המניח פרק שלישי בבא
קמא
לד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אילו גבך הוה לאו מינך הוה גבי ליה. תימה אז הוא בדין שיגבה
ואפי' הזיק עד שלא חב. נמי בעל חוב קדים לתפיסה וכיון דתפס
פה א מיי' פרק כ מהל'
א) [כתובות צ. צד. ערכין
אמאי מפקינן מיניה: ש"מ. בתמיה. דפלוגתא היא בעלמא (כתובות
שפשע בשמירתו וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף
ז:], ב) [ע' מגילה כא.
מלוה ולוה הלכה א
תוספות ד"ה אלמלי],
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
דף צד.) דאיכא למ"ד מה שגבה גבה: אית דגרסי ואפי' הזיק עד
השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו
ג) [לעיל לג. לקמן לו.],
סי' קד סעי' א:
שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו'. כלומר אע"ג דניזק קדים שיעבודיה
וכן פירש בקונטרס בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן ד' לו.):
פו ב ג מיי' פ"ז מהל'
ד) [שם], ה) [לעיל טו.],
שאלמלא לא הזיקו היה
❖
ו) צ"ל דאשתכח,
קשיא ליה האי: אילו גבך הוה. דכבר
נזקי ממון הל' יא
טוש"ע ח"מ סי' תד סעי'
עומד על שמנה
גבית ליה קודם שהזיק: לאו מינך
ואפילו הזיק עד שלא חב בעל חוב קדים
א:
מאות זוז נותן כשעת הנזק. לא
משתלימנא. בתמיה: ושבח. ניזק
פז ד ה ו מיי' שם הל' יא
ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה
א)א
תורה אור השלם
יב טוש"ע שם סעי' ב:
ועמד על ד' מאות זוז: שאלמלא
נקטיה לאשמועינן שלא ישלם כל מה
לא גבה לא לעולם אימא לך מה שגבה
פח ז מיי' שם הל' יא
1. וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת
כו'. כלומר הואיל ואיכא למימר
שהיה ראוי להשביח אלמלא לא הוזק
טוש"ע שם סעי' א:
גבה ושאני התם דא"ל אילו גבך הוה לא
שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ
דמילתא דפשיטא הוא דאטו אם נגח
אלמלא לא הזיקו היה עומד על
פט ח מיי' שם טוש"ע
אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת
מינך הוה גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה
❖
שם סעי' ב:
שור קטן הייתי סבור שישלם דמי
שמונה מאות זוז נותן לו כ"ה זוזים
כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת
❖
יֶחֱצוּן: שמות כא לה
משתלמנא: ת"ר ב שור שוה מאתים שנגח
שור גדול לפי שהיה ראוי להיות
כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי
שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז
גדול ומשביח ועוד אי להכי אצטריך
אפסדתיך הא שבח טפי משום דאמר
רבינו חננאל (המשך)
ושבח ועמד על ארבע מאות זוז שאלמלא
מאי פריך בסמוך אי כשפטמו
ליה ניזק אי לא אזיקתן הוי שבח
גליון הש"ס
כשפיטמו המזיק, אבל
צריכא למימר אלא י"ל כפי' הקונט'
וקאי על תמני מאה. ל"א שאלמלא
ב) (לא) הזיקו היה עומד על שמנה מאות
גמ' אתאן לר"ע. עי' לקמן
שבח ממילא לא, אלא
הכא במאי עסקינן
בלשון אחר:
לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק
דף מז ע"א תוס' ד"ה
שקיל ניזק משבחה שיעור
זוז נותן כשעת הנזק כחש כשעת העמדה
ג
ד
ליתא: שם קרנא דתורך
ניזקיה. כחש המזיק, כגון
כשפטמו. וכגון שאין השבח יותר
מאתים חציין של ד' מאות חצי נזק
בדין שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש
כו'. ע' לעיל דף י ע"ב
שהיה ק' והיתה החבלה
ה
שהפסידו אינו נותן לו אלא כ"ה כשעת
על היציאה שאם היה יותר נהי נמי
❖
תוס' ד"ה לא נצרכא:
שוה ק"ק ועתה בשעת
כשעת העמדה בדין אמר מר שבח מזיק
הנזק וראשון עיקר: כיחש. הניזק
דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב ד' מב:)
העמדה בדין המזיק נ',
נותן כשעת הנזק מני ר' ישמעאל היא דאמר
אין יכול הניזק לומ' לו
מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו
דשותף הוי כיורד ברשות מ"מ מה
תן לי ק' שכך היה שוה
בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה אימא
מוסף רש"י
גדול יותר מתחילה בשעת הנזק נותן
שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יטול
ג)
שורך כשעה שהזיק, אלא
סיפא כחש כשעת העמדה בדין $ אתאן לר"ע
שותפי נינהו. בההוא
לו כפי נזק שבשעת העמדה בדין
המזיק והמותר יש לו להיות לניזק
אומ' לו קח השור כמות
שור דמשתעי ביה קרא
שהוא כר' עקיבה דאמ'
כדקאמר לקמן קרנא דתורך קבירא
וא"ת א"כ אמאי אצטריך למיפרך
דאמר שותפי נינהו רישא רבי ישמעאל
ד)
שוינהו רחמנא שותפין
הוחלט השור. וכן הדין.
ביה: שבח מזיק. ועמד על ד'
מרישא מסיפא גופה לפרוך אי
(לעיל לג.). וחצו את
וסיפא ר"ע לא כולה ר"ע היא והכא במאי
מתני'. שור שוה ר' שנגח
כספו. בשוים הכתוב
מאות: נותן לו. כ"ה זוז כשעת
שור שוה ר' כו'. ת"ר
בשפטמו צריכא למימר וי"ל דסיפא
עסקינן כשפיטמו אי כשפיטמו אימא רישא
ו
מדבר, שור שוה מאתים
שור שוה ר' שנגח שור
הנזק ואין יכול ניזק לומר לו תן לי
אצטריך דסד"א כיון דאמר ר"ע
שהמית שור שוה מאתים,
שבח ועמד על ד' מאות זוז נותן לו כשעת
שוה ר' ונבלה יפה נ'
חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת
הוחלט השור הוי ליה מזיק כשפטמו
בין שהנבלה שוה הרבה בין
זוז, זה נוטל החצי החי
הנזק אי כשפיטמו צריכא למימר אמר רב
שהיא שוה מעט, כשנוטל
וחצי המת וזה נוטל חצי
הנזק וברשותי השביח: כחש כשעת
מניח מעותיו על קרן הצבי כמו
זה חצי החי וחצי המת
החי וחצי המת וזהו שור
פפא ז רישא משכחת לה בין דפטמה פטומי
העמדה בדין. ונותן לו חלק שמינית
בהלך למדינת הים ובא אחר ופרנס
וזה חצי החי וחצי המת,
האמור בתורה, דברי ר'
בין דשבחא ממילא ואצטריך לאשמועינן
שבו שברשותו כחש. ולקמן פריך
אשתו (כתובות ד' קז:) ועוד מצינו
נמצא כל אחד מפסיד חצי
יהודה. ר' מאיר אומ' אין
נזק שהזיקה המיתה, למדנו
זה שור האמור בתורה
רישא לסיפא: ה"ג כולה ר' עקיבא
דהיכא דשבחא ממילא נותן לו כשעת הנזק
למימר דאיירי שפיר שהשבח יתר
שהתם משלם חצי נזק. שמן
אלא שור שוה ר' שנגח
היא וכשפיטמו. מזיק לשור וחסר
על היציאה והא דקאמר נותן כשעת
סיפא לא משכחת לה אלא כשפטמו כחש
השוין אתה למד לשאינן
שור שוה ר' ואין הנבילה
ממונו לשבוחיה הלכך לא שקיל
הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו
שוין, כי דין התם לשלם חצי
יפה כלום, על זה נאמ'
כשעת העמדה בדין כחש מחמת מאי
נזק לא פחות ולא יותר
ומכרו את השור החי וחצו
ניזק בשבחא: אימא רישא שיבח
שיטול יותר מדמי יציאותיו דכיורד
❖
אילימא דכחשא מחמת מלאכה לימא ליה
(שמות כא לה).
את כספו. ומה אני מקיים
ניזק ועמד על ארבע מאות זוז.
ברשות דמי:
וגם את המת יחצון, פחת
את מכחשת ואנא יהיבנא אמר רב אשי
כשפיטמו. וא"ת אמאי
אפי' הכי נותן לו כשעת הנזק ולא
שפחתתו מיתה מחצין
דכחש מחמת מכה דא"ל $ קרנא דתורך
בחי. פי' אם נגח שור שוה
ח
מצי א"ל מאי אפסדתיך משום דא"ל
מפליג בין
רבינו חננאל
קבירא ביה: מתני' שור שוה מאתים
ש' שור שוה ר' והנבילה
ניזק אלמלא לא הזיקו היה עומד
שבח לכחש לפלוג בשבח גופיה
ש"מ בעל חוב מאוחר
יפה [ק'] רואין השור
שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה
על ח' מאות: ואי כשפיטמו. ניזק
דשבח ממילא כשעת העמדה בדין
עכשיו בחייו היה שוה
שקדם וגבה ממטלטלי מה
ר', המיתו פחת מדמיו ק'
שגבה גבה, שדין שור
לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת
וי"ל דאגב דנקט ברישא שבח וכחש
כלום אמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את
1
זוז ושוה נבלה ק' זוז.
המועד כיון דמן העלייה
זה
בסיפא נמי נקט הכי: נוטל
הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך
השור החי וחצו את כספו א"ל רבי יהודה וכן
מחציו ק' זוז שהן פחיתת
משלם זוזי הוא דמסיק
חצי החי וחצי המת. האי לישנא לאו
השור המת חצים משלם
ביה ולית ליה בתורא
הא האי דאשבח משום פיטומו הוא
הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את
המזיק מגופו שלחי וחצים
מידי אלא מלוה מסיק
וחסר ביה ממונא. ללישנא אחרינא
דוקא ולא אתי למימר אלא שמקבל
מפסיד הניזק. ואקשי',
כספו ולא קיימת וגם המת יחצון ואיזה זה
ביה, והאי תורא כשאר
הכי משמע אימא רישא שבח ניזק
עליו חצי הפחת ולפי המסקנא שקיל
מטלטלי דמזיק דמי וכל
מכדי בין לדברי ר' יהודה
בשבחא: דרבי מאיר סבר פחת
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים
מה שעשה עשוי. וקיימ'
בין לדברי ר' מאיר
נותן לו כשעת הנזק ותו לא ולא מצי
כי הא מתניתא. ת"ר שור
דאמ' פחת שפחתתו מיתה
והנבילה יפה חמשים זוז שזה נוטל חצי החי
נבלה דניזק. אע"ג דבפ"ק (ד' י:)
למימר ניזק תן לי ב' מאות שאלמלא
ששוה ר' שנגח שור ששוה
מחצין בחי, שור שוה
וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת:
לא הזיקו כו' ואי בשפיטמו ניזק
נפקא לן מוהמת יהיה לו מ"מ האי
ר' וחבל בו בנ' זוז,
ר' שנגח שור שוה ר'
גמ' ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה
והנבילה יפה נ' זוז, לר'
ולא תבעו הבעלין, ושבח
צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק
קרא דהכא אצטריך לאשמועינן דלא
יהודה חולקין זה וזה,
מעצמו, וכל שכן אם
ב' מאות האי דאשבח משום פיטומא
משלם אלא חצי נזק דאי מוחצו את
מאתים והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי
זה נוטל חצי החי וחצי
פיטמו דאמ' ליה המזיק
הוא וקשיא לי הא ודאי אצטריך
כספו ה"א שהוא פעמים יותר
המת וזה נוטל חצי החי
אנת מפטם ליה לתורך
החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת
וחצי המת, ובין לר' מאיר
ואנא יהיבנא לך, אינו
לאשמועינן ו)דאשתבח דאפסדיה דאי
ופעמים פחות כדמוכח בסמוך
וזהו שור האמור בתורה דברי רבי יהודה
דאמ' פחת שפחתתו מיתה
נותן לו אלא משעת הנזק,
לא אזיק הוה קאי השתא בהאי
דפריך א"כ מצינו תם לר' יהודה
מחצין בחי, שור שוה
ואפי' שבח ועמד על ת'
רבי מאיר אומר אין זהו שור האמור בתורה
פיטומא דפטמיה על תמני מאה
דמשלם יותר מח"נ ומשני אית ליה
ר' שנגח שור שוה ר'
מאות זוז ולולי הנגיחה
אלא שור שוה מאתים שנגח לשור שוה
והנבילה יפה נ' זוז, לר'
היה שוה עתה ת"ת זוז,
ולשון ראשון שמעתי ועיקר: רישא
לרבי יהודה פחת שפחתו מיתה
יהודה דאמ' זה נוטל
נותן לו כשעת הנזק חצי
מאתים ואין הנבילה יפה כלום על זה נאמר
נותן לו כשעת הנזק. ולא מצי א"ל
מחצין אלמא נפקא לן מוגם את
חציו שלחי מנה, נוטל
ההזק, והוא כ"ה כספים.
ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלא
מאי אפסדתיך בין דפטומי פטמיה
המת יחצון דלא משלם אלא חצי נזק:
מן הנבלה כ"ה זה חצי
כחש מחמת הנגיחה ולא
הנבילה, וכך נוטל המזיק.
מחמת מלאכה, נותן לו
בין דשבח ממילא והיכא דפטמיה לא
מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת
מצינו ולר' מאיר נוטל חצי פחת
כשעת העמדה בדין כדין
הוה אצטריך למיתנא אלא משום
שפחתו מיתה מחצין בחי מכדי בין ר"מ בין רבי יהודה האי מאה ועשרים
שפחתתו המיתה, והוא
א), וכר' עקיבה דאמ'
ע"ה כספים, והנבילה
שותפי נינהו. שמין כמה
היכא דשבח ממילא אצטריך
וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל מאי בינייהו אמר
בנ' זוז, הרי קכ"ה זוז.
היה שוה השור הניזק
לאשמועינן: כחש כשעת העמדה
מאי בינייהו, אמר רבא
מקודם שיזיקו וכמה שוה
רבא ה) פחת נבילה איכא בינייהו רבי מאיר סבר פחת נבילה דניזק הוי ורבי
מתני'
בדין. ארישא מהדר:
פחת נבילה איכא בינייהו,
עתה בשעת העמדה בדין
יהודה סבר פחת נבילה דמזיק הוי פלגא א"ל אביי אם כן מצינו לרבי יהודה
פי' כגון שהיתה שוה
והפחיתם הנגיחה משלם
וחצו את כספו. דהיינו חצי נזק:
חצי נזק לניזק. שבח
הנבלה בשעת מיתה נ'
תם
וכן הלכה. ודאי כן הלכה דמנה
המזיק נותן לו כשעת
כספים ועכשיו שוה כ', ר'
נותן לו דהיינו ח"נ אבל אין זה שור האמור בתורה דקיימת ומכרו את השור החי וגו'. ובגמ' מפרש במאי פליגי: והנבילה יפה נ' זוז. דה"ל הזיקו
הנזק. סלקא דפטמיה
מאיר סבר הנבילה לניזק,
ק"נ ופלגא נזקא דהיינו ע"ה בעי ניזק להפסיד והלכך שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת דשוו קכ"ה ומטי לכל אחד פסידא ע"ה: גמ' פחת שפחתתו
לא חייבה התורה לניזק
המזיק לתוריה, פי' שור
אלא חצי שפחתתו המיתה
שוה נ' שנגח שור שוה
מיתה מחצין בחי. כלומר נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי
והוא ע"ה כספים. ור'
ג' מאות וחבל בו בר',
הפחת: האי קכ"ה קא שקיל והאי קכ"ה קא שקיל. היכא דנבילה שוי נ' דהא לר"מ גופי' שקיל נ' דנבילה וע"ה מן החי דהיינו חצי הפחת
יהודה סבר זה וזה חולקין
דינו ליטול השור בנזקו
והפסד הנבלה על שניהן,
שאינו משתלם אלא מגופו
שפחתה מיתה והוו קכ"ה ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי דהיינו ק' וחצי המת דהיינו כ"ה ובמאי פליגי: פחת נבילה. אם פחתו
נמצא לר' מאיר שנוטל
וישתלם נ' זוז ויפסיד ק"נ
דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה לר"מ דאמר לא שייך מזיק
בנבילה פחת דניזק הוי ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה:
הניזק ע"ה מן החי וכ'
זוז. עמד המזיק ופיטם
דמי הנבילה הכל צ"ה,
את שורו והשביחו ושוה
תם
ולר' יהודה נוטל חצי החי
ק' זוז, אין לו לניזק לומ'
ק' וחצי הנבילה י' הכל ק"י. הקשה עליה אביי לדבריך שאתה אומ' כי ר' יהודה מתחייב המזיק לשלם פחת הנבלה, נמצא
אטול השור כמות שהו כי
הוא עתה כשיעור הניזק, דיכיל למימר ליה מזיק אנא מפטימנא ואת שקיל. ודוקא
א) בשטמ"ק נוסף. בדין כר"ע.