לב:
המניח פרק שלישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו. לא גרסינן ומת דהא מוקי לה
בואו ונצא. כאדם המקבל פני מלך: מתני' המבקע.
עצים:
נט א ב מיי' פ"ל מהל'
א) [במשנה שבמשניות
זה
לענין ארבעה דברים: שלדעת חבירו נכנס. משמע
והזיק ברה"י. של אחרים: ברשות היחיד. שלו: והזיק
ברשות
שבת הל' ב סמג עשין
איתא להיפך בתחלה
היחיד אחר. של אחרים חייב: גמ' דשכיחי רבים. והוה ליה
ל טוש"ע א"ח סי' רסב
המבקע ברה"י ואח"כ
דאיירי כשראהו נכנס וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו
סעיף ג:
המבקע בר"ה ובזה מובן
לעיוני: דלא שכיחי רבים.
במקום הנזק: פטור. מגלות: חייב
שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן מח. ושם ד"ה היזקו) הנכנס לחצר
ס ג מיי' פ"א מהל' חובל
סדר הצריכותא בגמרא],
ב) מכות כב:, ג) [מו"ק
בד' דברים. אם לא מת אלא הוזק
בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל
ומזיק הלכה יז סמג
כה. ב"ב כב.], ד) מכות כג.
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה
נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה
בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה
א
כריתות יא., ה) מכות ח.,
תכא סעיף ט:
ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה
ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב
סא ד מיי' פט"ז מהל'
ו) ג"ז שם, ז) [לעיל כז.],
לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי
ח) [לעיל כו:], ט) צ"ל דר'
סנהדרין הלכה יב
ידע דפטור התם וי"ל הא דקתני
על הבושת עד שיתכוין . ורישא דשלא
ז)
מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:
❖
ב
יוסי ב"ר חנינא. מצור דבש,
סמג לאוין קצט:
רישא פטור היינו מד' דברים אבל
ברשות פטור מד' דברים דליכא
מתני' גהמבקע (א) א)ברה"ר והזיק ברה"י ברה"י
סב ה מיי' שם הל' יא
נזק חייב וכן פי' בקונטרס א"נ כולה
פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא
סמג שם:
והזיק ברה"ר ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב:
סג ו ז ח ט מיי' פ"ו
ברייתא בשלא ראהו מ"מ חשיב לדעת
לןח) פצע תחת פצע לחייב על האונס
הגהות הב"ח
גמ' וצריכא דאי תנא המבקע ברה"י והזיק
מהלכות רוצח הל' ו:
כרצון: לדעתו. שלא נטל רשות
חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם
סד י כ מיי' שם הל' ז:
(א) במשנה המבקע
ברה"ר משום דשכיחי רבים אבל מרה"ר
מחבירו: קרוב למזיד. דאיבעי ליה
סה ל מ מיי' פ"א מהל'
שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה
ברה"י והזיק ברה"ר
ליכנס: דלא סגי ליה בגלות.
ברה"ר והזיק ברה"י:
חובל ומזיק הל' יז עי'
לעיוני: הוסיף לו. שליח ב"ד למי
לרה"י דלא שכיחי רבים אימא לא ואי תנא
(ב) גמ' אמר רבה ק"ו
מ"מ סמג עשין ע טוש"ע
שחייב מלקות: רצועה אחת. יותר
וא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.)
מרה"ר לרה"י משום דמעיקרא שלא ברשות
ומה יער: (ג) רש"י ד"ה
ח"מ סי' תכא ס"ט:
סו נ ס מיי' פ"ו מהל'
הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו
על מה שאמדוהו ב"ד שיכול לקבל
טפח וד"ה בסנדליה
עביד אבל מרשות היחיד לרה"ר דברשות
❖
רוצח ושמירת נפש
הד"א:
ומת גולה על ידו: (ג) טפח רבא. לרב
רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם
❖
עביד אימא לא ואי תנא הנך תרתי הא
הלכה יא סמג עשין עה:
שימי: בסנדליה. דרב שימי הכהו
לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס
משום דשכיחי רבים והא משום דשלא
ברשות וי"ל דהתם מיירי כגון שיש לו
על סנדלו. ל"א בעט בסנדלו לרב
מוסף רש"י
ברשות אבל מרה"י לרה"י אחר דלא שכיחי
שימי: אטו הוא. השליח מני:
דרך בתוכו או במכר או במתנה או
רבינו חננאל
מתעטף. בבגדים נאים
רבים ומעיקרא ברשות אימא לא צריכא:
קורא. והפלא ה' את מכותך וגו'
בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר
(שבת קיט.). בואי כלה.
דהוה מרקד ואזיל דאמ'
ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות
(דברים כח): ה"ג בסותר את
יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי
הכי קרי ליה לשביתת
בואו ונצא לקראת כלה,
שבת מתוך חביבות (שם).
ואמרי לה לקראת מלכה.
כותלו ביום לאשפה: להפנות. בני
באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה
ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור
הוסיף לו רצועה אחת
ר' ינאי מיעטף וקאי
אדם נפנין בה לנקביהם: מתני
דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל
ומת הרי זה גולה על
ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א"ר יוסי
[ואמר] בואי כלה בואי
ידו. ולא דמי להכוהו
לה. לדר"י בר חנינא: חייב בד'
כלה. מתני'. המבקיע
ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד:
בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות
מיתיבי הזורק אבן לרה"ר והא
עשרה בני אדם בעשר
ברשו' היחיד והזיק ברשו'
דברים. דהתם נמי פושע הוא
מקלות, דאמרינן בהנשרפין
לפי שאין דומה ליער יער זה לרשותו נכנס
הרבי' כו'. הני תלתא בבי
הכא דשוגג קרוב למזיד.
כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:
(סנהדרין עח.) כולן
דקתני במתני' לא שמעינן
וזה לרשותו נכנס זה לרשות חבירו נכנס
פטורין, דההיא אוקימנא
חדא מגו חברתה אלא
מאן דמתני לה אסיפא. פטור מגלות
בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש
לה בגוסס בידי אדם
כולהי צריכן למיתננהי
אמר (ב) רבא ק"ו ומה יער זה לדעתו נכנס וזה
בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר
שאינו דומה ליער כ"ש ארישא:
(מכות כב:). טפח ליה
בהדיא. ת"ר הנכנס
לדעתו נכנס נעשה כמי שנכנס לדעת
בשוליא דנפחי. תלמידו של אותו
מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר
רבא בסנדליה. הכהו על
לחנותו שלנגר שלא
סנדלו במקל דרך שחוק,
ברשות ונתזה בקעת
נפח: מסרהב. מפציר בו לצאת:
חבירו וגולה זה שלדעת חבירו נכנס לא
מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי
כשם שמכין למי שאינו
וטפחה לו על פניו, פטור.
הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי
אחר חשוב (ב"ב כב.). ואיכא
כל שכן אלא אמר רבא מאי פטור מגלות
ואם נכנס ברשו' חייב.
האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא
דמיקרי ויתיב. ליפנות
מאי חייב דקתני, אמר ר'
דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא משום דהוי ליה
❖
ביום (מכות ח.).
יוסי ב"ר חנינא חייב בד'
דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי
שוגג קרוב למזיד מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה
דברין דקיימ' לן אדם
ב) ד
והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות
מועד לעולם, ומתכוין
על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתיה
והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו
לנגרותו חייב חוץ מן
רבינו חננאל (המשך)
דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה אמר רב שימי
הבושת דבעינן עד שיהא
וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא
וזרק אבן לאשפה והיה
מתכוין לו לבייש או אפי'
מנהרדעא דטעי במנינא ג) טפח ליה רבא בסנדליה אמר ליה
דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא
שם אדם עושה צרכיו
להזיק. ופטור דקתני פטור
אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר
ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי
והכהו האבן ומת. מזיד
מגלות, ופירש רבה דלא
ד) ה
בר חנינא ארישא: חייב בארבעה
לא הוי דאינה עשויה
סגי ליה בגלות דהוא שוגג
הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופיה מיתיבי הזורק את
ה) ו
ליפנות בה ביום, אנוס לא
קרוב למזיד. ומותיב רבה
דברים. פי' בקונטרס כיון דחזייה
האבן לרה"ר והרג הרי זה גולה והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי
הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.
הא דתנן בפ' אלו הן
ז
רב פפא, הא דר' יוסי ב"ר
הלוקין הוסיף לו רצועה
דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב"א
ליה אסוקי אדעתיה דברה"ר שכיחי אינשי וקתני הרי זה גולה אמר רב שמואל
ו)
חנינא מתני לה ארישא
אחת ומת הרי זה גולה,
דאם ראה היה לו להתחייב גלות
בר יצחק ח בסותר את כותלו איבעי ליה עיוני בסותר בלילה ט בלילה נמי
הנכנס לחנותו שלנגר כו'.
והא הכא שוגג קרוב
אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי
ומחייב גלות, והתנן
למזיד הוא דאיבעי ליה
איבעי ליה עיוני בסותר את כותלו ביום לאשפה האי אשפה ה"ד אי דשכיחי
י
הנכנס לחנותו שלנפח
אסוקי אדעתיה דמיית
דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח
ונתזו ניצוצות וטפחו לו
איניש בחדא רצועה.
רבים מזיד הוא ואי לא שכיחי רבים אנוס הוא אמר רב פפא [לא צריכא
בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי
על פניו ומת פטור, ואפי'
ופרק' כגון דטעא הדיין
אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום ואיכא
שוליא דנגרי ואע"פ שנכנס ברשות
כ
במניינא. ת"ש הזורק אבן
נכנס ברשות. ופרק' זה
שנכנס וטפחו לו ניצוצות
לרשות הרבי' והרג הרי זה
דמיקרי ויתיב מזיד לא הוי דהא אינה עשויה להפנות ביום אנוס נמי לא
כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי
ומת בשולייא דנגרי
גולה, והא הכא שוגג
כשלא ברשות וי"ל דשאני התם כיון
הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא
וכשרבו מסרהב בו לצאת
קרוב למזיד הוא. ופרקי'
שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר
מחנותו וכסבור שיצא,
האי זורק אבן בסותר
הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו
ל
ומשום דאית ליה אימתא
כתלו לאשפה שאין דרך
יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי
ומת פטור אמר רבי יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות
עליה, אע"ג דאמ' ליה צא,
בני אדם ליפנות בה ביום
מ
נ
ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת
הוה לי אסוקי אדעתיה
אלא מעט ודרכה ליפנות
מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא ס כיון
כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו
דלמ' לא נפק.
בה בלילה, וזה סתר כותלו
דברשות חייב גלות ומי חייב גלות והתניא הנכנס לחנותו של נפח ונתזה
לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל
ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור ואפילו נכנס ברשות הכא במאי עסקינן
הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות
בשוליא דנפחי שוליא דנפחי למקטלא קאי כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו
אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער
והביא ראיה מירושלמי דגר' א"ר יוסי
יוצא ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי כסבור יצא אי הכי אחר נמי
בר חנינא היה עומד ומבקע עצים
אחר
בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה
בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה
דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע"ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח
היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא ט) כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על
מה שהוא פטור מגלות: מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא. משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה
אי מטעם אונס פטור מגלות כ"ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור
מארבעה דברים
וחייב גלות וי"ל דלאו מטעם אונס פטר ליה
הכא אלא לפי שאין
דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא
דקאמר
כל שכן
ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן
פירש בקונטרס: