כג:
כיצד הרגל פרק
שני בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כחצר הניזק דמיא. ושדה אחר קרינא ביה: ואי אמרת כו'. גמרא
וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו
סג א מיי' פ"ב מהלכות
א) סנהדרין עו: לקמן כד:,
אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי
קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי
ב) סנהדרין שם, ג) [שם
נזקי ממון הלכה יט
עח.], ד) [מלה זו ליתא
ועי' בהשגות ובמ"מ סמג
כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה: נתחככה
פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה
בערוך ולא בתשבי ואולי צ"ל
עשין סז טוש"ע ח"מ סי'
בכותל. דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי
בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה
ומשיך וע' ערוך ע' ארס],
שצה:
סד ב ג ד מיי' שם פ"י
ה) [יבמות סה. ע"ש],
רשותי היא: וטנפה פירות. ע"י
ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי
ו) [מ"א יד], ז) [ועי' תוס'
הלכה ח סמג שם:
מיקרי $ אפילו הכניס יד חבירו בפי
גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים
כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי לימא
❖
סה ה מיי' שם הלכה יא:
יבמות סה. ד"ה ושור],
ובלע"ז וולט"ר: והא בעינן עד תומו.
הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב
סו ו מיי' שם פ"ה הלכה
ליה מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא
א ועיין בהשגות
ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו
דמכליא קרנא דהא ובער זה השן
להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק
ובמ"מ סמג שם טוש"ע
הגהות הב"ח
וא"כ אמאי חייב בעל הכלב והלא
מיבער הגלל עד תומוו) נפקא לן בפ'
ח"מ סי' שצז סעיף א
דמי ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב
ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי
קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין
(א) גמ' מאן פטור פטור
וסעיף ב:
רחמנא היכי משכחת לה אמר רב מרי בריה
❖
סז ז מיי' פ"ו שם הלכה
משסה וחייב:
האבנים והפירות בעין: דשף צלמי.
בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר
א סמג שם טור ש"ע
דרב כהנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה
שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה
כשנתחככה בכותל מחקה צורה
ח"מ סי' שפט סעיף ה:
וטנפה פירות להנאתה מתקיף לה מר זוטרא
❖
שעליו דאיכא תומו: דפסעי פסועי.
סח ח מיי' שם הלכה ז:
אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון
גליון הש"ס
והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו
שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא
כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט
תוס' ד"ה תפשוט וכו'
ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא
משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור
וליכא רבינא אמר דשף צלמי רב אשי אמר
אפי' הכניס יד חבירו. עי'
תורה אור השלם
דפסאי פסואי כמו פסו אמונים
היתה בחצר הניזק קבעי היכי
לקמן ד' נו ע"א תוספות
דפסעי פסועי ת"ש א) שיסה בו את הכלב
❖
1. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא
ד"ה אילימא:
משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:)
(תהלים יב) כלומר ששפכה משקה
שיסה בו את הנחש פטור מאן פטור משסה
(א) א
מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד
איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין
בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:
בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ
פטור וחייב בעל כלב ואי אמרת כחצר המזיק
פטור משסה. דגרמא בנזקין פטור:
דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר
וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
לעזי רש"י
אביי: תא שמע שיסה בו את
דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו
דאפקיה לניביה. שהוציא שיניו וסרטו
❖
יוּמָת: שמות כא כט
וולט"ר [וולטי"ר].
אימא פטור אף משסה ואיבעית אימא
הכלב. ותימה דאמאי לא משני
דלא הכניס ידו לתוך פיו: השיך בו
❖
לגלגל.
דאפקיה לניביה וסרטיה ת"ש השיך בו את
את הנחש. שנטל את הנחש בידו
לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן
ב)
בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך
והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה
רבינו חננאל
הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים
ב
מוסף רש"י
לתוכו ונשכו ומת: מחייב. מיתה:
בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ'
ג) ואמר רב אחא בר יעקב כשתימצי לומר
גם נתברר מזו דפי פרה
שיסה. גירה (סנהדרין
בין שיניו עומד. ובלא כוונת הנחש
אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו:
כחצר הניזק דמי. דכד
לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא
עו:). השיך בו את
איבעיא ואפשיטא דכחצר
יצא הארס: לפיכך מכיש בסייף.
ושם) ושמא משמע ליה רישא בין
הנחש. שאחז את הנחש
עומד לפיכך ד) מכיש בסייף ונחש פטור
הניזק דמי, דחאה רב מרי
לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן
דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג
בידו והוליכו והגיע שיני
ואמ' שן דחייב רחמנא
לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא
ג
נחש בידו של חבירו
כגון שנתחככה בכותל
ממש הוא ולא גורם: נחש בסקילה.
נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו
(שם) והשיך הנחש בבשרו
דאפקיה
להנאתה והפילה הכותל
ד לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ואי אמרת
לניביה
של חבירו:
כדין שור הורג אדם דכתיב השור
(שם עח.). בין שיניו
או טינפה פירות להנאתה,
פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי
וסרטיה.
יסקל (שמות כא): לענין קטלא.
הו"מ לשנויי כגון שלא
הוא עומד. והרי הוא
שדומה היזיקן לשן דיש
כתוקע סכין בבטנו, דלאו
לה הנאה להזיקה שכשם
הריגת נחש: לא אמרינן. מאי בעי
ידך בפומא דחיוואי לענין קטלא לא אמרינן
הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו
גרמא הוא, שהרי כלי
שיש לה הנאה באכילתה
לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה
ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא
ומנא תימרא דתניא ה הנכנס לחצר בעל הבית
משחיתו בידו (שם). מכיש
כך יש הנאה כשנתחככה
שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו:
אינו פטור אלא נהרג אבל לענין
בסייף. כדין רוצח (שם).
בכותל וכיוצא בה. ואקשי'
שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת
יכלי למימר לגדור מר גדירא
מעצמו מקיא. בנשיכתו,
עליה, והא כתי' ובער זה
נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי
השור בסקילה ובעלים פטורים מן הכופר
וכשהשיכו זה עדיין אין בו
השן וכתי' כאשר יבער
בארעיה. היה נשמט אביי
כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות
כדי להמית, לפיכך גרמא
הגלל עד תומו, ש"מ דשן
בעלים פטורין מן הכופר מ"ט דאמר ליה
שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן
המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה
בעלמא הוא, אף על פי
דחייב רחמנא כגון דבעיר
ברשותי מאי בעית שורו נמי לימא ליה מאי
שיודע שסופו להקיא מיהו
ליה כוליה שנאמר עד
(לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות
אי כחצר המזיק דמי או לא עד
לאו מכחו מיית (שם).
תומו. וזה שהפילה הכותל
בעית ברשותי אלא לענין קטלא לא אמרינן
משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול
דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה:
נחש בסקילה, כדין שור
וטנפה הפירות לא ביערם
הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב
בי תרבו. שם משפחה: דסלקין
שהמית, דכל בהמה וחיה
חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה
לגמרי דהא קיימי ומתחזו.
כשור הן אלא שדבר הכתוב
ופריק רב אשי, כגון דשף
לעילא. מבבל לארץ ישראל: ודנחתין
ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל
יוסף א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו
. תמול חד
בהוה (שם)
צלמי. פי' כגון שהיו לו
לתחתא. מארץ ישראל לבבל. הוו
הכלב מן החררה ורב אלפס פסק
מתמול תרי. ר' יהודה
דליצנעינהו אמר ליה אמאי איזיל דאי אזילנא
צורות מצויירים בכותל
סבר כתיב או נודע כי שור
בקיאין בדין זה: עיזי דשוקא. דקצבי
נתחככה בהן ושפשפה
כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא
אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה ואי גדר
בעלמא הוא: הנהו עיזי דשוקא
נגח הוא מתמול שלשום,
אותם מלשון א) ושפית
דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד
מתמול תרי שלשום תלתא,
שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כשחתרה
יתיה בשופינא, ובערם מן
❖
כו'. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה
יומא דשוקא: מתרינן במרייהו.
הרי ג' ימים (תענית כא:).
הכותל לגמרי כדגרסי'
אי נמי דנפיל גודא בליליא מכריז רב יוסף
ו
בסוף יום הכפורים בעניין
ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי
אי מפסדן אפילו ברשות הרבים:
שכבת זרע (שיבע)
ואיתימא רבה דסלקין לעילא ודנחתין
תיב אמסחתא. מקום מעמד הקצבים:
למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי
[שיבש] על בשרו אם
רבינו חננאל (המשך)
לתחתאה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן
וקביל זוזך. אפילו ביומא דלאו
דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל
מבערב ישפשף כלומ'
יחכך בבשרו עד שיבערהו
אלא יום אחד, השתא
במרייהו תרי ותלתא זמנין אי ציית ציית ואי
לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם
דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה
לגמרי. ובא רב אשי ופירק
דשינה קרא וכת' מתמול
קיימן: מתני' משיחזור בו שלשה
כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר
לא אמרין ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך:
[פירוק] אחר דפסע
תרי יומי נינהו. שלשום
מתני' איזהו תם ואיזו מועד מועד כל
ימים. שרואה שוורים ואינו נוגח
ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל
פסועי, פי' כגון בצע
תלתא, ולא ישמרנו ונגח
ז
שחטינהו: איזהו מועד כו'.
המקום שנתחככה בהן
רביעית, נעשה מועד
חוזר לתמותו: שלשה פעמים. ואפילו
שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו
שיברה האבנים ושחקתן
ומשלם נזק שלם. רבא
ה)
ביום אחד: גמ' אתאן לנגיחה
אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על
והפירות בדריסה טינפתם
אמ' לא שנא כת' תמול
שלשה ימים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר
רביעית. שאם לא שמרו ונגח נגיחה
יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן
ודרסתם, כדכת' בצע
ולא שנא כתי' מתמול
מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם כל
אמרתו לשון כלייה והוא
תרויהו חדא יומא משמע,
ח
תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר
רביעית משלם
מעלייה נ"ש אבל
תמימות והשלמות. ואתינן
שלשום תרי, ולא ישמרנו
שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח:
בשלש זימנין הוי חזקה לא משום
אשלישית פלגא
נזקא הוא דמשלם:
אלא נגח עוד עד יום
למפישטה מיהא, שיסה בו
גמ' מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול
ולא ישמרנו האידנא. בנגיחה
דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד
כלב כו', ופשוטה היא.
שלישי, מכאן ולהבא
1
דאפיק כלבא לניביה
נעשה מועד וכל מה שיגח
שלישית חייב
עליה נזק שלם:
דמקראי דרשינן ז):
חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו
וסרטיה, פי' שיני הכלב
שלם ישלם שור תחת
שיהו התינוקות כו'.
ריחק השור. ולדברי הכל נגיחה
אף על גב
בעליו אתאן לנגיחה רביעית רבא אמר תמול
שהן ניבין גדולין יוצאין
מפיו ולחוץ (וחכה)
רביעית נזק שלם, ואביי
דאדם אית ליה מזלא מ"מ
מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא חייב ור"מ מ"ט דתניא א"ר מאיר
[והכה] בהן ולא הכניס
ורבא בקראי פליגי ולא
כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות
לתוך פיו. ת"ש השיך בו
בעיקר הנגיחות, דבהדיא
ריחק
ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא
את הנחש כו'. ופרקי'
קתני כל שהעידו בו ג'
לעניין קטלא דברי הכל
ימים. ועוד, הלא תראה
בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וג' פעמים ביום אחד
חייב ולא יכיל מזיק
בתחלת חזקת הבתים
נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים: דמותיב במתמיה בדבר
למימר מאי בעית ברשותי.
ולא ישמרנו האידנא חייב.
פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד
כי קמיבעיא לן לעניין
ברור אי מה שור המועד
ממונא. ולא [איפשיטא]
עד נגיחה רביעית לא
יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ"ש אע"פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ אם לא ישמרנו
מיחייב הכא נמי עד שנה
אלא ממתני' דקתני על
משלם נ"ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים
רביעית לא קמה
החררה משלם נזק שלם
תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו
בעלים נ"ש עד נגיחה ד' ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת
ברשותיה. ופריק, הכי
ש"מ דפי הכלב כחצר
הניזק דמי. והשתא סלקא
השתא התם מכי נגח ג'
הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד
עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו
נגיחות הוה ליה מועד,
שמעתין כר' יוחנן דאמ'
והר"ר ואידך כי לא נגח מאי
אישו משום חציו אית ליה
נמי משום ממונו, וקיימ' לן כוותי'. הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לר' יוסף ואמ' לאביי זיל אצנעינהו, כלומ' הזהר
משלם. הכא, כיון דאכלה ג' שנים קמה ליה ברשותיה. ועוד שנינו משנה שלימה, שור שנגח את האדם ומת מועד משלם
את הכופר ותם פטור מן הכופר, וזה וזה חייבין מיתה. ואקשי' בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה, מועד דקטל היכי משכחת
לבעליהן שישמרו אותן. והשיבו אביי יאמרו לבעליהן יגדור גדר לשדהו. והשיב רב יוסף אם כל שדות (אם כל שדות)
לה. ופריש רבה פי' ודחאו רב אשי, ופירש הוא כגון שסיכן ג' בני אדם. רב זביד אמ' כגון שהרג ג' בהמות, ומועד לבהמה
גדורות הן האי דכתי' ובער בשדה אחר היכי משכחת לה. ופירק אביי, בשחתרה הבהמה הגדר או נפל הגדר בלילה ונכנסה
הוי מועד לאדם. הרי בפי' דבתלתא זימני תם הוא, ונעשה מועד ואם הרג יהרג ב), וזהו המועד שנסקל ומשלם הכופר,
הבהמה ואכלה, כי האי גוונא השן חייבת, אבל בשדה שאינה גדורה השן פטורה. ועמדה הא דאביי, ולא איפריכא. והא
ובטעמ' חדא אזדו הני. ורב שמי בר אשי, וריש לקיש, ורב פפא, ורב אחא בריה דרב איקא כולהו סבירא להו דבתלתא זמני
דמכריז רבה ואיתמא ר' יוסף, לאו דסמכה היא, דרב יוסף כשמעתיה, ואביי הא אוקמיה בטעמ', ואסתלק רב יוסף ושתק,
ולרבה לא איתברירה דדבריו נינהו דהא גרסי' ואיתמ' ר' יוסף, לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו. פי' עיזי דשוקא. הע…מדין
תם הוא. ותוב, גרסינן בפ' הבא על יבמתו וסתות ושור המועד היל' כרשב"ג דאמ' בהדי' לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא.
והכא אמ' רב נחמן אמ' רב אדא בר אהבה הילכ' כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והוצרכנו לפרש כל זה שראינו
לטביחה. מתני'. איזהו תם ואיזהו מועד. מועד שהעידו עליו ג' ימים, ותם שיחזור בו ג' ימים, דברי ר' יהודה. ור' מאיר
אומ' מועד שהעידו בו ג' פעמ' וכו'. ואמרי' מאי טעמ' אמ' אביי תמול חד, מתמול תרי. כלומ' אלו היה כתי' תמול אינו
במקצת פירושי רבותינו הגאונים שאמרו כי בנגיחה השלישית משלם נזק שלם, וכמדומים עבר אגב שיטפא.
א) עי' ערוך ערך שף. ב) היינו בפעם רביעית.