כח:
המניח פרק
שלישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו. ולא בעי למימר
אבל. הוזק הוא עצמו פטור: קרקע עולם. שאין לה בעלים:
יז א ב מיי' פי"ג מהל'
א) [לעיל ג: ו. לקמן לא:
הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר
שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק
עצמו
מח:], ב) לקמן נב.,
נזקי ממון הלכה ב סמג
ג) רש"ל מ"ז, ד) [לעיל ה:
עשין סח טור ש"ע ח"מ
לקמן (דף נ:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו: מבורו
במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא"כ לא מחייב
וש"נ], ה) [לקמן נג.],
סימן תיא סעיף א:
למדנו. בפ"ק (דף ו.): שור
ולא אדם חמור ולא כלים. והני מילי
לא אכלים ולא על
עצמו:
יח ג ד מיי' שם הלכה א
ו) [נדרים כז.] ע"ז נד.,
ה"מ היכא דאפקרינהו. פ"ה
ז) לקמן נו. צט: ב"מ פב:,
היכא דמת האדם דקרא במיתה
ב סמג שם טוש"ע שם
ח) [עי' תוס' ב"מ קיח.
סימן תי סעיף כא וסימן
דסבר רב דבור שחייבה
משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל
אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו
ד"ה זמן], ט) [ד"ה וסבר],
תיב סעיף ה:
עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו
בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא
❖
יט ה מיי' שם הלכה ג
י) [ד"ה ושמואל],
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי
טוש"ע שם סימן תיא
מכופר ממעטינן: וכלים פטורין. על
וא"ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל דף
(א)
אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן
א)
א
ב
סעיף א:
נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן
כא.) ר"ל דרב סבר בור ברשותו חייב
כ ו מיי' פ"א מהלכות
אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים
תורה אור השלם
זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו
ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט'
איסורי ביאה הלכה ט
והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין
ג
ד
1. וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ
ופ"ו מהלכות רוצח הלכה
בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי
דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר
❖
א:
אדם חייב וכלים פטורין ורב הני מילי היכא
כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא
הגוף חייביה ולא על הכלים: ורב
בורו וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם
יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ
דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו
ה"מ. דתקלתו למדנו מבורו:
הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר
חֲמוֹר: שמות כא לג
2. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה
דאפקרינהו. כי בור דסבר רב בור
הוא מתיב רב אושעיא ונפל שמה שור או
שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי
רבינו חננאל
1
דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת
חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא
שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו
חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן
לא שנו אלא שנטנפו כליו
כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל
ובורו הוא דחייבתו: אבל לא
אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו
במים אבל הוא עצמו אם
רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן
אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור
ב)
הוזק פטור, מאי טעמ'
אפקרינהו ממונו הוא. ומשורו למדנו
הַדָּבָר הַזֶּה:
משום דעדיפי מבור ואיכא נמי
❖
וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על
קרקע עולם הזיקתו. אמ'
דברים כב כו
לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את
הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד
ליה שמואל מכדי אבנו
הכלים הא למה זה דומה לאבנו וסכינו
הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי
אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה
סכינו ומשאו שהזיקו
ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו אדרבה מה
מבור למדנו, ואלו כמו
משור דשור ברשותו פטור כדתנן
ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא
הגהות הב"ח
אבנו הן, בכולן אני קורא
דומה לזה מבעי ליה אלא מאי דומה לזה
(לעיל דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת
הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר
(א) רש"י ד"ה שור ולא
בהן ונפל שמה שור, שור
אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו
וכו' מכופר ממעטיה
למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על
בו את הכלים הלכך מתני' אע"ג
ולא אדם חמור ולא כלים.
❖
הס"ד:
והני מילי לעניין קטלא,
הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו
דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני
לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב רישא
אבל לנזקים אדם חייב
לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר
חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו
קשיא לרב וסיפא קשיא לשמואל ולטעמיך
נמי. וכלים פטורים דתניא
דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו
ואע"ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב
למה זה דומה וכו'.
גליון הש"ס
תיקשי לך היא גופא (קשיא) רישא פטור
ג)
ותריצנא מה דומה לזה
בור לא הוי דמצי א"ל ברשותי מאי
דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ:)
תוס' ד"ה ה"מ כו' אבל
וסיפא חייב אלא רב מתרץ לטעמיה ושמואל
מניח אבנו וצלוחיתו
בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב
בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש
הפקיר רשותו ובורו. עיין
לרשו' הרבי' והוזק בהן
מתרץ לטעמיה רב מתרץ לטעמיה במה
לעיל דף ו ע"א תוספות
אחר חייב בנזקי אדם
בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר
לחבטו ואע"ג דקרקע עולם אזקתיה:
ד"ה מה לבור: שם ד"ה
ופטור בנזקי צלוחית.
דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן
נשתברו. בכלי השור שייכא שבירה
בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר
ונשוף כו' מודה הכא
ומשני רב היכא
חייב לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב
בור ברה"ר חפר בור באיסור וכן
כגון עול וסולמנין. קריעה שייכא
דפטור. עיין לקמן דף נ
דאפקרינהו להני אבנו
❖
ע"ב תוספות ד"ה לשמואל:
סכינו ומשאו פטור בנזקי
במרדעת של חמור: הא למה זה
ושמואל מתרץ לטעמיה השתא דאמרת
חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור
כלים, אבל לא אפקרינהו
דומה אדרבה. תולה כתיבא בלא
חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו
אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה
ממוניה נינהו וכשורו הן
כתיבא: אלא מה דומה לזה כו'.
והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו
חשובין שחייב בנזקי
דמחייב על נזקי כלים בבור לפיכך הטיח
מוסף רש"י
ד)
הכלים. הילכך לרב הני
הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן
דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן
צלוחיתו באבן חייב א"ר אלעזר לא שנו אלא
דכתיב ולנערה לא
ממוניה נינהו וחייב בכלין,
אדם ומת פטור: רישא. דקתני
בהפרה (לקמן דף מח. ושם) דכיון
תעשה דבר. משום
ושמואל כל תקלה ברשות
שנתקל באבן ונשוף באבן אבל נתקל בקרקע
❖
אבנו וסכינו דומין לבור: קשיא
דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן
דאנוסה היא (נדרים כז.).
הרבים בור חשיב ליה
ונשוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן
וחייב בנזקי אדם ופטור
ה)
לרב. ס"ד אפי' בדלא אפקריה מיירי:
דכרייה דמי $ אבל הפקיר רשותו
בנזקי כלים. ואותבינן
איכא דאמרי א"ר אלעזר לא תימא בנתקל
וסיפא. דקתני אם הטיח אחר
ובורו דחפר בהיתר וגם השתא
עלייהו ונפל שמה שור או
רבינו חננאל (המשך)
באבן ונשוף באבן הוא דמחייב אבל נתקל
צלוחיתו באבן של זה חייב: קשיא
דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב
חמור, שור ולא אדם חמור
וכיוצא בו בקרקע ונחבט
ולא כלים, מכאן נפל
לשמואל. דהשתא משמע דמשורו
תדע דבפ' הפרה (לקמן נא.) דחקינן
בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו
ה
(האבן) [באבן] ונשבר
לתוכו שור וכליו ונשברו,
למדנו: בד"א. דאבנו דומה לבור
לאשכוחי בור של שני שותפין:
נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כר'
חייב בעל האבן כי הוא
חמור וכלין ונתקרעו חייב
ונשוף באבן. דוקא נקיט דנשוף
כשהפקירו: לר' יהודה דמחייב על
בעל הבור, ודומה הקרקע
על הבהמה ופטור על
נתן: ר' יהודה אומר במתכוין חייב [וכו']:
הזה לשור שדחף את שור
הכלים. מה דומה לזה
נזקי כלים בבור. בפרק שור שנגח
באבן אבל נתקל באבן
ה"ד מתכוין אמר רבה במתכוין להורידה
אחר לאבן שהוא בור,
אבנו סכינו ומשאו
את הפרה (לקמן דף נג:): לא שנו.
ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם
ואמרי' כמן כר' נתן. רבנן
שהניחן ברשות הרבי'
למטה מכתיפו א"ל אביי מכלל דמחייב ר"מ
כי האי גוונא פטרי ליה
והזיקו. לפיכך הטיח
דהטיח צלוחיתו באבן חייב: אלא
הזיקתו ואפילו שמואל $ מודה הכא
לבעל הבור, דתניא שור
צלוחיתו באבן חייב. הא
אפילו נפשרה א"ל אין מחייב היה ר"מ אפי'
שנתקל באבן ונשוף. הכלי באבן:
דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נג.
שדחף את חבירו לבור
מתניתא קשיא לתרויהו,
אזנה בידו אמאי אנוס הוא ואונס רחמנא
פטור. דקרקע גרמה לו: דלא כר'
ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור
ו)
ו
בעל השור חייב בעל
והיא גופה קשיא רישא
הבור פטור. ר' נתן אומ'
אסיפא, רישא קתני ופטור
נתן. דאמר לקמן (דף נג.) בשור
פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי
וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך
2
זה משלם מחצה וזה
על הכלים וסיפא קתני
לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים
שדחף את חבירו לבור כל היכא
תימא ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב
משלם מחצה. ואסיק' לר'
הטיח צלוחיתו חייב. רב
נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור
דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם
נתן תמן בעיקר פלוגתייהו
מתרץ לטעמיה, חייב על
והתניא נשברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא
ז)
כל היכא דליכא
הבהמה ופטור על הכלין
ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור
מבור האי דעבד ליה הזיקא:
העמידו ר"מ מחייב בהזיקן וחכמים אומרים
לאשתלומי
מתורא
בד"א כשהפקירן, אבל לא
ח)
במתכוין להורידה למטה מכתיפיו.
וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור
משתלם מריה (דתורא)
הפקירן אפי' בכלים חייב
פטור
ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה
ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל
[דבירא] כוליה הזיקא.
דממוניה נינהו, הטיח
הילכך, כיון דקאמר ר'
צלוחיתו באבן חייב בעל
פושע הוא: אמר אביי מכלל. דר"מ דמחמיר טפי מחייב: אפי' נפשרה.
(שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב
אלעזר חייב כמן כר' נתן,
האבן. שמואל מתרץ
נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס: נפשרה. נימוחה כדמתרגמינן
קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ
נימא
בעל
כיון דליכא לאשתלומי מן
לטעמיה, חייב על הבהמה
(שמות טז) וחם השמש ונמס פשר: אפילו אזנה בידו. אפילו
האבן בור של פלוני הזיקו:
הקרקע משתלם כל הנזק
(ופטור על הבהמה) ופטור
אמר רבה במתכוין להורידה כו'. רבה לא בעי לאוקמי במתכוין
מבעל האבן. וחלוקת ר'
על הכלין, כבור נינהו
נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו:
נתן ורבנן ופירוש טעמן
לפיכך פטור בכלים. ולר'
פטור בפ' שור שנגח את הפרה
לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר
יהודה דמחייב אניזקי
באחריתו. וקיימ' לן
כלים בבור, הטיח
ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין וא"ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב"מ
צלוחיתו באבן חייב בעל
כשמואל דהיל' כוותיה
דף פב: ושם ט)) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם
האבן. חלוקת ר' יהודה
בדיני, וכר' אלעזר אליבא
ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא"כ היכי דייק מכלל דמחייב ר"מ אפילו
דר' נתן. פיס', ר' יהודה
ורבנן בסוף פרק שור
שנגח את הפרה. אמר ר'
אומ' במתכוון חייב כו'.
נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ דשבועה זו
אלעזר לא שנו כו'. איכא
דייקינן מדקתני ר' יהודה
תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו
דאמרי אמר ר' אלעזר לא
במתכוין חייב ואוקמ'
ואונס רחמנא פטריה.
חכמים להקל:
ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (דף כז: י)):
תימ' נתקל באבן הוא אבל
רבה במתכוין להורידה
והתניא נשברה כדו כו'. וא"ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר"מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה"מ לענין שאר נזקין אבל
ניתקל בקרקע ונישף באבן
למטה מכתיפו ונפלה
פטור, אלא אפילו נתקל
ונשברה, מכלל דת"ק
מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה
בקרקע ונישף באבן חייב,
דהוא ר' מאיר, מחייב
כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי"ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב
כמן כר' נתן. פי' כיון
אפי' אוזנה בידו. ואמאי,
לדברי הכל אבנו (אבנו)
אנוס הוא ואונס רחמנא
שם ר"מ
יותר מבקנקנים וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה
ודאי מחייב ר"מ אע"פ שהנפילה
היתה באונס מ"מ
כשהפקירו בור הוא, אמר
אחר כך היה לו
לסלק וי"ל דרבי מאיר
מחייב בכל ענין אף
על פי שלא היה
לו פנאי לסלק:
ר' אלעז' נתקל שור