כד:
כיצד הרגל פרק שני בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לימרו הנך קמאי כו'. הוא הדין דהו"מ למפרך מבתראי
אלא אי אמרת לייעודי גברא. בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה
עד א ב ג מיי' פכ"א
א) [סנהדרין פו:],
שלא ידעו בראשונים כיון שבאו בג' ימים אלא
ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא
ב) [לקמן מא.], ג) לעיל כג:
מהלכות עדות הלכה
[וש"נ], ד) [לעיל כ.],
ח:
בג' ימים לימרו הנך קמאי כו': ולייעודי תורא מי ניחא. נהי
מקמאי פריך בפשיטות טפי:
עה ד ה מיי' פ"ב
ה) לעיל כ. לקמן לב.,
לימרו הנך בתראי וכו'. מקמאי לא הו"מ למפרך דמוכח מילתא
דקמאי ודאי לייעודיה נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי
ו) לעיל טז., ז) [לעיל יד.
מהלכות נזקי ממון
וש"נ], ח) [לעיל טו:],
דלייעודי קאתו מדהמתינו
לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי
הלכה יט ועי' בהשגות
ט) [בסה"מ לא גרס אף],
ובמ"מ סמג עשין סז טור
עד נגיחה ג' וא"ת מאי קאמר מנא
לייעדו ולחייבו נ"ש. אלא הנך בתראי
אלא אי אמרת לייעודי גברא $ לימרו הנך
י) [צ"ל דהנחנקין פו:],
ש"ע ח"מ סימן שצה:
ידעינן דכל דקאי בבי דינא כו' לוקמא
שצריכים לו בלא עדות ב' הכתות
עו ו מיי' שם הלכה כ
כ) [ועי' תוספות סנהדרין
קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי
פו: ד"ה קמ"ל], ל) הוא
סמג שם טור ש"ע
ולחייבו ח"נ: לימרו אנן לאו לייעודי
כגון שהיו אחרונים במעמד כשהעידו
אתו הני ומייעדי ליה אמר רב אשי אמריתה
גליון. רש"ל, מ) צ"ל
ח"מ סי' שפט סעיף כ:
אתינן. ולא הוה ידעינן בהנך כיתות
כת ראשונה וי"ל דעל כרחך איירי
עז ז ח מיי' שם פ"א
שהעידו. מהר"מ, נ) צ"ל
לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי ולייעודי
כשהעידו כת שלישית תחלה דאי
אלא לחיוביה פלגא נזקא ואין עלינו
❖
(א)
הלכה ז ח סמג שם
בבני,
תורא מי ניחא ולימרו הנך בתראי אנן מנא
❖
טוש"ע שם סעיף יא:
לשלם אלא חצי הנזק: ה"ג דקא
כשהעידו לבסוף אם כן תקשה
ידעינן דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא
מרמזי רמוזי. כלומר לייעודי תורא
מקמאי דדלמא לחיוביה פלגא נזקא
הגהות הב"ח
קאתו אנן לחיובי גברא פלגא נזקא אתינן
קאתו דליכא הוכחה במה שהמתינו
ניחא וביום אחד וכגון דקא מרמזי
מוסף רש"י
(א) רש"י ד"ה לימרו וכו'
דקמרמזי רמוזי רב אשי אמר כשבאו
עד נגיחה שלישית דשמא לא היה
רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת
א) א
ב
שיסה. גירה (סנהדרין
פלגא נזקא אתינן ואין
להם פנאי לבא לב"ד להעיד אלא
שלישית שיעידו הלכך ודאי אחרונים
רצופים ב) רבינא אמר ג במכירין בעל השור
עלינו: (ב) תוס' ד"ה
עו:). ובעטה מהלכת
כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית
נמי לכך נתכוונו והיו יודעים
ברבוצה פטורה. ואע"ג
במכירין וכו' דנאבד אחד
ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה
דברה"ר חייבת הכא
מהם (אחר כל נגיחה)
בראשונים וכך שמעתי: רב אשי
אז מוכחא מלתא דלייעודי קאתו:
דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך אבעי
תא"מ ונ"ב ס"א אחר
פטורה, דכל המשנה כגון
אלא דקמרמזי רמוזי. לפי הספרים
אמר. לעולם לאייעודי תורא ניחא
כל הנגיחות: (ג) בא"ד
זו שרבצה ברה"ר ובא
לך לנטורי לכוליה בקרא אבעיא להו
דגרסי אלא משמע דבעי
דמוקמינן לה כשבאו רצופים כולם
אחר כו' (לעיל כ.).
שמא יגח שנית ושלישית
המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה
שור המזיק ברשות
ויכירוהו ומטעם זה וכו'
לאוקמי הכא נמי דקמרמזי רמוזי
באו ביחד דהשתא ודאי ידעי הני
הניזק כיצד. דקמפרש
באנו כשיכירוהו כצ"ל וכן
ודאי פטור בעל כלב מאי מי אמרינן מצי
בהני: ואין מכירים את השור.
וניחא אפי' אי לייעודי גברא וכגון
❖
לכולהו מועדין דפרק קמא
לקמן:
א"ל אנא מאי עבידנא ליה או דלמא אמרינן
שבכל שלשה ימים באו אלו עם אלו
הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד
וקמפרש נמי שור המזיק
ברשות הניזק כיצד (לעיל
וקמרמזי ולא ברמיזה כההיא
שהיו יודעים בעדות הראשונים
ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי
❖
.
טז.)
גליון הש"ס
דמשום חצי נזק כיון דאין מכירים
י)דהניזקין דהתם מיירי ברמיזה גרועה
לא אבעי לך לאשהוייה אמר רבי זירא ת"ש
גמרא לימרו הנך קמאי.
דלאו מילתא היא א"נ דיני נפשות
את השור לא אתו ומסהדי דתם
ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו
עיין ב"ב דף נו ע"ב
רבינו חננאל
שאני וכל הנך שנויי בתראי אתו נמי
אינו משלם אלא מגופו אבל לייעודי
תוספות ד"ה משלשין:
נוגח הא נוגח חייב אמר אביי מי קתני נגח
לייעודי גברא :
גברא לא ניחא דמצו למימר קמאי
כ)
שם כי אית לך רשותא
אלא אי אמרת ליעודי
במכירין בעל השור כו'. ואם
חייב דלמא הא נגח לא הוי תם ובההיא
כו'. עיין לקמן דף כז ע"ב
גברא ולעולם לא הוי
מי ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו
❖
תוספות ד"ה אמאי פטור:
מועד עד שיעידו הללו
נגיחה לא מחייב ת"ש ג) שיסה בו את הכלב
תאמר אכתי מצו
הני ומייעדי ליה אנן אפלגא נזקא
ג' כיתות בשלשה ימים,
שיסה בו נחש פטור מאי לאו פטור משסה
למימר לחיוביה פלגא נזקא קאתינן
אתינן וליכא למימר בהו אין מכירין
לימרו הנך שהדי קמאי
דאשהידו עליה דנגח בחד
וחייב בעל כלב לא אימא פטור אף משסה
אקטן שבשוורים כדתנן בהמניח (לקמן
את השור ולייעודי אתו דמי הוו
רבינו חננאל (המשך)
בשבא לתורא דראובן מי
דף לה:) גבי זה אומר קטן הזיק
ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה
אמר רבא אם תמצי לומר ד המשסה כלבו של
הוינן ידעי דלמחר וליום
כי ראינו שור שפירש
ושלישית: כלבו של חבירו בחבירו.
וי"ל דיכול לומר אחד מהם נאבד
אחרינא אתו שהדי אחריני
מן השורים שלפלו' ונגח
חבירו בחבירו חייב ה שיסהו הוא בעצמו
ומשהדי עליה דחשבת
שורו שלראובן, מזהירין
א"נ דנאבד אחד מהם (ב) אחר כל
לוי המשסה כלב ראובן בשמעון:
פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר
לן לתלתא כיתי כי חד
אותו ב"ד לשמור כל
ד)
ודאי פטור. דגרמא בנזקין הוא:
נגיחה וא"ת דכיון דאין מכירין את
ל)
לחיובינן, דייקינן מינה
בקריו. והעידו אחרים כי
ושינה בו פטור א"ל רב פפא לרבא איתמר
הא נגח. שור אחר על ידי משמוש
השור שמא אותו שנגח ראשונה לא
דליעודי תורא הוא. ואמ'
ביום שני ראינו שור
משמיה דריש לקיש כוותיך דאמר ריש
ליה רב כהנא לרב אשי,
שפירש מבקרו שלפלו'
ה)
זהו שנגח שניה ושלישית וי"ל כגון
התינוק חייב ואע"פ דשסוי הוא:
וי"א כי רב אשי הוא
ונגח ביום שני שורו
לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה
דלמא. אע"פ דנגח תם הוא דלא
שלאחר שהעידו כולם ראוהו והכירוהו
האמ', וליעודי תורא מי
שלשמעון, והעידו אחרים
ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה
שהיה עושה כל הנגיחות ואם תאמר
הוי ובההיא נגיחה לא מחייב והאי
ניחא, הכי איכא למימר
כי פירש שור מן השורים
נימרו קמאי א) מי ידעינן
שלפלו' ונגח ביום שלישי
לייעודי גברא אין העדים שהעידו
דקתני ואינו נוגח לשוייה תם קתני:
פטורה רבוצה במהלכת חייבת א"ל אנא
ו
דכל דקאי בבי דינא
שורו שללוי. ונזדמן
שסהו בעצמו. שנשך הכלב את
ביום ראשון יכולין לייעד אלא שחוששין
בההיא חיובי מחייבנא דאמרינן ליה $ כי אית
לאשהודי להאי תורא אתא
להן לאלו ג' כיתות
המשסה בעל הכלב פטור: בעטה
דחשבת לן כת אחת,
שראו בבת אחד אחד
שמא יגח ב' וג' ויכירו ומטעם זה
(ג)
לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך
אנן לחיוביה פלגו ניזקא
מן השורים שהעידו על
מהלכת ברבוצה פטורה. דלא היה
יכולים נמי לומר לחייבו חצי נזק באנו
רשותא: מתני' ו)שור המזיק ברשות הניזק
קא אתינן, וכיון שהוזמו
בעליהן כי ראו בכלל
כשיכירו ואפי' כי אמרינן לייעודי
לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה
שילמנו צד תמות, אבל
בקרו שור נגח, ואמרו
כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים
ובא אחר ושינה בו פטור: מתני'
ז
בצד מועדות לא העדנו.
הכת הראשונה שזהו
תורא דמצינו למימר דמיירי כשהכירוהו
הנה אפילו לייעודי תורא
השור שהעדנו על בעליו
משלם חצי נזק ברשות הניזק ז) רבי טרפון
נגח נגף כו'. כולן תולדות קרן הן:
עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר שלשה
לא משכחת לה. אלא מאי
ביום ראשון, והעידה הכת
אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק
שהוא פטור. כדכתיב ובער בשדה
ימים כשבאו להעיד נתערב בין
ח) ח
אית לך למימר, דאיכא
השנייה כמוה והשלישית
שהדי דחזו להו בהתקבצם
כמוהו. נמצאו ג' כיתות
אחר [שמות כב]: דיו לבא מן הדין להיות
אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על
שוורים אחרים הדומים לו או שכחו
בב"ד מרמזי רמוזי אהדדי,
בעדות בעלין ובעדות
כנדון. קרן ברשות הניזק שאתה
מה שור היה ואין מכירין אותו
השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור
כלומ' זאת אומרת לכת
אחת לגבי השור. וכי
בשעת העדות דהשתא ודאי לייעודי
מביא מדין קרן ברשות הרבים
האחרת הגישו העידו
היכי דאיכא למימר מיהא
החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם
והנה אנחנו עוד מעידין
מתניתא ליעודי תורא
קאתו ואף על פי שאין מכירין אותו
דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברה"ר
מקום שהחמיר על הקרן ברה"ר לשלם
אחריכן, דלא יכלי למימר
הם, הכי איכא למימר
ישלם נ"ש כשיגח נגיחה רביעית
אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק:
לא הוינן ידעי דלאשהודי
ליעודי גברא, ובעיא לא
חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק
כרבי אחא דאמר בריש המוכר
איפשיטא ג). ועוד דברים
לא
בהאי אתו. אפי' תימ'
לשלם נזק שלם אמרו לו דיו לבא מן הדין
הללו שפירשנו, מבוארין
ליעודי גברא ב), שנזדמנא
פירות (ב"ב דף צג. ושם) בידוע שזה
להללו ג' כיתות, אחת
למבינים בפ' שור שנגח ד'
להיות כנדון מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק אמר להם אף אני
הרגו ומ"מ אותם שהכירו תחילה
ט)
מ)
וה' שוורים. איבעיא להו
שהעידה תמול והאחרת
לא
המשסה כלבו שלחבירו
יכולים הם לומר לחייבו חצי נזק
שהעידה שלשום ישיבה
באחר והזיקו מאי. משסה
בב"ד כאחת עם הכת
באנו כשיכירו דלייעודי גברא נמי לא מצי אמר אלא שחוששין שמא יגח שנים או שלשה ויכירוהו וי"ל דאי לחייבו ח"נ אתו לא היה
השלישית שבאה להעיד
ודאי פטור בעל הכלב
להם להעיד כלל עד שיכירוהו אבל ודאי לייעודי אתו כי בין לייעודי תורא ובין לייעודי גברא צריכין להעיד קודם נגיחה רביעית דאין
היום, ומרמזי אהדדי
חייב אי לא, ולא
איפשיטא. ת"ש שיסה בו
ואמ' אלו שתי הכיתות
הבעלים מתחייבים עד שיודיעוהו תחילה ולכך צריכין למהר להעיד קודם הכרה וכן פר"ח דהך מתני' בין לייעודי תורא בין לייעודי גברא
כלב שיסה בו נחש פטור.
לכת השלישית העידו גם
ובעיין לא אפשיט ותימה דלא משני שאין מכירין השור המנוגח אי נמי שנגח שור של הפקר או של כנעני או שהעידו שנגח שוורים
אתם כאשר היעדנו אנו,
אוקימנא פטור אף משסה.
של עצמו ואור"י דשמא אין העדאה מועלת אלא נ) בפני חיוב ולכך לא מצי למימר שאין מכירים השור המנוגח דאי אין מכירים שמא
שנחשבין כולן עכשיו
אמר רבא אם תימצא לומ'
הוי דכנעני או דהפקר: המשסה כלבו של חבירו כו'. לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו:
ככת אחת, ואינן יכולין
המשסה כלבו שלחבירו
לומ' מי הוינן ידעין
בחבירו חייב בעל הכלב,
אני שיסהו בעצמו פטור. פי'
דלמחר וליומא אחרא אתו
אחרינ' ומשהדי, דהא איתבריר דהוו ידעי, וכיון דאיתזמו חשבינן להו ככת אחת. רב אשי אמ' כגון שבאו רצופין, וטע' כגון ראובן ששיסה כלבו שלשמעון על עצמו והזיק הכלב ההוא את ראובן, פטור שמעון בעל הכלב. מאי טעמ', כל
חדא היא, מיהו אמ' לך רב אשי כיון דחזינן להו דאתו לבי דינא רצופין, אע"ג דלא חזינן להו דמרמזי, ככת אחת חשבינן המשנה, כגון ראובן זה ששיסה הכלב ובא הכלב ושינה והזיקו פטור בעל הכלב. ואע"ג דרבא בבעיטא מהלכת ברבוצה
להו. וליעודי תורא וליעודי גברא, חדא אורחא וחדא טעמ' לתרויהו. רבינא אמ' במכירין בעל השור והעידו ב' ביום ראשון
מחייב, בהא פטור. וקיימ' לן שיסה בו כלב שיסה בו נחש, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
א) עי' ברש"י ותוס' בסוגיא. ב) ראה תוד"ה אלא, ובד"ה במכירין שכ"ה לפי גרסת הר"ח, וכ"כ הרשב"א. והראב"ד כתב דלא קאי אלא ליעודי תורא. ג) עי' ברא"ש סי' יד'.