המניח פרק שלישי בבא קמא
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואי בתם אמאי חייב. בשלמא אי איירי במועד יש לו להתחייב
עמך. בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעיניך שתשובה זו הוגנת היא.
ז
א) ב"ב צט:, ב) ב"ב יב. כו:
א ב ג ד ה מיי' פ"ו
לישנא אחרינא עמך תהא תשובה זו שאינה כלום: בדין. תבעהו
שאינו בהול והיה לו לשומטו אבל אי בתם איירי לא סלקא
ס: ק., ג) לקמן צד. נדרים
מהלכות חובל ומזיק הלכה
מד: חולין קלד: תמורה ו. נדה
ו ז סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
לדין: אומרים לו. ב"ד שלו הוא נוטל
מבעי ליה: מאי לאו. דהוי
דעתך שהיה לו לשומטו לפי שהוא בהול שירא להפסיד ולא מסיק
נא., ד) [לקמן ל.], ה) [דף
סימן שפג סעיף ב:
אדעתיה לשומטו:
עליון מועד דאי הוה שביק ליה ומיית
דידיה ליכא פסידא דמשלם
ח ו מיי' שם הלכה ה ועיין
כז:], ו) [צ"ל: ונשמר חייב
משבר ויוצא. אע"ג דלעיל
בפאה], ז) [ויקרא יט, כג],
ליה כוליה: בתם. דאי הוה אזיל
בהשגות ובמ"מ סמג שם
❖
ח) [מעשרות פ"א מ"א],
טוש"ע ח"מ סי' שעט סעיף
לבי דינא אדהכי מיית דיליה ולית
אמרינן שהיה לו לשומטו
עמך בן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן
ד וסי' תיב סעיף ב:
ליה אלא פלגא נזקא: להביא זכיותיו.
היינו משום דליכא טירחא בשמיטה
ט ז מיי' פ"ג מהלכות עבדים
עליה רבי ינאי אמר מאי שבור את שיניו
הלכה ה טוש"ע ח"מ סימן
יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרחוהו
כגון אם היה זה טוענו שהחצר שלו
תורה אור השלם
בדין אי הכי ואמור לו ואומרים לו מיבעי
תכא סעיף ו בהג"ה:
לסדרן זה על זה:
וצריך זה להביא שטר מכירה שקנאה:
י ח מיי' פי"ג מהלכות נזקי
1. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל
ליה שלי אני נוטל שלו הוא נוטל מיבעי
מניין
לנרצע שכלו ימיו. אורחא
שכלו ימיו. שהגיע יובל: מסרהב.
ממון הלכה ה סמג עשין ע
עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת
ליה קשיא ת"ש שור שעלה ע"ג חבירו
א
טוש"ע ח"מ סימן תיב סעיף
מפציר: וחבל בו. הרב בעבד: לא
דמילתא נקט שאז רגילות
בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
א:
במדבר לה לב
להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו
תקחו כופר לשוב וגו'. דרוש בה
לסרהב לפי שאינו יכול להשתעבד
יא ט טוש"ע ח"מ סימן תיב
2. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא
ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד
❖
לשב למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות
עוד בו:
ב
סעיף ב:
תָחוֹס עֵינֶךָ: דברים כה יב
טעמא
יב י מיי' פי"ג מהלכות נזקי
דנתקל הא שבר חייב.
דליכא פסידא לא בתם דאיכא פסידא אי
עבד. לישנא אחרינא לשב למי שדינו
ג
ממון הלכה כז סמג עשין
להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה:
אליבא דרב פריך דמוקי
הכי אימא סיפא ד דחפו לעליון ומת חייב
סח טוש"ע ח"מ סימן שעז:
הגהות הב"ח
יג כ מיי' שם הלכה כד סמג
לא תקחו. לצרכו שום ממון: בעבדא
לה בממלא דבלא ממלא מודה ר"נ
ואי בתם אמאי חייב ה שהיה לו לשמטו
(א) תוס' ד"ה זה וכו' לא
שם טוש"ע שם בהג"ה
גנבא. דאיכא פסידא: עד האידנא
דאין לו לשבר דאיבעי ליה לסגויי
ולא שמטו תא שמע הממלא חצר חבירו
מחייבינן ליה במעשר כיון
וסי' תיז סעיף ב:
ו
היתירא. דכתיב אם אדוניו יתן לו
באידך גיסא דלא פליג אכולהו
❖
יד ל מיי' פ"ב מהלכות
דמתחילה:
כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא
אשה (שמות כא): והשתא. שהוא
אמוראי דלעיל ולתרוייהו לא פריך
מתנות עניים הל' יג:
טו מ מיי' שם פ"ה הלכה
משבר ונכנס אמר ר"נ בר יצחק משבר ויוצא
בן חורין: איסורא. ורשאי להלקותו
דאע"ג דאיירי בממלא ליכא פסידא
כז:
לב"ד משבר ונכנס להביא זכיותיו ת"ש מניין
הגהות הגר"א
ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה
דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול
ז
טז נ מיי' פי"ג מהלכות נזקי
לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת
[א] רש"י ד"ה א"ה כו' אמאי
הוא: הא שברה חייב. ואוקמא רב
ממון הלכה ז סמג עשין
להקיף ברה"ר ולילך בכל מקום שירצה:
לא
שלו כו'. נ"ב צ"ע ועי' תוס'
סח טוש"ע ח"מ סימן תיב
בשיכולה להציל על ידי דבר
לעילה) בממלא רה"ר כולה חביות. אלמא
וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל
❖
❖
(ועי' בהגר"א סימן שעז):
סעיף ד וסימן תי סעיף א:
אחר. וכיון דיכולה להציל על
לא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפי'
לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב
1
במקום פסידא: בשאינה יכולה
ידי דבר אחר אפילו דין אינו:
הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא עד האידנא
ולינקוט פזרא וליתיב. וס"ד
רבינו חננאל
מוסף רש"י
להציל ע"י דבר אחר. דבדין קא
לא גנב והשתא גנב עד האידנא הוה
עבדא. אלמא לא עביד איניש דינא
השתא דשלו לא הגיעו
וקצותה את כפה ממון.
ודברי רבינא נידחו. ב' שור
אימתיה דרביה עליה השתא לית ליה
דמי בשתו, הכל לפי המבייש
שעלה על גבי חבירו ובא
לנפשיה אפי' במקום פסידא כי הכא
לפי שאין יכול להזמין כל עוברי
והמתבייש (דברים כה יב).
בעל התחתון ושמט את שלו
אימתא דרביה עליה ר"נ בר יצחק אמר
שבעלה מוכה כל שעה: כשיכולה
דרכים לבית דין:
דרך הרבים עוברת בתוך
ונפל העליון ומת פטור. הא
אי הכי מה שנתן נתן אמאי.
בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד
להציל ע"י דבר אחר. דלא דינא
ולא
שדהו. שהוחזקו לעבור שם
נמי כרב נחמן, ובשינויא
מעולם, או ע"י בעל השדה
אוקמוה בתם דאית ליה
עבדא: פרט לשליח ב"ד. שפטור
האידנא היתירא והשתא איסורא ת"ש המניח גרסינן [אמאי] שלו לא הגיעו:
(אי הכי) אמאי זה וזה פאה.
שנתן להם מתחלה את הדרך
פסידא חצי נזק, ובמקום
על הבושת: לנקוט פזרא וליתיב.
את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה
(רשב"ם ב"ב צט:). מה שנתן
דאיכא פסידא אפי' רב יהודה
יקח מקל וישב על דרך הראשון דהא
דבשלמא אותו שנטלו הויא פאה
נתן ושלו. שנטל עכשיו,
מודה דעביד איניש דינה
ושברה פטור טעמא דנתקל בה ח הא שברה
לא הגיעו. והרי יש להם
לנפשיה, ואפי' הכי כיון
דינא הוא דהא אמרת מה שנתן
הואיל דנטלו מדעתו אלא אותו
חייב אמר רב זביד משמיה דרבא הוא
שני דרכים, וטעם מפורש
דיכול להציל שורו בשמיטה
נתן. אלמא חילוף מעליא הוי: דרך
שהניח סתמא דמילתא היה בדעתו
בגמ' (שם). ואי אמרת
ודחפו לעליון ומת חייב.
הדין אפי' שברה והאי דקתני נתקל איידי
עקלתון. דלאו דינא הוא: קרובה
שאם יטלו מצד אחר שיחזור ויזכה בה:
עביד אינש דינא לנפשיה.
ג' הממלא חצר חבירו כדי
זה וזה פאה לפוטרו מן המעשר
דקבעי למיתני סיפא אם הוזק בעל חבית
כלומר למה לא תקינו לו
יין, גם זו כרב נחמן. ורב
לזה. לעיירות היושבין סמוך לאותו
חכמים שיהא לו רשות לתת
נחמן בר יצחק שינויא הוא
חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל ט שבר לא כדתניא כו'. ומייתי ראיה
צד: ורחוקה לזה. לאותן הסמוכין
להם דרך מן הצד בעל כרחן
דשני. ד' מניין לנרצע שכלו
דהוא אזיק נפשיה קתני רישא נתקל ת"ש
שהרי אין מפסידים כלום,
לצד האחר שיהו צריכין להקיף כל
דבשביל שחזר וזכה בו לא מחייבינן
ימיו ורבו מסרהב בו לצאת
(א)
דכגון זה כופין על מדת סדום
ואינו יוצא וחבל בו ועשה
סביבות השדה וכשהיתה באמצע
כיון דמתחילה פאה גמורה היתה
וקצתה את כפה ממון מאי לאו בשאינה
2
והלכך יהא הדרך שלהן קנוי
בו חבורה מניין שפטור ת"ל
השדה לא היו מקיפין כל כך: א"ה.
ונפטרה ופאה דמיפטרא מן המעשר
לו לגמרי שאם ירצו לעבור
יכולה להציל ע"י דבר אחר לא שיכולה
לא תקחו כופר לשוב. פי'
בהאי דרך שלקח לעצמו והוא
לא תקחו למסרב לשוב אל
לא מטעם הפקר דהא תנן במסכת
דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו:
[א]
להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל
אינו יכול להעמיד רבים בדין,
משפחתו כו'. גם זו כרב
לפוטרו מן המעשר. דאף פאה
פאה (פ"ו מ"א) ב"ש אומרים הפקר
לנקוט פזרא. מקל או
נחמן, ותיובתא לרב יהודה.
ע"י דבר אחר פטורה אי הכי אדתני סיפא
הנשארת הפקר חשיבא ואע"ג דנקט
לעניים הפקר וב"ה אומרים אין
רחת שקורין פורקא, וליתיב.
ומשני בעבדא גנבא דאית
ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד לפלוג ולתני
בההוא דרך להכות את כל מי
ליה פסידא. ורב נחמן בר
לה איהו פטורה ממעשר: חייב
הפקר עד שיפקיר אף לעשירים
שירצה לעבור וליעביד דינא
יצחק משני כשרבו מסר לו
בדידה בד"א בשיכולה להציל ע"י ד"א אבל
בפרט ובעוללות וכו'. אע"ג דהפקר
כשמיטה אלא היינו טעמא דמיפטרא
לנפשיה, מאחר דאית ליה
שפחה כנענית, ועד היידנא
אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר פטורה
פטור מפאה דתנן (פאה פ"א מ"ד)
כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין
פסידא במה שעוברין בתוך
דהוא עבדא הות ליה התירא,
שדהו, והמקשה סבר דכיון
השתא דכלו ימיו ויצא
ה"נ קאמר בד"א בשיכולה להציל ע"י דבר
כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר
לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש
דקתני מה שנתן נתן בדין
לחירות איסורא, ולאפרושי
לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי
ובפאהו) אפ"ה כי האי הפקר חייב בכל
אחר אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר
עשה מה שעשה ודרכם קנוי
מאיסורא פטור החובל. ה'
הני כדמפרש טעמא בהגוזל עצים
עני נוטל פאה וטעמא דב"ש דילפי
לו, והאי דקתני לא הגיעו
מתני' המניח את הכד ברשו'
נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה ת"ש א) י הרי
היינו משום דרגילין בני רשות
הרבי' ובא אחר ונתקל בה
(לקמן צד.) דכתיב ביהז) תעזוב יתירא:
מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב
שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו
הרבים לעבור בכאן והוא
ושברה פטור. ודייק' מינה,
ופטור ממעשר. דלא כתיב ביה תעזוב
אותם מה ת"ל תעזוב אותם יש לך
לא יוכל למנען, דלא עביד
טעמ' דנתקל הא שיבר חייב,
נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו
אינש דינא לנפשיה (שם).
יתירא אלמא הפקר כל דהו פטור
עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר
קשיא לרב נחמן. ומשני רב
לא הגיעו ואי אמרת עביד איניש דינא
גזרה שמא יתן להם דרך
זביד משמיה דרבא אליבא
לעניים ולא לעשירים ובית הלל ילפי
ממעשר כדתנןח) כל שהוא אוכל ונשמר
עקלתון. כלומר לעולם עביד
דרב נחמן הוא הדין אפי'
לנפשיה לנקוט פזרא וליתיב אמר רב זביד
חייב במעשר: אלא שטינפו כליו במים.
משביעית דכתיב תשמטנה ונטשתה
א)
אינש דינא לנפשיה, אבל הכא
שיבר פטור והאי דקתני
משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך
מן הדין אנו אומרים דשלו
דרב מוקי למתניתין כשלא הפקיר
מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך
נתקל משום סיפא דקתני
לא הגיעו, שכך תקנו חכמים
אם הוזק בה בעל החבית
את מימיו הלכך נמצא שנזוקו כליו של
נטישה אחרת שהיא כזו כגון הפקר
עקלתון רב משרשיא אמר בנותן להם דרך
דלא ליהוי דידיה אפילו היכי
חייב בנזקו. פי' אם הוזק
זה בממונו של זה והוי כי שורו:
לעניים ולעשירים:
דנתן להם דרך ישר כשלהן,
עקלתון רב אשי אמר כל מן הצד דרך
בה מי ששיבר את החבית
דזימנין דאתי למיתב להו דרך
דדוקא ניתקל ושיבר הוא
אבל
עקלתון הוא קרובה לזה ורחוקה לזה אי הכי אמאי שלו לא הגיעו לימא
עקלתון והם לא יתנו אל לבם,
דחייב בעל החבית לשלם
דקדירא דשותפי לא חמימא
הנזק אבל שיבר מעצמו לא,
להו שקולו דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודה ב) דאמר רב יהודה כ מיצר שהחזיקו בו רבים אסור
ולא קרירא, וחשו חכמים
איהו דאזיק נפשיה. אטו
לקלקלו ת"ש בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה וא"א
ל
לתקנתא דרבים טובא (שם).
הכי קתני רישא נתקל. והאי
רב משרשיא אמר. היכא
שינויא דסמכא היא ועבדינן
עביד איניש דינא לנפשיה אמאי זה וזה פאה לנקוט פזרא וליתיב אמר רבא מאי זה וזה פאה לפוטרן
דנתן להם דרך ישר אמרינן
כותיה. ו' הא וקצתה את
מן המעשר כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה
שלו הגיעו ולינקוט פזרא
ג) מ
כפה, ממון. קשיא לר' נחמן
ופטור מן המעשר: מתני' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב רבי יהודה
וליתיב, דלא גזרינן שמא יתן
דהא הוא דאמ' עביד איניש
להם דרך עקלתון, אבל הכא
דינה לנפשיה וזו לא יכלה
אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור: גמ' אמר
רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים
במאי עסקינן שהדבר ידוע
להציל אישה מיד מכהו אלא
ד)
נ
שנתן להם דרך עקלתון ולכך
בהחזיקה במבושיו, אמאי
אבל לא הגיעו וגם שלו הפסיד
חייבת ממון נימא עביד
(שם). רב אשי אמר. מתני' בכל דרכים שבעולם מיירי, הן ישרים הן עקלתון, ולא משום גזירה אלא משום דכולהו
איניש דינא לנפשיה. ושני כגון שהיתה יכולה להציל בלא שליחות יד במבושיו בדחיפה או בהכאה, וכיון שהיתה
הוו עקלתון, דכל דרך שנותנין מצד אחד שלא היה שם דרך תחילה, יש בני אדם שנעשית להם רחוקה מן הראשונה ויש
יכולה ולא עשת' חייבת. וסלקה בהדין טעמ'. ז' הרי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להן מן
שנעשית להם קרובה יותר, דלאותן העומדים בעיר מצד דרך הראשון אז נעשית להם עכשיו דרך עקלתון ואין הרשות
הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ואי דינא הוא דעביד איניש דינא לנפשיה, לינקוט פזרא וליתיב. כלומ' יטול
בידו לגזול את הרבים, ובין רב אשי לרב זביד ליכא מידי אלא חילוק טעמים כעין משמעות דורשין איכא בינייהו (שם
בידו שבט כמו פזרא ויקפח שוקים כל מי שבא לעבור בתוך שדהו, קשיא לרב נחמן. ומשנינן כל מן הצד דרך
ק.). אי הכי. מקשי לכולהו כיון דתקנת חכמים הוא או דין הוא דשלו לא הגיעו, אם כן למה מה שנתן נתן, לימא
עקלתון הוא, קרובה לזה ורחוקה לזה. איהכי אמ' מה שנתן נתן, יחזור ויטול את שלו. ומשנינן משמיה דרב יהודה,
להו כו' דמקח טעות הוא (שם). מיצר שהחזיקו בו רבים. לעשותו להן דרך, אסור לקלקלו. ואע"פ שהוא של
דאמ' מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ח' בעל הבית [שהניח] פיאה מצד אחד ובאו עניים ולקחו מצד אחר
יחיד (ב"ב כו:). שהשווהו ותיקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו, דודאי לרבים מחל, וכ"ש מתני' שנתן להם ההוא דרך
זה וזה פיאה, וקשיא לרב נחמן. ואוקמה רבא זה מן הצד שהניחו בעל הבית פיאה כיון שנטלו העניים פיאה
בידים, הלכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו (רשב"ם שם ק.). והשכים בבקר ובצרו. וזכה ביה איהו עצמו (נדרים מד:)
מצד אחר זכה בעל הבית באותו הצד שהפרישו, ולמה אמ' המשנה זה וזה פיאה, לפטור בעל הבית מן המעשר
קודם שיבאו עניים לבצרו שיזכו בהפקר אם היו קודמין (לקמן צד.). חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה. כמו
במה שיזכה בו מאותו הצד שהפרישו פיאה בו. כיון שהפרישו פיאה, כאלו הפקירו לעניים ועכשיו כשחוזר ונוטלו
משאר כרם (נדרים שם) דאע"ג דהפקר פטור מכולם, דכתיב ארצך שדך וכרמך, מהני תעזוב יתירא למעוטי כי האי גוונא דלא הוי
זוכה מן ההפקר, לפיכך פטור כדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה
הפקר לפטור, ואע"פ שפטור מן המעשר, ובכל הני כתיב תעזוב יתירא כו' (לקמן צד. וכעי"ז חולין קלד: ותמורה ו. ונדה נא.).
ופטור מן המעשר. פי' נשברה כדו ברשו' הרבי' והוחלק אחר במים או שלקה בחרסית חייב. אמ' רב יהודה אמ' רב