לג:
המניח פרק שלישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון דמשעבד ליה. דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא
נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי
עז א ב ג מיי' פ"ח
א) לעיל יא: ב"ב מד: (גיטין
שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור. אמר ליה חוזר וגובהו ניזק
ישמעאל אפילו למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש
מא.), ב) [ערכין כג:],
מהלכות נזקי ממון
ג) [שם לג.], ד) [תוספתא
הלכה ו סמג עשין סו
מלוקח: לרידיא. [א] שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק:
עד שיגבנו ונראה דאע"ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת
פ"ה ע"ש], ה) [גיטין מא.],
טוש"ע ח"מ סי' תז סעיף
ש"מ. בתמיה. והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה
הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה
ו) לקמן צח., ז) [צ"ל תני],
א:
עח ד ה מיי' שם הל' ז:
ח) [ד"ה דאכתי], ט) [ד"ה
שעה ואע"ג דקי"ל פלגא נזקא קנסא
עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח:
❖
עט ו מיי' שם הלכה ו
במזיק], י) עיין מהרש"ל,
אפותיקי. רחמנא שוייה למיגבי
מכל מקום אם העידו עדים ששורו
כיון דמשעבד ליה לניזק לאו כל כמיניה
סמג שם טוש"ע שם
מהאי שור: אין בעל חוב גובה
נגח ביום א' ואתו עדים אחריני
א"ל אינו מכור והתניא מכרו מכור חוזר
סעיף א ב:
א
ב
פ ז מיי' שם הלכה ח
ממנו. והכא אמאי גבי ליה מלוקח:
ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא
הגהות הב"ח
וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור
טוש"ע שם סעיף ג:
ומשני עבד טעמא מאי. גובהו מלוקח
בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא
פא ח מיי' שם טוש"ע
(א) גמרא ש"מ לוה ומכר
לרידיא ש"מ לוה (א) ומוכר מטלטלין ב"ד גובין
דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין
משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי
❖
שם סעיף ד:
מטלטלין:
לו מהם שאני התם דכמאן דעשאו אפותיקי
פב ט מיי' שם הל' ט
שווי' אפותיקי: בר מערבא. מא"י
הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא
סמג שם:
דמי א)והאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו
הוה: מכרו אינו מכור. קס"ד אפי'
העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין
פג י כ מיי' שם הל' ז
הגהות הגר"א
ב"ח גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין
לרדיא: לעולם מזיק. ומכרו אינו
אע"ג דקם ברשותו דניזק בשעת
סמג שם טוש"ע שם
[א] רש"י ד"ה לרדיא שאם
סעיף ב וע"ש בהג"ה:
ב"ח גובה הימנו עבד מ"ט משום דאית
הנזק כדמוכח במרובה (לקמן דף עד.
מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה
פד ל מיי' פ"ז מהלכות
כו'. נ"ב ורמב"ם ורשב"א
ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש.
ושםח)) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל
ליה קלא האי נמי כיון דנגח קלא אית ליה
חובל ומזיק הל' יא
פירשו לחרוש בו לכתחלה
ג
לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט
שן עבדו (של פלוני) וסימא את
ועיין בהשגות ובמ"מ סמג
דלשלם בלא"ה פטור
דתורא נגחנא קרו ליה תני רב תחליפא
עשין ע טוש"ע ח"מ סי'
כמש"ל צו ע"ב סוף סוף
בפדיונו: כדרבי אבהו. דאמר
עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו
❖
❖
בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכרו אין
שפו סעיף א ב וע"ש:
כו':
במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש
ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ"ה
מכור הקדישו מוקדש מכרו מאן אילימא
נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל
פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו
מזיק מכרו אין מכור מני ר"ע היא דאמר
חוב וקתני התם דיהיב להקדש
עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב
גליון הש"ס
מוסף רש"י
הוחלט השור והקדישו
מוקדש אתאן לרבי
מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה
גברא אלמא לא חשבינן גברא בר
גמ' זאת אומרת המזיק
אפותיקי. אפה תהא קאי,
ישמעאל דאמר יושם
השור בב"ד אלא
ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב
תשלומין כל זמן שלא נודע אע"פ
כו'. כעין זה לעיל ל' ע"א
כלומר מזה יהא לך פרעון
ועי' לקמן נה ע"א תד"ה
(לעיל יא:) עשה לוה עבדו
להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו
שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר
ניזק מכרו אינו מכור מני רבי ישמעאל
אמר ר"ל: שם היכא
אפותיקי לבעל חובו,
הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון:
כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו
ומכרו. אחרי כן הלוה
הקדישו מוקדש אתאן
לר"ע לעולם מזיק
דחפר בה בורות שיחין
כו'. עי' לקמן דף ק ע"א
לאיש אחר (רשב"ם ב"ב
מכרו מכור. כולה הך ברייתא מפרש
ושינו וא"ת דבפרק נערה (כתובות
ודברי הכל מכרו אינו מכור אפילו לרבי
מד:). משום דאית ליה
תוס' ד"ה מחיצת:
לקמן: משעמד בדין. נשתעבד גופו
דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד
תוס' ד"ה (ע"א) איכא
קלא. אפסידו לקוחות
ישמעאל דהא משעבדא ליה לניזק ד הקדישו
❖
לניזק ושלו הוא: מכרו. מזיק: אינו
בדין עד שבגרה קנסה לעצמה
אנפשייהו (שם).
כו' דר"ע אית ליה כו'.
מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו דא"ר
ב)
תמוה לי טובא דמאי קושיא
מכור. ואפי' לרדיא: הקדישו אינו
ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב
דהתם כיון דצריך גט
אבהו ה גזירה ג) שמא יאמרו הקדש יוצא
מוקדש. ואפילו מידי לא יהיב להקדש:
אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת
שחרור מש"ה לא שייך לומר
רבינו חננאל
בלא פדיון: ת"ר שור תם שהזיק עד שלא
קדמו בעלי חובות כו'. מפרש טעמא
העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא
דלמפרע נשתחרר משעת
ד)
ו
שהפיל שינו דהא הוא
בעא מיניה רבה מרב נחמן
לקמן: מכרו מכור. אשור תם קאי
עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו
דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף
מחוסר גט שחרור אבל
מכרו מזיק, לר' ישמעל
עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו.
עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת
ונתנו במתנה מה שעשה עשוי ז משעמד
בעלמא וכמו הכא בתם
מהו. אמ' ליה אינו מכור.
דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה
עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו
שפיר י"ל דלמפרע קם
והתניא מכרו מכור. פי',
בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש
ברשותו כאילו גבה אז את
אמ' לו הא דתניא מכור,
שעשה עשוי לרדיא. כמכירה: אלא
הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו
שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום
נזקו ומאי דמיון זה לזה
חשוב הוא כמכור, שאם
שחטו. קס"ד מה שעשה עשוי
דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד
וצע"ג. ואילולי שאיני כדאי
עשה בו מלאכה הלוקח
ח קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד
שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא
לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא
היה נ"ל לפרש דאין זה
אינו יכול להוציא מיד
שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו
קושיא בפ"ע אלא דבאו
הקונה שכירות אותה
למימר לרדיא: לפחת שחיטה. מה
דזכי משעת הנזק ועוד $ דר' עקיבא
לחזק קושייתם דבמרובה
מלאכה שמכירתו מכירה
ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו
אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא
שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק
משמע דאי לא כתיב תחת
היא, אבל חוזר וגובה
מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא
משלם: שעבודו של חבירו. קרקע
עינו ה"א דיוצא בשן ועין
בשן ועין דצריך גט שחרור והתם
אותו מכח השעבוד שיש
ט
אלמא דלא זכי עד שיעמוד
לניזק עליו. דייקינן לדברי
המשועבדת לחבירו: פשיטא. דמהכא
אמר דמ"ד דצריך גט שחרור קסבר
עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש
בדין דהיה מקום לתרץ
ר' ישמעל הניזק בעל חוב
שיוצא בשינו ועינו $ ושמא י"ל דהיינו
שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא:
דהא דאמרינן הכא
שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי קדמו
הוא, וכי יכול המלוה
בפשיטות דלר"ע קיימא
ה"ג הא נמי רבה אמרה דאמר
לטרוף המטלטלין שכבר
טעמא דזוכה משעת נגיחה משום
בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק
ברשותיה למפרע משעת
מכר הלוה. וכי יש אחריות
רבה. רבה אדם חשוב היה ומאדם
דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא
הנזק לא דהוי מסברא אלא
בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי
למטלטלי, וב"ד כי האי
דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא
חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו
דילפא משן ועין דגלי קרא
גוונא למלוה כמטלטליה.
לפי שאין משתלם אלא מן העלייה: אמר
דיוצא בעין לחודיה וצריך
ודחי' שני האי, דכיון דנגח
דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא
ז) כתיב במשנה או בברייתא:
לשלם לו דמי השן דזכה
אית ליה קלא דתורא
איכא
מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש
בינייהו.
כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות
למאן דאית ליה:
בעצמו למפרע ולזה כתבו
נגחנא הוא וכעבד שעשאו
משום דרבי אבהו שחטו ונתנו במתנה מה
דמי. שהרי השחיטה נראית ונכרת:
דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי
ועוד דר"ע אית ליה וכו'
אפותיקי דמי, אבל בעלמ'
וא"כ ל"ל דטעמא דהכא
ב"ד לא מגבו ממטלטלין
בין הזיק עד שלא חב. עד שלא
שעשה עשוי בשלמא נתנו במתנה מה
מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום
דאמרינן דלר"ע זכה
מכורין. תני ר' תחליפא
השתא מיהא לא הודה:
לוה בעליו המעות מבעלי חובין:
שעשה עשוי לרדיא אלא שחטו י ליתי
למפרע משום דילפינן
מכרו אינו מכור הקדישו
משום
ואפי' מוקדש. ופשטנא מכרו
דרבי אבהו. אבל בלא
מקרא דתחת עינו דהא
ולשתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי
ר"ע באמת לא דריש הך
המזיק אינו מכור, לר'
ר' אבהו לא קדיש משום
שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מ"מ
אמר רב שיזבי לא נצרכא
קרא וסבירא ליה באמת
עקיבה דהא כיון שהוחלט
כ
דקדושת דמים אין מפקעת מידי
דיוצא בשן ועין וא"כ ע"כ
לניזק הוא. אלא לר'
אלא לפחת שחיטה אמר רב הונא בריה דרב יהושע $ זאת אומרת ה)ל המזיק
הא דאמרינן הכא בפשיטות
שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א"נ
ישמעל מכרו המזיק אינו
שעבודו של חבירו פטור פשיטא מהו דתימא התם הוא דא"ל לא
דלר"ע זכה למפרע ע"כ
מכור דהא משועבד ליה
בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית
דסברא פשוטה היא כן
לניזק. הקדישו מוקדש,
חסרתיך ולא מידי דא"ל זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך אבל בעלמא ליחייב
דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן
ושפיר קשה מהא דאידך
אפי' לר' עקיבה, גזירה
קמ"ל הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו
תנאי דדרשי תחת עינו
כדר' אבהו כו'. שאם
(תמורה דף ו.) המתפיס תמימים
ו)
דל"ל קרא הא מסברא זכה
תאמ' לא הוקדש ויוצא
לבדק הבית מה שעשה עשוי $ וקשה
דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל $ היכא דחפר בה בורות
למפרע ונכון בעז"ה:
לחולין הרואה אינו יודע
מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת
בא"ד ושמא י"ל כו'.
שיחין ומערות ליחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות
ששור שנגח הוא והוחלט
לפ"ז נתיישב קושייתם
לניזק, אלא אמ' מכיר זה
מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי'
דמי וקאמר מה שעשה עשוי קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק
בתחלה דלמ"ד למפרע
השור שהוא שורו שלפלו'
קדושת דמים ואומר ר"ת דאלמוה
גובה אמאי אינו קדוש לר"י
זה המזיק הוא וראוהו
בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משלם אלא מגופו
רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן
דהא לר"י דומכרו קאי על
שהקדישו ואחר כך יצא
בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אבל חב עד שלא הזיק ב"ח קדים
בי דינא א"כ קיימא הסברא
לחולין. יבוא לומ' הקדש
בהחובל (לקמן צ. ושם) אלמוה רבנן
דבקנס ל"ש דזוכה למפרע
יוצא בלא פדיון, לפיכך
זאת
ואפילו
אומרת
לשעבודיה דבעל:
כיון דהחוב נעשה רק ע"י
גזרו להיותו מוקדש משום
המזיק שעבודו של חבירו פטור. ופליג אדרשב"ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם ) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב"ח מאוחר שקדם
העמדה בדין: ד"ה משום
ט)
הא דרבי אבהו. והא דר'
כו' וקשה מכאן לר"ת.
אבהו בערכין פ' שום
וגבה כו'. ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב"ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח
מבואר בארוכה בספר
היתומין. הילכך, מכרו
מאוחר הכי נמי אע"ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום י) דאית ליה קלא מב"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:
הישר לר"ת אות צ"ה:
המזיק, לדברי הכל אינו
אילו
מכור. הקדישו, מוקדש
לדברי הכל, גזירה שמא
יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מכרו ניזק, לר' עקיבה מכור, לרבי ישמעל אינו מכור. הקדישו נמי אינו מוקדש, ולא חייש שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא שור זה אינו יודע לניזק אלא למזיק, והרואה אומ' מפני מה יצא לחולין שהקדיש
שאינו שלו, ולדברי הכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. והלכה כרבי עקיבא. ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין, מכרו מכור לרדייה הקדישו מוקדש, כרבי אבהו. שחטו כאלו שלו שחט, אבל הניזק משתלם מבשרו ואינו משתלם ממנו דמי
פחת שחיטה. נתנו במתנה, לרדייה. ודייק מדתני שחטו מה שעשה עשוי ואינו חייב לשלם, פי' חי הוא שוה מנא שחטו שוה מנה פחות סלע, ותנינן אינו חייב לשלם, לר' ישמעל דאמ' שורו שלמזיק הוא והוא משועבד לניזק, זאת אומרת המזיק
שיעבודו שלחבירו פטור. ואם חפר בשדה שהיתה משועבדת לחבירו בורות שחין ומערות, וכל שכן השורף שטרותיו שלחבירו, דשחיטת השור כגון חפירות בורות. קדמו בעלי חוב והנהיגוהו, תם שמגופו משתלם לא עשה כלום, דיכיל למימר ליה
לבעל חוב בין חב קודם שיזיק בין חב אחר שהזיק אלו תורך הוה ואזקן לאו מינך הוינא גבי ליה. משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק ובין מכר ואפי' הקדיש או שחט או נתן לא עשה כלום, וחייב לשלם דמי פחת שחיטה. ואם קדמו בעלי חוב
המזיק ונטלוהו חייבין להחזיר בין קדם חובו להיזקן בין קדם היזק לחובן. והני מילי בתם שמשעמד בדין ונתחייב בדבר להחזירו עמד הדבר ההוא בחזקת התובע ונעשה קניינו. אבל דין המועד, אפי' אחר שעמד בדין, אם מכרו או הקדישו או שחטו
או נתנו במתנה מה שעשה עשוי, ולא אמרי' בהא מכור לרדייה וחוזר וגובהו. ואם קדמו בעלי החוב ונטלוהו, ואפי' מה שלוה אחר שהזיק, זכו ואין יכול הניזק להוציא מידם לדברי הכל. מאי טעמ', מטלטלי נינהו.