כז:
המניח פרק
שלישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימה מה טעם אין
אין הולכין בממון אחר הרוב. היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא
ג א מיי' פי"ג מהלכות
א) [לקמן מו: ב"ב צב:],
הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין
וכגון (לקמן דף מו.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר
ב) לקמן כח., ג) ס"א
נזקי ממון הלכה ה סמג
אלעאי וכן הוא ברי"ף,
עשין סח טוש"ע ח"מ סימן
רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו
(דף ג:) ור' יאשיה מייתי ליה בק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות
ד) ס"א רבה וכן לקמן,
תיב סעיף א:
הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך: בקרן זוית. כשנכנסין
דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא
דיני ממונות לא כ"ש ואפי'
ד ב ג מיי' שם הלכה ו
ה) פי' הרמב"ם קבץ
רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני
ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד
טוש"ע שם סעיף ב:
אצבעותיו כמו אוגד אגודה,
ה ד מיי' פ"ג מהלכות
ו) לקמן פד:, ז) [תוספתא
נפשות בתר רובא כדאמר בריש בן
המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו
קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב: ובא
א)
פ"י ע"ש], ח) בס"א ליתא
חובל ומזיק הלכה ט
לא ראה אותה: אלא אי כשמואל
סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) ט) וי"ל
או, ט) [עי' תוספות יומא
אחר ונתקל בה ושברה פטור: אמאי פטור
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
סימן תכ סעיף מא:
פה. ד"ה להחזיר ובב"מ כ:
אי כר' יוחנן. שהמניח לא פשע
דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט
איבעי ליה לעיוני ומיזל אמרי דבי רב משמיה
ו ה מיי' פ"ב מהלכות
ד"ה איסורא ובכתובות טו:
דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם
הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון
סנהדרין הלכה יב סמג
ד"ה להחזיר ובסנהדרין ג:
דרב בממלא רה"ר כולה חביות שמואל אמר
חייב: דוקא נתקל אבל שבר. ברצון
אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד
ד"ה דיני], י) צ"ל נהנו,
עשין צז טוש"ע ח"מ סי' ד
באפילה שנו רבי יוחנן אמר בקרן זוית אמר
❖
כ) ר"מ מ"ז, ל) עי' ר"מ
ובהג"ה שם:
מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון
ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל
מ"ש בשם תוס' פרק
רב פפא לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל
דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן
החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה:
❖
האומנין,
בתר רובא: ה"ג אמאי פטור
או כרבי יוחנן דאי כרב מאי אריא נתקל
תנא רישא. נמי נתקל: לפי שאין
לעזי רש"י
איבעי ליה לעיוני. אבל הך לא
דרך בני אדם כו'. אמתני' מהדר
אפילו שבר נמי אמר רב זביד משמיה דרבא
ב)
פושיי"ר [פושוי"ר].
גליון הש"ס
פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי
דלא תימא באפילה או ח) בקרן זוית
הוא הדין דאפי' שבר והאי דקתני נתקל
❖
מעדר.
ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג.
אלא אפי' באורה פטור הנתקל
תוס' ד"ה אמאי כו' ולא
איידי דבעי למתני סיפא ואם הוזק בה בעל
שייך כאן כל המשנה.
ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור
ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל
חבית חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל שבר
ועי' לקמן לב ע"א תוספות
מוסף רש"י
שלא יזיק משלא יוזק $ ולא שייך
אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:
❖
ד"ה והא הכא:
לא מאי טעמא הוא דאזיק אנפשיה קתני
וחייב שמואל. את הנתקל לשלם:
כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו
דאין הולכים בממון
רישא נתקל אמר ליה ר' אבא לרב אשי
אחר הרוב. אלא אחר
בשלמא שמואל כשמעתיה. דמוקי
פטור (לעיל כ. כד:) דגבי אדם לא
המוחזק, אם יש לו שום
הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא
רבינו חננאל (המשך)
אמר הכי והא דאמר (לעיל דף כב.)
למתניתין באפילה הא באורה
ג)
❖
טענה (רשב"ם ב"ב צב:).
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן
חייב: קרנא דעצרי. קרן זוית
הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל
מודה לי, דכיון דאיכא
א
פסידא עביד איניש דינא
הסמוכה לבית הבד: דהואיל
פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני
בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל
לנפשיה ומחי ליה
רבינו חננאל
וברשות קעבדי. שמנהגם היה כן
וי"ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן
בפומבדיתא וחייב ד) רבא בשלמא שמואל
לכתחילה, וכל שכן דאי
איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא
כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם
כבר מחייה דפטור דדינא
קמ"ל כד היינו חבית ולא
כשמעתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל
קא עביד, אמ' לא מצינא
אזלינן בממון אחר הרוב
דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות
היו הבאים מושיבין כליהם ברשות
אמר רב פפא ב קרנא דעצרא הוי דכיון
דאיטרח לבי דינא. במקום
והדין עם הנתבע ועל
לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות
הרבים וממתינין עד שיצאו אלו:
התובע להביא ראייה. וכן
דאיכא פסידא דברי הכל
דברשות קעבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל
ג
הדין. ובא אחר ונתקל בה
עביד איניש דינא לנפשיה.
הרי אמרו לרכובה שלש. מנהג
לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה
ושברה פטור. ואקשי'
במקום דליכא פסידא
שלח ליה רב חסדא לר"נ ד הרי אמרו לרכובה
לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן דף נב:)
הדיינין לגבות מן הבועט את
איתמ' רב יהודה אמ' לא
אמאי משום דנתקל בה
שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש
דשור פקח ביום פטור וליכא למימר
חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים
ה)
עביד איניש דינא לנפשיה.
אם שיברה פטור, הוה
רב נחמן אמ' עביד איניש
לעיוני ומיזל. ואוקמ' רב
עשרה לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי
בממלא רה"ר שאינה יכולה לעבור
לבשת לפי שגדולה בשת מכת
דינא לנפשיה. והביאו ח'
למתני' בממלא רשו'
הארכובה מדחיפת היד: לבעיטה.
אלא דרך עליה דא"כ לבעוטי נמי
ו) שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית
הלכות לברר הלכ' כמן
הרבי' חביות שאין לו
אית לה רשותא: ושמואל אמר
ברגל: לסנוקרת. אוכף של חמור
מאין לעבור, אבל אם
מתרויהו ושנינהו לכולהו.
בבבל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה
וקיימ' לן כרב נחמן. והני
אינה מליאה אמרי' איבעי
באפילה שנו. והא דפליגי לקמן (דף
שהכה בו את חבירו: שלש עשרה.
שלח ליה דההוא גרגותא דבי תרי דכל
כולהו בשינויא דרב נחמן
ליה לעיוני ומיזל. ואם
כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון
סלעים לבשתו לבד חיוב שאר
שיבר חייב. וכן הדין.
דהילכת' כותיה. א' הא
יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קא דלי
הדברים: לפנדא דמרא. בית יד
שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר
ושמואל אמ' באפילה
דבן בג בג אומ' שבור את
ביומא דלא דיליה א"ל יומא דידי הוא לא
פטור, אבל באורה אם
שיניו ואמור לו את שלי
של פושיי"ר: קופינא. הברזל עצמו
אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא
שיבר חייב. ר' יוחנן אמ'
אני נוטל, כרב נחמן,
אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א"ל
אצל הנקב: בשת קנס הוא: גופא
איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג
בקרן זוית פטור. וסוגיין
מאה פנדי בפנדא למחייה אפילו למ"ד לא
דעובדא. דפנדא וקופינא: גרגותא.
דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון
דשמעתין בממלא רשו'
הרבי' כולה אפי' אם שיבר
באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס
בור מים מכונסין להשקות שדות:
עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא
פטור. ובאפילה או קרן
מאה פנדי. ק' הכאות היה לו להכותו
גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי
עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר רב יהודה
זוית, נתקל פטור שיבר
שהרי גזלו מימיו: בפנדא. היינו בית
חייב. וקיימ' לן כר' יוחנן
פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק
אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן
דהא אמ' רב פפא מתני'
יד: לא עביד איניש דינא לנפשיה.
לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל
אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא
דייקא כוותיה. ותוב הא
בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם
ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו
תנן סתמא אדם מועד
פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא
לעולם ואפי' אנוס חייב
אלא ילך אצל הדיין: במקום דאיכא
אביהם פרה שאולה כסבורים של
בנזק. ושמואל ורב דחייבו
לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב
פסידא. אי אזיל לבי דינא דאדאזיל
אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין
בכי האי גוונא בנתקל, כל
יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה
דמי בשר בזול שכך י) נהגו אבל מה
לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא
שכן דמחייב בה ר' יוחנן.
ואסיק' דכי הוה עובדא
דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא ר"נ
שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין
ידע מאי דלי או שמא יכלו המים
בקרנא דבי עצרי הוה
נמי תנן היה בעל חבית ראשון
מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא
אמר ה עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין
דכיון דברשות קא עבדי
ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל
מפסיד כי האי גוונא עביד איניש
מחייבינן לעוברין ושבין
עביד לא טרח מתיב רב כהנא בן בג בג
ז)
לעיוני ומיזל. אבל זולתם
דינא לנפשיה: אל תיכנס לחצר
חבית ונשברה חבית בקורה פטור
אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך
באפילה או בקרן זוית לא,
חבירך. בגניבה ובסתר שלא תראה
ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר
דאמרי' אין דרך בני אדם
שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא
עליו כגנב: אלא שבור את שיניו.
באונס (משום) שהוא כעין גניבה
להתבונן בדרכים. שלח
כ)
שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל א"ל
ליה רב חסדא לרב נחמן
מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף
כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה:
הרי אמרו לרכובה ג', פי'
עמך
פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית
עמך
המכה את חבירו ברכובתו
ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם
חייב לתת לו ג' סלעים.
לסנוקרית פי' הכאה
אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא
באגרוף תחת לחייו, י"ג
קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א
סלעים. המכה את חבירו
בפדא דמרה, פי' שופינא
לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה
שהוא עץ המרה שחופר
שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ
בו, או בקופינא דמרא,
משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד
כמה סלעין מחייבינן ליה.
שלח ליה רב נחמן חסדא
סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם
חסדא קנס אתה רוצה
מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל
לגבות בבבל, הא קיימ' לן
עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב
אין גובין קנס בבבל. הגד
לי המעשה שבא לידך.
מפני שהוא כנושא שכר ל) אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא
והגיד לו דגרגותא הוה
שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב]:
לתרי דכל יומי דלי חד
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה
מינייהו, אתא חד דלי
לעיוני טפי מאדם: הרי אמרו לרכובה שלשה. י"מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר"י
בימא דלאו דיליה וקם
אידך למנעיה, לא אשגח
נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן דף צ.) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן ד' צא.) לגדול שבישראל:
ביה שקל פדא דמרא
קנסא קמגבית
בבבל. לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא
ומחייה. אמ' ליה רב נחמן
עבדינן שליחותייהו: אלא שבור
כל כי האי גוונא אפי' רב
את
שיניו. דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות:
יהודה דפליג עלי בהא