המניח
פרק שלישי בבא קמא
לב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם עמד בעל קורה חייב. בגמרא מוקי דרמיא לקורה כשלדא
תרוייהו כי הדדי נינהו. שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע
נג א מיי' פ"ו מהלכות
א) לעיל כ. כד:, ב) [לעיל
בשבירתה: הנפשות העושות. נואף ונואפת במשמע: כרבוצה
אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית
לא: ע"ש], ג) [לעיל כד:],
חובל ומזיק הל' ח סמג
ד) [עי' רש"י לקמן מח:
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
במהלכת. דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה"ר:
כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק אבל
ד"ה חייבין], ה) [שבת מו.
שעט סעיף ב:
הא סיועי בעיא. דרבוצה במהלכת חייבת: אלא מקשי נמי קשיא.
כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע"פ
נד ב ג ד ה מיי' שם
וש"נ], ו) שם קיט. ע"ש,
❖
ז) [ד"ה שניהם],
שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד
מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה
טוש"ע שם סעיף ג:
נה ו ז מיי' שם פ"ד
רובצת חייבת: הא הוזקה ממילא.
כשלדא אין רואה אבל קשה דבסיפא
ואם עמד בעל קורה חייב ואם אמר לבעל
א
הלכה יז סמג שם
אם עמד בעל החבית אמאי פטור
מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני
חבית עמוד פטור היה בעל חבית ראשון
טוש"ע ח"מ סי' תכא
ב
תורה אור השלם
סעיף יב וטוש"ע אה"ע
במתניתין דממילא חייב: מתניתין
דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא
ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב
1. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
סי' פג סעיף ב:
דפסקה. קורה לאורחא כשלדא שהיו
שהוא דבר קטן וה"ל לבעל הקורה
נו ח מיי' פ"ב מהלכות
ג ואם עמד בעל חבית פטור ד ואם אמר לבעל
מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה
לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק
ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו
נזקי ממון הלכה כ
וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת
קורה עמוד חייב וכן זה בא בנרו וזה
ה
סמג עשין סז סח טוש"ע
בעל חבית דהא כשבעל חבית
ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית
מִקֶּרֶב עַמָּם:
בפשתנו: גמ' בעא מיניה רבה בר נתן
❖
ח"מ סי' שפט סעיף כ:
ויקרא יח כט
לנטות: לסגויי באידך גיסא. הלכך
אחרון מוטל עליו לסגויי באידך
נז ט מיי' פ"ו מהלכות
מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש
גיסא כדי שלא [יוזק] כ"ש כשבעל
טעמא דבעטה אבל ממילא פטור:
חובל ומזיק הל' ט סמג
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
מתניתין. דקא מסגי בעל הקורה כי
המטה מהו כיון דברשות קעביד פטור או
קורה אחרון דאיבעי לסגויי באידך
הגהות הב"ח
שעח סעיף ח:
גיסא כדי שלא יזיק כדפי' (לעיל דף
אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור
דלמא ו איבעי ליה לעיוני א"ל תניתוה שלזה
נח י מיי' שם טור ש"ע
(א) במשנה והזיקו זה את
❖
אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה
כג.) גבי כלב שנטל חררה ועוד דגם
זה. נ"ב היינו הוזקו זה בזה
שם סעיף ז:
רשות להלך ולזה רשות להלך אמר רבא
את דרכה ואימא לך דחייבת: מתני'
שלא בכוונה אבל הזיקו
זה דוחק שהאדם רואה שהוא עומד
ק"ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו
בכוונה חייב כן פרש"י דף
שניהן פטורין. כדמפרש בגמרא: גמ'
ואין רואה שהוא עומד כשלדא ונראה
❖
מח ע"ב ע"ש:
נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב
רבינו חננאל (המשך)
מפני שרץ [ברשות]. מפרש לקמן:
לר"י דאורחא דמילתא הוא כשהולכין
זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן אלא
רבוצה במהלכת חייבת.
הא תו למה לי [השתא] אחד רץ
בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה
לימ' מתני' מסייעא ליה,
הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות
הגהות הגר"א
ואחד מהלך. דרץ שינה ומהלך לא
דאין האחרון יכול לעיין באותו
רישא לסיפא וסיפא
להלך התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו
[א] תוס' ד"ה שנים כו'
שינה פטור שניהם רצים מבעיא:
שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא
לרישא. רישא דקתני אם
ז
ולא הזיקו כו'. נ"ב והרמ"ה
עמד בעל הקורה חייב,
הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת
בואו
קעביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו
1
כתב דהזיקו ממש ופטורים
דכיון שעמד בעל הקורה
בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי
הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה הוא
הואיל תרווייהו עבדי
כרבוצה במהלכת דמי,
❖
מעשה:
שלא יזיק או שלא יוזק ע"י עמידת
וקתני חייב כריש לקיש.
דקעביד: היה בעל קורה ראשון כו': אמר ריש לקיש שתי פרות ברה"ר
א)
ומתמהינן, והא סיועא
הראשון אבל כשנושא את הקורה
אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת
בעייא ביעטה ודאי דאמ'
כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך
לך לא מסתייך דרבצת
מוסף רש"י
חייבת לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה
ברשו' הרבים אלא תבעט
גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא
בעטה מהלכת ברבוצה
עלי, אלא מקשה קשיא
חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב והא הכא דכרבוצה במהלכת
בעל חבית ולכך אין פושע אלא
פטורה. ואע"ג דברה"ר
טעמ' דבעיטה ולפיכך
דמי וקתני חייב ותסברא הא סייעי בעיא לא מסתייא דלא מסייעי אלא
הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין
חייבת, הכא פטורה דכל
חייבת, הא לא ביעיטה
המשנה כגון זו שרבצה
אלא הוזקה מהלכת
מקשה נמי קשיא טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא
רישא בין סיפא שהקורה כשלדא:
תרוייהו כי הדדי נינהו. שאף
ברה"ר, ובא אחר כו'
ברבוצה פטור. והא מתני'
וקתני חייב מתני' ב) דפסקה לאורחא כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא
(לעיל כ.) דלא היה
שבירת החבית בקורה
בעל חבית מסייע
לה לרבוץ ברה"ר (לעיל
דממילא היא וחייב. ופריק
איבעי לה לסגויי באידך גיסא אלא סיפא דמתני' מסייע ליה לר"ל דקתני
כד:). כשלדא. כנבילה
מתני' דרמיא כי שורא,
בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו
היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם
המושלכת לעבר הדרך
עמד כקורה לרוחב הדרך
בקורת חבירו וא"ת ואם כן ל"ל
ברחבה וממלאה את
ופסק הדרך, הכא נמי
עמד בעל חבית פטור והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי וקתני פטור מתני'
שלזה רשות להלך אפי' אין רשות
כל הדרך, שלדא נבילה,
דרבעה פרה בחד גיסא,
דכי אורחיה קא מסגי הכא א"ל נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי
כדאמרינן בעלמא שלדו
איבעי ליה לסגויי באידך
ג)
ח
לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה
בי לית לך רשותא: מתני' שנים שהיו מהלכין ברה"ר אחד רץ ואחד
קיימת (לעיל לא:). והזיקו
גיסא. סיפא לימא מסייעא
מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה
זה את זה שניהן
ליה לרישא דריש לקיש,
גמ'
מהלך או שהיו שניהם רצין (א) והזיקו זה את זה שניהם פטורין: מתני'
פטורין. בנזקין לא שני לן
בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך
היה בעל חבית ראשון כו'.
ד)
בין מתכוין לשאין מתכוין,
כיון דאמרי' כיצד הרגל
אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח
דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה
והא דתנן שנים שהיו
מועדת בהא שמעתא
החבית אע"ג דפטר במתני' אחד
ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות א"ר יוחנן
מהלכין ברה"ר והזיקו זה
דריש לקיש, ר' יוחנן אית
את זה פטורין, ההוא
ליה הא דריש לקיש, ש"מ
רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר
הלכה כאיסי בן יהודה ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם
ה)
ט
הזיקו הוזקו הוא, ולא
דהילכ' כוותיה. ודברי
שיש לו לרוץ ברה"ר אבל כשנושא
דק בלישניה
.
משנה ותנן אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין פטורין מתני' בע"ש
רבא ורב פפא דאמ' אנא
(לקמן מח:)
קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ
הלכה כסתם משנה.
פליגנא עליה לא משגחינן
בין השמשות ממאי מדקתני או שהיו שניהם רצין פטורין הא תו ל"ל השתא
רבי הוא סידר המשנה
ביה. ויש אומ' כיון דרבא
א"נ מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך
וכשראה דברי חכם וישרו
בתרא הילכת' כוותיה.
אחד רץ ואחד מהלך פטור שניהם רצין מבעיא אלא הכי קאמר אחד רץ ואחד
מיירי בע"ש כדמוקי לה רבי יוחנן
בעיניו שנאן סתם ולא
מתני'. שנים שהיו מהלכין
מהלך פטור בד"א בע"ש בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב
אי נמי י"ל דבא למעט במקום שאין
הזכיר שם אומרו עליהן
ברשות הרבים אחד רץ
כדי שלא יהא שנויה מפי
ואחד מהלך או שהיו
שניהם רצין אפי' בחול פטורין אמר מר ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא
לו רשות להלך כגון בחצר בעל
י
יחיד ונראין כאלו נשנו מפי
שניהן רצין והזיקו זה את
החבית דכיון דאין לו רשות לבעל
פטור מפני שרץ ברשות בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא ו)דאמר ר' חנינא
המרובים ויעשו כמותן
זה פטורין. אוקימ' בערב
❖
[הקורה] להלך אין לבעל חבית ליזהר
(ביצה ב:).
שבת בין השמשות, והכי
בואו
קתני בד"א בערב שבת
ממנו מיהו כשעמד בעל חבית חייב
בין השמשות אבל בחול
בעל קורה אפי' שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין
אחד רץ ואחד מהלך זה
רבינו חננאל
דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפי' במתני' ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר:
שרץ חייב. ואפי' בחול
איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה: דרמיא כשלדא. וא"ת והלא
שניהן רצין פטורין. אמר
זה בא בחביתו וזה בא
בקורתו. הא דבעא רבה
ר' יוחנן הלכה כאיסי
בקדרין מחייב לעיל כשנתקל השני בראשון ולא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן
בר נתן מרב הונא המזיק
דתניא איסי בין יהודה
דפסקה לאורחא כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וי"ל כשנפל אין רואהו ולא מצי א"ל איבעי לך לסגויי באידך גיסא:
אומ' רץ חייב מפני שהוא
את אשתו בתשמיש
איבעי לה לסגויי באידך גיסא. שלא תהא ניזוק וא"ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי"ל משום דהוי רגל ברשות
המיטה מהו, איפשטא
משנה ומודי איסי ב[ערב]
דאע"ג דתרויהו אית להו
שבת בין השמשות שהוא
הרבים ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא.
תימה
פטור מפני שהוא רץ
הנאה, איהו לחודיה קא
עביד מעשה, ואם הזיקה
ברשו'. מאי ברשות, פי'
מאי ס"ד השתא וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב
חייב דאמ' ליה איבעי לך
ברשות מצוה, כר' חנינא
דבאדם לא שייך כל המשנה כו' וי"ל דס"ד כי היכי דבמתני' פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל
לעיוני. היה בעל קורה
קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית ה"נ פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה
ראשון ובעל חבית אחרון.
אמ' ריש לקיש ב' פרות
ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי
ברשו' הרבי' אחת רבוצה
שנים
שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו [א] ממש במתכוין אלא
בי לית לך רשות:
ואחת מהלכת, ביעטה
כלומר הוזקו זה בזה כדאמרי' בהפרה (לקמן דף מח: ושםז)) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין:
מהלכת ברבוצה פטורה,
ונתזה