20/47

כה:

כיצד הרגל פרק שני

בבא קמא

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

מפץ במת כו'. הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.)

זובו של זב. וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו

עט א מיי' פ"א מהל'

א) שבת פד., ב) שבת סד.,

במשא: א"כ לתני. ש"ז גבי זוב: דאתיא מרוקו. כדגמרינן לעיל [ע"א]

כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא:

ג) [נדה כב:], ד) [שבת קלא.

מטמאי משכב ומושב

ומה פכין קטנים שטהורין בזב. שאין יכול ליגע בהם בתוכם

יבמות ע:], ה) [יבמות עח:

הלכה יב סמג עשין רמא

מה טהור בטהור כו': מפץ במת מניין. שמטמא לפי שנאמר במת גבי

וש"נ], ו) [לעיל כא:], ז) [צ"ל

רמב:

מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר לא) וזה אינו לא בכלל בגד ולא

מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה

פ ב מיי' שם הלכה יד:

וכלי], ח) [צ"ל במדבר יט],

בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין

פא ג מיי' שם הל' ח: שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין

ט) רש"ל מ"ז ועי' רש"א,

פב ד ה מיי' פ"א מהל'

י) [רש"ל], כ) בס"א: משרץ

שאפי' הוא מטמא באהל המת: פכין

בא לכלל מגע כו' ואע"פ שראוי

זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי

גמר הוה, ל) [כדאיתא שבועות

כלים הלכה יג ופכ"ג

קטנים טהורים בזב. בכל טומאותיו

לנגיעת שער הזב לא מטמא (א) משום

❖

רגליו ודם הנדה מטמאין בין במגע בין

הלכה א:

י. זבחים מט:],

דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו

דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת

פג ו מיי' פ"ה מהלכות

במשא ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי

ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס

שער נפקא לן מבשר הזב וא"ת

טומאת מת הלכה א

זיבה א"כ לתנייה גבי זובו מ"ש דקתני לה

❖

סמג עשין רלא:

אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי

דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן

תורה אור השלם

גבי רוקו אלא משום דאתי מרוקו א"ל רב

ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא

דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול

1. וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם

אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא לא

באהל המת אין ניצול במעת לעת

להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע

בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ

רבינו חננאל

דריש דיו ואע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא

שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי

כדכתיב (ויקרא טו) ז)(וכל כלי) חרס

אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל

א)

אלא האי תנא הוא, דתנן

כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה

פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם

מפץ במת מניין ודין הוא ומה פכין קטנים

אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא

למעלה מהן זובו שלזב

בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד

אשתו נדה אלמא משמע דמטמא

לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל

שטהורים בזב מטמא במת מפץ שמטמא

ורוקו ושכבת זרעו ומימי

הָעֶרֶב וְטָהֵר: ויקרא יא לב

בהיסט אע"ג דאין בא לכלל מגע

2. וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר

שאינו ראוי לטמא במגעו אינו

רגליו ודם נידה, שמטמאין

בזב אינו דין שיטמא במת וקמייתי לה

במגע ובמשא. דדייקינן

ואור"ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע

וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי

מטמא בהסיטו: מטמא באהל המת.

בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה

משום דאתנייא גבי רוקו

עֵץ תִּתְחַטָּאוּ:

חשבינן ליה מפני שעומד להפתח

דכתיב ח) (שם יא) וכל כלי פתוח וגו'

ולא קתני ליה גבי זובו,

במדבר לא כ

ואמאי אימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני

ואע"ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור

ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו

3. אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן

ש"מ דמרוקו מרבה ומייתי

דיו לאפוקי טומאת שבעה א"ל כבר רמא

והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר

ליה, וקתני בין במגע בין

וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקּ¢ דָשִׁים

הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא

ניהליה ר"נ בר זכריה לאביי וא"ל אביי תנא

במשא. אמר ליה ר' אחא

לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר

נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג

הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי

מדפתי לרבינא והא האי תנא

וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ

ממפץ בשרץ מייתי לה וה"ק מפץ בשרץ

שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא

להאהיל עליו: מפץ שמטמא בזב.

דלא דריש דיו אע"ג דלא

אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ

דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה

מניין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים

מפריך ק"ו, דתניא מפץ במת

שִׁכְבַת זָרַע: ויקרא כב ד

שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר

4. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל

אלא ע"י מחשבתו אבל צמיד פתיל

מניין, ודין הוא ומה פכין

בזב טמאין בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין

: וקמייתי ליה.

ישכב וגו' (שם טו)

קטנים שטהורין בזב טמאין

שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ

סתמו עומד להפתח וא"ת מה לפכין

שיהא טמא בשרץ אלא מפץ במת

מניין

מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר

במת, מפץ שמטמא בזב

בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל

קטנים שכן מטמא מאוירן [א] שיכול

כלים שבאהל המת: ליהני דיו

דין הוא שיהא טמא במת.

ויקרא כב ה

נאמר

בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור

טֻמְאָתוֹ:

לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך

5. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר

וקתני לה בין לטומאת ערב

למעוטי מטומאת שבעה. דהא זב

במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ

ובין לטומאת ז', ואמאי להני

נמי דיינינן ק"ו מפכין קטנים דמטמא

יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס

לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת

טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ

ק"ו לטומאה סתם ולהני דיו

בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול

ערב: תנא ממפץ בשרץ מייתי ליה.

למעוטי מטומאת ז'. פי',

ויקרא טו יז

טמא בו מופנה דאי לא מופנה איכא

ליכנס בפיו וי"ל כלי עץ יוכיחו מה

ב)

6. וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם

פכים קטנין כלי חרש עגולין

מפץ במת ובג"ש כדלקמן נאמר בגד

למפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה

לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה

שאין בהן לא שכיבה ולא

הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר

ועור כו' ולאו בק"ו מזב כדאמרת

ישיבה, דגרסי' במסכת שבת

תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה:

תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו

תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא

והך משנה ה"ק מפץ בשרץ מנא ליה.

פ' אמר ר' עקיבה ומדרס כלי

במדבר לא כד

וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא

בכזית לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ אתקש

7. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ

חרש מנא לן דטהור, אמ'

ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי

מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר'

חזקיה דאמ' קרא ואיש אשר

כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר

לשכבת זרע דכתיב 3 או איש אשר תצא

כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא

עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין

יגע במשכבו, מקיש משכבו

בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ

וגו' וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ

דמייתי בק"ו מזב ולטומאת ערב ולא

לו מה הוא אית ליה טהרה

וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם:

מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא

❖

במקוה אף משכבו דאית

שמות כב ד

מפץ במת: טמא בשרץ. דשרץ

וכתיב ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור

ניחא ליה למינקט פכין קטנים

ליה טהרה במקוה, לאפוקי

מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס

אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב

שטהורין מכל טומאת זב:

כלי חרש דלית ליה טהרה

שטהורין בזב. תימה מנ"ל

בפי פך קטן: הניחא למ"ד דון מינה

רחמנא בשרץ למה לי ש"מ לאפנויי ואכתי

במקוה. מתיב ר' אילעא

הגהות הב"ח

ואוקי באתרא. איכא למימר דלא

מפץ במת מניין. ודין הוא,

שלא יטמא במעיינות

מופנה מצד אחד הוא הניחא למ"ד מופנה

ג)

(א) תוס' ד"ה ומה וכו' לא

ומה פכין קטנין שטהורין

איצטריכא בגד ועור דמת אלא

הזב נהי דבשער הזב לא מטמא

מצד אחד למידין ואין משיבין שפיר אלא

מטמא כדפי' בקונטרס

בזב טמאין במת כו'. רבא

לאפנויי דגמרינן לה מש"ז לקבולי

❖

הנ"מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא

[במס' שבת]:

אמ' מדרס כלי חרש דטהור

למ"ד למידין ומשיבין מאי איכא למימר

ד)

טומאת מת ומוקמינן טומאת מת

מהכא וכל כלי פתוח אשר

לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי

דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת אתקש

אין צמיד פתיל עליו טמא.

באתרא מה בשאר כלים טומאת

לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה

הא יש צמיד פתיל עליו,

לשכבת זרע דכתיב 3 והנוגע בכל טמא נפש

גליון הש"ס

שבעה אף גבי מפץ טומאת ז': אלא

בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא

טהור. מאי לאו דיחדינהו

או איש אשר תצא ממנו וגו' וכתיב ביה

למ"ד דון מינה ומינה. דמילתא

תוס' ד"ה וקמייתי כו' אין

דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר:

לאשתו נידה, וקאמר רחמ'

מפץ שמטמא בזב כו'. וא"ת

נעשה אב הטומאה. עי'

טהור. ותנינן בתורת כהנים

בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה

דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל

פסחים דף יז ע"א תוספות

וכל אשר ישב עליו הזב

מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת

עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא

כלי חרס המוקף צמיד פתיל

י) ❖

ד"ה רביעי:

יטמא, יכול כפה סאה או

לטומאת שבעה מנלן ט) (השתא בגד

יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ"ל

במת למה לי ש"מ לאפנויי והוי מופנה

תרקב וישב עליה יהא טמא

ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ

ת"ל אשר ישב עליו, המיוחד

וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך

משני צדדין הניחא למ"ד דון מינה ואוקי

ה)

לישיבה. פרט לזה שאומרי'

הוה גמר כ)] אמינא טומאת ערב

הגהות הגר"א

למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי

באתרא אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא

לו עמוד ונעשה מלאכתינו.

הוא דאית ליה: וכבסתם בגדיכם

כענין שמטמא בזב היה מטמא במת

[א] תוס' ד"ה ומה כו'

נתברר תורת פכין קטנים.

למימר אמר רבא אמר קרא 6וכבסתם בגדיכם

וגו'. וגזירת הכתוב הוא דלא

דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי

(שיכול לתלות שער של מת

וכת' במת וכל בגד או עור

ביום השביעי כל טמאות שאתם מטמאין

בפיהן) תא"מ (ועיין בהגהות

וכל מעשה עזים וכל כלי עץ

כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת"כ

אמרינן ביה דון מינה ומינה:

❖

רש"ש):

תתחטאו, וכת' נמי במת וכל

במת לא יהו פחותין משבעה ותהא שן

פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא

חצי

כלי פתוח אשר אין צמיד

ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר ומה קרן שברשות הניזק אינו

ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי

פתיל וגו', והוא מפורש

משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת שן ורגל שברשות הניזק משלם

אם היה כזית מן המת בתוכו היה

בשחיטת חולין אחרית פ"א,

מוסף רש"י

טמא: וקמייתי ליה בין לטומאת

איזהו כלי שטמאה קודמת

נזק שלם אינו דין שברה"ר חייב אמר קרא ובער בשדה אחר ולא ברה"ר

❖

ו)

לפתחו, כלומ' שטומאתו

הובא בסוף המסכת

ערב בין לטומאת שבעה. תימה

מאויר, הוי אומ' זה כלי חרס.

דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר

הרי למדנו שפכים קטנים

טהורין במדרס זב וטמאין

כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה $ אין נעשה אב הטומאה כדמוכח

רבינו חננאל (המשך)

במת. וילפינן למפץ מינייהו,

בסוף עירובין (דף קד:) וי"ל דהאי ק"ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א"נ

ומה פכין שטהורין בזב

מופנה הוא ואין צריך כלל,

הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של

טמאים במת, מפץ שהוא

ודבריו פשוטין הן. כי השרץ

שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ: ש"מ מופנה משני צדדין. תימה למה לי גז"ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש"ז לשרץ

מכלל משכב ומושב וטמא

איתקש לשכבת זרע דכת' או

בזב כשאר כל משכב ומושב,

איש אשר תצא ממנו שכבת

דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים ל) וי"ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה

אינו דין שיהא טמא במת

זרע, וכת' או איש אשר יגע

כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג"ש הוא דשמעינן

בק"ו, אם המפץ הזה מטמא

בכל שרץ, וכת' בשכבת זרע

דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה

בזב שהוא קל על אחת

וכל בגד או עור וג'. דמת

שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ:

כמה וכמה שיטמא במת

נמי מופנה הוא, מכדי כתי'

אמר קרא וכבסתם בגדיכם. וא"ת ולילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת

שהוא חמור שאפי' פכין

והנוגע בכל טמא נפש או

קטנין טמאין במת כדאמרינן.

איש אשר תצא ממנו שכבת

בגזירה שוה אע"ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:

ועמדה, כי המפץ טמא במת

זרע, הנה איתקש טמא מת

לשכבת זרע, וכת' בשכבת

סתם כשאר טמאות שבו.

ומצאנו בתחלת מסכת אהלות במשנה כלין הנוגעין במת או בכלין הנוגעין במת טמאין טומאת ז', כלין בכלין וכלין אחרין

זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. בגד ועור דכת' רחמ' במת למה לי, ש"מ לאפנויי. ולמדנו מהמפץ

במת סתם והוא טומאת ז'. תוב אקשי', הניחא למאן דאמ' דון מינה ואוקים באתרא, אלא למאן דאמ' דון מינה מאי איכא

בהן, טומאת ערב. נמצא טומאת המפץ לכאורה אם הוא נגע במת או נגע בכלין שנגעו במת טמא טומאת ז', ואם נגע

למימר. ועיקר זו השמועה היא בפ' אחרון במנחות והביאוה גררה בשחיטת קדשים בפ' כל התדיר, וכך היא הציעה. שמן

מגע שלישי טומאת ערב כטומאת כל הכלים. אמאי, כיון דמפץ במת מן הזב למד נדין בו דיו לבא מן הדין, והוא המפץ

במת, להיותו כנדון, והוא המפץ בזב. מה מפץ בזב טומאת ערב שאין טומאת כלי בזב טומאת ז' אף מפץ במת טומאת

לא יפחות מלוג, ר' אומ' ג' לוגין. רבנן סברי דון מינה ומינה, מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין, ומינה מה מנחה בלוג

ערב ולא טומאת ז'. ופרק', מפץ במת בגזירה שוה למד ממפץ בשרץ, והשרץ למד מן הזב בק"ו. והכי קאמ', מפץ בשרץ

אף שמן בלוג. ור' סבר דון מינה ואוקים באתרא, מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין, ואוקים באתרא כנסכין מה נסכין

ג' לוגין אף שמן נמי ג' לוגין. ובפרק שבועת העדות אסקו חלוקה זו חלוקת ר' מאיר ורבנן. וכן פי' שמועה זו, הניחא לר'

מניין ודין הוא ומה פכין קטנין (שטמאין) [טהורין] בזב טמאין בשרץ שנ' וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו וגו', מפץ

שטמא בזב שנ' כל המשכב דין הוא שיהא טמא בשרץ, דליכא הכא דין דיו דתרויהו ליכא בכלין המטמאין בהן טומאת ז'.

דאמ' דון מינה ואוקים באתרא, כלומ' (כ)תלמד מפץ במת שהוא טמא ממפץ בשרץ, ועמוד במקומך ככל טמאות המת כל

ואחרי שלמד השרץ מן המפץ מן הזב בק"ו, חזר ולמד המת מן השרץ טומאת מפץ בגזירה שוה ולא בק"ו. והוא מפורש

כלי לפי עניינו, אם נגע במת או בכלי שנגע במת אותו הכלי טומאתו ז', ואם נגע במגע שלישי טומאת ערב. אלא לרבנן

בפ' איזהו מקומן שלזבחים בתחילתו א) כי דבר הלמד בק"ו דין הוא שילמד בגזירה שוה. והכי למד, נאמ' במת וכל בגד

דאמרי דון מינה ומינה, וכך פירושו תלמד מפץ במת ממפץ בשרץ מה שרץ טמא אף במת טמא, ומה שרץ טומאת ערב

אף במת טומאת ערב, מאי איכא למימר. ופריק רבא, הכי אמר רבא, טומאת מפץ במת ז' מהכא וכבסתם בגדיכם ביום

וכל עור וג', ובשרץ כת' או בגד או עור או שק וגו', מה בגד ועור האמורין בשרץ מפץ טימא בו אף בגד ועור האמורין

במת מפץ טימא בו. וחזרנו להקשות על זה הדרך ולומ', אם כן הוא דבר ברור הוא כי הלמד בגזירה שוה מופנה צריך

השביעי, כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותים מז'. וקיימא לן מפץ אין לו טהרה במקוה, וטהרתן כדתנינן

להיות הדבר ההוא הלמד והמלמד, שאם הוא מופנה בצד אחד לבדו ובצד אחד צריך, בא לגופו, רב יהודה אמ' שמואל

בתוספת' מפץ שעשאו לקורות אע"פ שמשתמש בו, טהור. היה טמא ועשאו לקורות טמא עד שיקבענו במסמר. ובסופה

משום ר' ישמעאל, לרבנן למדין ומשיבין. מופנה משני צדדין, לדברי הכל למדין ואין משיבין, ואלו הדברים מבוארין

שנו, מאימתי טהרותו ב"ש אומ' משיחבל וב"ה אומ' משיתחבר, דברי ר' מאיר וכו'. נמצא חבולו או חבורו מטהרו, כגון

במסכת נידה פ' המפלת חתיכה באר היטב. ואוקימ' דמופנה משני [צדדין] הוא כי בגד ועור הכת' בין בשרץ בין במת

כלי חרס שאין לו טהרה במקוה שבירתו מטהרתו. חזרנו לדקדק על דברי משנתנו ותהא שן ורגל חייבות ברשו' הרבי' מק"ו.

א) דברי רבינו צ"ע לכאורה דהא בלא"ה כבר אמר ר"י שם דבכל התורה כולה למדין למד מלמד לבד מקדשים וע"ש.