באפיה וכי מאחר דמאן דאית ליה משום
בגדיש וכו' אמאי משלם
בנזקי ממונו, כי תצא,
היה לו שהות ויכול לגודרה: ולא
בעל הכלב לגמרי כדפ"ל (דף כב.
❖
האי חררה שן הוא:
וסיים בנזקי גופו,
חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו
גדרה. דאע"ג דליכא לחיוביה
ד"ה ואי) גבי חנוני אמאי חייב ועוד
המבעיר, לומ' לך אשו
איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים: על
משום חציו. אמר רבא
ג
אהבער ראשון מתחייב על שם סופו
אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל
קשיא ליה לר' אמי לר'
החררה משלם כו': מאן חייב בעל כלב
גליון הש"ס
שלא שימר גחלתו לגדור בפניה:
הכלב אמאי קאמר (לעיל יט:) מתני'
יוחנן דאמ' אשו משום
וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו אי
רש"י ד"ה דסתם דלתות
שורו הוא ולא טפח באפיה. הרי זה
באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא
חציו, טמון באש דפטרי
ד
כו' ולא תימא משונה.
חכמי' שחולקין על ר'
ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא
איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני'
כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר
ה
עיין בהרא"ש בפרקי' סי'
יהודה היכי משכחת לה.
והזיק: וכי מאחר דמאן דאית ליה
קשרו אדם חייב הקושר נ"ש ובעל
ג': תוס' ד"ה וליחייב כו'
אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת
ובאנו לומר כגון שהצית
האי לישנא כו' ונראה
משום חציו אית ליה נמי משום ממונו
התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל
אש בחצר ונפל גדר שלא
סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דאכלה
מכאן לדקדק. עי' לקמן
מחמת הדליקה והלכה
מאי בינייהו. היכא דגחלת שלו
הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו
דף כז ע"ב תד"ה אמאי
היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא
האש והזיקה בחצר אחרת
היתה מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייב
חייב נמי בעל הכלב ולכך לא
פטור: ד"ה תפשוט כו'
דכלו חציו בחצר ראשונה,
בעינן וביער בשדה אחר וליכא לא צריכא
1
דמחייבי' בלקיחה לחודא.
ואלו לא נפלה הגדר לא
ליה משום תרתי לר"ל דלא מחייב
מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו
עי' לעיל דף כ ע"א
היתה האש עוברת באותה
ודאכלה בגדיש דבעל חררה תפשוט זדפי פרה
ליה אלא משום חדא דהא על כרחך
אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר
❖
תוספות ד"ה מתגלגל:
החצר. והקשי', איהכי
כחצר
היכא דגחלת שלו נמי פליגי דהא
ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן:
אפי' בגלוי פטור הוא
וליחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא דהא מיתוקמא
דכלו חציו, וכל שכן על
אמרן לעיל [כב.] לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא
הטמון. ופרקי' מאן דאית
הגהות הגר"א
דגחלת שלו בשלמא עד השתא דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום
דאכלה בגדיש דבעל החררה אלא כלומר שיפטר בעל
ליה משום חציו אית ליה
ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא
הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע וא"ת ואמאי
[א] גמ' אלא למאן כו'. נ"ב
נמי משום ממונו, וכגון
הרי"ף ורמב"ם מפרשים
שהיה לו לגדור בפניה
בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו
לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה $ ונראה מכאן לדקדק דיותר
שחזר מתי' ראשון כגון
שלא תעבור ולא גדר.
חציו דלמ"ד משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי
יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור
שנפלה כו' ומפרשים דחיוב
ואקשי' וכי מאחר דמן
בינייהו: לחייבו בד' דברים. למ"ד משום חציו נמי מחייבינן ליה
גחלתו מן הכלב אע"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק
חציו הוא משום ממונו
דאית ליה משום חציו אית
(ועבהגר"א סי' תי"ח ס"ק
ליה נמי משום ממונו,
אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת
אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו
❖
ל"ג):
בגלוי דכיון דהוה ליה
אבל בבושת לא דאמרינן בשילהי פירקין [כז.] אינו חייב על הבושת עד
וכן משמע בהמניח (לקמן דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל
לשמור ולגדור שלא
שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי
פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי
תעבור הדליקה כמו שחיב
ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו: בששימר גחלתו.
לשמור בהמתו שלא תצא
מוסף רש"י
אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשילהי פירקין [שם] נפל מן הגג
ותזיק ואם יצאה והזיקה
ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת למ"ד משום ממונו
וא"ת ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם
בנזקי ממונו. שהזיק
חייב באשו שהוא כממונו.
ממונו, דכתיב כי תצא,
ואמרי' איהכי מאי בינייהו
דלתות חתורות הן אצל הכלב וי"ל כיון דנטר כדנטרי אינשי לא
פטור. והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל [כב.] כלב וגמל דלמ"ד
אטרחוהו רבנן טפי: בשחתר. ואם תאמר ולישני כגון
משמע מעצמה, שהדליק
איכא בינייהו, לחייבו בד'
משום חציו חייב דהא ממונו אע"ג דלאו חציו וחציו אע"ג דלאו ממונו
בתוך שלו והלכה ודלקה
דברים, צער ריפוי שבת
אית ליה ולמאן דלית ליה חציו פטור אא"כ מסכסכת כדאוקימנא
דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע ויש
בתוך של חבירו (לקמן ס:).
ובושת. ר' יוחנן דאמר
וסיים בנזקי גופו.
אשו משום חציו אע"ג
לומר דאין זה רגילות דבעל הכלב ידע ובעל הגחלת לא ידע ולקמן
לעיל [שם] והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע
גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים: סתם דלתות חתורות
שקראו מבעיר בידים (שם).
דאית ליה נמי אשו משום
לו דיש חילוק בדבריהם ועוד דמילתא דשכיח היא. מפי המורה
לומר לך אשו משום
ממונו חייב בד' דברים
הן.
שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי: מאן חייב בעל הכלב. אמתניתין
תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו
ב)
חציו. כזורק חץ שמזיק
הללו וכל שכן בנזק. אבל
למרחוק דאיהו גופיה
ריש לקיש דאמר אשו
מהדר דקתני על הגדיש משלם חצי נזק: ה"ג וליחייב נמי בעל
בפשיעה משום פתיחה ויש לומר דא"כ לא מיחייב בחתירה כ"א
עביד, הכא נמי איהו גופיה
משום ממונו אמר לך כשם
הגחלת. דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן
רביע כי היכי דהוה מתחייב בפתיחה שהיה בעל הגחלת מתחייב
עביד, ונפקא מינה לחייבו
שאינו חייב בנזקי שורו
מחצה אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחלתו בפשיעה בבתים פתוחים
דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת
בארבעה דברים אם הוזק
אלא נזק בלבד כדבעינן
[שם]
בה אדם (שם).
למימר לקמן. כך אינו
חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי
וסופו באונס בנעולים כיון דגבי נעולים לא הוי שום פשיעה כדאמרינן
חייב באשו אלא נזק
פטור לשלם בעל הגחלת כוליה וקס"ד ג)דגחלת (ב) דחד וחררה וגדיש
בהפרה (לקמן דף נב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי
בלבד. בתר דאקשי' על
דחד: בששימר גחלתו. שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא: זאת
פושע לענין פקח כו' ומגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין
ריש לקיש הני כולהו
תיובתא, ושנינהו ואוקימ'
אומרת. מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא לאו שינוי הוא
שוורים דלא דמי דהתם ודאי לא אמרינן מגו משום דלגבי פקח
דר' יוחנן נמי אית ליה
זה שחתר את הדלת: דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב.
או לגבי שוורים הניזקין לא פשעי כלל אבל הכא פושע הוא בכלב
משום ממונו, והלכה כר'
$ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם: בגדיש דעלמא. אמאי
זה לענין זה הגדיש להיות ניזוק בגחלתו בפשיעה היכא שלא שמר
יוחנן, הדרינן לשמעתין
ואמרי', תנינן במתני' על
משלם (ג) חררה הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא: תפשוט.
גחלתו לכך יש להתחייב אפילו נזוקין באונס למאן דמחייב תחילתו
החררה משלם נזק שלם.
בפשיעה וסופו באונס: תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי.
דמדקא משלם חררה: דפי פרתו. של מזיק האוכלת בחצר הניזק:
מן משלם, בעל הכלב או
בעל הגחלת. ופשיט' לן
תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתני' דתנן השן מועדת לאכול
כחצר
דבעל הכלב מפני שבעל
הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב
הגחלת שומר גחלתו
שנטל חררה דדייק מינה השתא ועוד מאי קאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון שהכלב לקחה ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין
והכלב חתר והוציאה,
ארחיה הוא לחתור ולא
לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים ד) [או בחצר
שינה כי כן דרכו. ואם לא
המזיק] חייב $ דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות
חתר אלא לא שמר בעל
הרבים היינו לקיחה וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה
הגחלת כראוי חייב בעל
גחלת. ואוקי' דאכלה
יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא
בגדיש דבעל חררה.
דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה אכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר
[הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא ותפשוט
כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר
הניזק דמיא דאי כחצר המזיק דמיא
ומצי אמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי ה"נ
מצי
א"ל מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי
וזה