לה:
המניח פרק
שלישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
זאת
אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס. דוקא בכי האי
שניהם פטורים. דתרוייהו מדחו ליה: שניהם חייבין. מפרש בגמראה):
ק א מיי' פ"ט מהל' נזקי
א) [ע' תוס' ב"ב צג. ד"ה
גדול הזיק. ויש בגופו שוה חצי נזק: קטן הזיק. ודמי הקטן תקח
גוונא פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב"מ דף
רבי אחא], ב) לקמן מו.
ממון הל' ז סמג עשין
ב"מ ב: ו. צח: ק. [ב"ב
סו טוש"ע ח"מ סי' ת
ומותר חצי נזק תפסיד: וקטן הזיק את הגדול. ואע"ג שחצי נזקו
ק. ושם) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך בלא
קמא.], ג) [בבא מציעא ב:
סעי' ב:
טענותם ראוי להסתפק לב"ד אבל במקום שהספק בא ע"פ דבריהם
של גדול מרובה לא תקח
אלא קטן שלי וחצי נזק של קטן שלך
קא ב ג מיי' שם הל' ט
ע"ש ק. ע"ש], ד) ב"מ ה.
קח מן הגדול: גמ' על סומכוס.
לא פליג סומכוס דהרי למ"ד אמר
טוש"ע שם סעי' ג
[ק:] שבועות לח: מ.,
ה) [לקמן לו.], ו) ס"א מאן,
ד:
סומכוס אפילו ברי וברי אטו אם
דאמר לקמן (דף מו.) בברייתא בגמ'
שניהם פטורים אם היו שניהם של איש אחד
א
קב ד ה מיי' שם הל' יא
ז) [כאן צ"ל סה"ד ואח"כ
אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה
בשור שנגח את הפרה ממון המוטל
מה"ד. דקתני], ח) [ד"ה
שניהם חייבים היה אחד גדול ואחד קטן
טוש"ע שם סעי' ד:
ב
❖
קג ו שו"ע שם סעי' ג
והוא], ט) [ד"ה והודה],
לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס
בספק חולקין וממתני' שמעינן
הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי
בהג"ה:
חולקים ובשנים אוחזים בטלית אמר
דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא
קד ז טוש"ע שם ס"א:
אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק
ג
מחבירו כו': אמר סומכוס אפילו
דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד
קה ח ט מיי' שם הל' יא
מוסף רש"י
אומר מועד הזיק והמזיק אומר א)לא כי אלא
ופ"ג מהל' טוען
ברי וברי. דשניהם טוענים טענת
מיסרך סרוכי דאפי' לסומכוס סרוכי
טענו חטין והודה לו
ונטען הלכה י סמג עשין
תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה ד היו
לאו כלום הוא:
ברי ואפילו היכא דנתבע טוען ברי לי
בשעורין פטור. דבעינן
צה טוש"ע ח"מ סי' פח
ממאי
הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין
דמתני' ברי וברי. וא"ת
שאיני חייב ואפילו הכי כיון דלבי
סעי' יב וסי' ת סעי' ד
הודאה ממין הטענה עצמה
❖
(ב"מ ק:).
[והובא ברב אלפס במקומו
שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר
והיכי אמרינן דמתני' ברי
דינא מספקא ו) אי קאמר קושטא
❖
ובשבועות פ"ו דף ש"ה]:
וברי אי משום דאמר אמר סומכוס
חולקין דקאמרת מתניתין דלא
גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק
כסומכוס: לא כי. משמע דפשיטא
ברי וברי היינו משום דאי לא אמר
אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את
רבינו חננאל (המשך)
ליה דבסלע לקה: שקיל כדאמר
סומכוס בברי וברי לא היה יכול
רבינו חננאל
הקטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר
ניזק ברי ומזיק שמא,
ה
מזיק. וגובה מן התם ואע"ג דקאמר
לדקדק ממשנה דחולקים דהוי מצי
אמר ר' חייה בר אבא
סיפא מזיק ברי וניזק
מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק
ניזק ברי לי שזה לא הזיקני: פטור.
לאוקמי בברי וברי ודברי הכל וי"ל
אמר ר' יוחנן חלוקין
שמא. ופריק ברי ושמא
אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד
עליו חבריו על סומכוס
שמא וברי חדא מילת'
דה"ק ממאי דמתני' מצי לאורויי כלל
אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע
דאמ' ממון המוטל בספק
היא, אבל רישא לאוקומה
את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה:
בברי וברי דלמא בברי ושמא דוקא
לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל
חולקין. ודברי סומכוס
בברי וברי וסיפא ברי
גמ' אמר רבי חייא בר אבא [זאת אומרת]
גביה: דקאמר ניזק ברי לי. ואפ"ה
איירי כדאמרינן בסמוך דרישא דומיא
ושמא תרתי מילי נינהו.
מפורשין בפ' שור שנגח
ואסקי' דברי וברי אפי'
את הפרה ונמצא עוברה
דסיפא ז) דקתני זה אומר לא כי
שקיל מן התם כל שכן דהוה תיובתא
חלוקים עליו חביריו על סומכוס דאמר
ב)
סומכוס מודה שהמוציא
בצידה כול'. ואמ' רב
דרבה בר נתן: אלא דקאמר ניזק
ואף על גב דבפ"ק דכתובות (דף
ממון המוטל בספק חולקין א"ל ר' אבא
מחבירו עליו הראייה, וכי
יהודה אמ' שמואל זו
שמא. הלכך מתרווייהו תבע וכי לא
יב: ושם ) תנן והוא אומר לא כי
פליג בשמא ושמא או
דברי סומכוס דאמ' ממון
ח)
בר ממל לר' חייא בר אבא אמר סומכוס
בברי ושמא או שמא
המוטל בספק חולקין.
מייתי ראיה שקיל מן התם: רישא
אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה
אפילו ברי וברי א"ל אין ג) אמר סומכוס אפילו
וברי. ובכולהו רבנן פליגי
ותניא כהא בהדיא שור
נמי ניזק. אומר שמא שורך הזיק
מקחי מקח טעות ומוכח התם
ואמרי המוציא מחבירו
שנגח את הפרה ונמצא
ברי וברי וממאי דמתני' בברי וברי הוא
עליו הראייה. והילכתא
עוברה בצידה ואין ידוע
דהיינו שמא התם ליכא למיטעי
ומזיק אומר ברי בסלע לקה וכי
כרבנן. גופא אמר רבא
אם עד שלא נגחה ילדה
דקתני זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי
שאין הבעל רגיל לידע אבל הכא אי
אפ"ה קאמר סומכוס דחולקין
בר נתן טענו חטים והודה
ואם משנגחה ילדה משלם
מתקיף לה רב פפא מדרישא ברי וברי סיפא
בשמא איירי לא ה"ל למיתני לא כי
דאיצטריך לרבנן לאפלוגי ולאשמועינן
לו בשעורין פטור. נימא
חצי נזק לפרה ורביע
לולד, דברי סומכוס.
מסייעא ליה טענו חטים
דלא פלגי: רישא דקאמר מזיק שמא
נמי ברי וברי אימא סיפא היה אחד גדול
כיון דאיכא למיטעי:
הא לא מייתי ראייה שקיל כדאמר
וחכמ' אומ' המוציא
והודה לו בשעורים פטור
וניזק ברי. והתם אמר סומכוס
ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר
מחבירו עליו הראייה.
ורבן גמליאל מחייב.
מזיק.
וא"ת דלמא הא לא
שהורע כחו של נתבע וחולקין ואתו
ואע"פ שבמקומות הרבה
ודחי' אי מהתם הוה
לא כי אלא קטן הזיק אחד תם ואחד מועד
מקצירו, בזה המקום
אמינא לעולם פטור
מייתי ראייה לא שקיל מידי וי"ל
רבנן לאשמועינן דלעולם יד נתבע על
ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי
עיקרו. ודייק ר' חייא
משבועה דאוריית' וחייב
העליונה: והא לא דמיא רישא
דלשון המוציא משמע במה שבא
בשעורין שכבר הודה לו
בר אבא ממתני' דקתני
אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה
לסיפא. וכיון דסוף סוף לאו בחדא
להוציא צריך ראייה אבל מה שהוא
בהן. ורבה בר נתן פוטרו
המוציא מחבירו עליו
הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק
אפי' מן השעורין, שהרי
הראייה ולא קתני חולקין,
מודה לו לא ולקמן דמשני ראוי ליטול
מילתא מוקמת להו שפיר מצי ר' חייא
התובע אין טוען שיש לו
ש"מ מתני' חכמ' היא
נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר
ואין לו היינו בלא תפס אבל בתפס יש
בר אבא לאוקמי לרישא בברי וברי
אצלו שעורין ואין מחייבין
וחולקין על סומכוס.
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אלא
לו ולהכי א"ש לשון המוציא:
ולמפשט דסומכוס אפי' בברי וברי
הנתבע בחטים לשלם
ואמ' ליה רבה בר אמ'
לימא תיהוי תיובתא דרבה בר
Nעורין. ואקשי', תנן היו
סומכוס אפי' בריא ובריא
אמר ומאי אתקפתיה דרב פפא:
בברי ושמא דקאמר ברי מאן דקאמר שמא
הנזקין ב' אחד גדול
חולקין. אמ' ליה הין,
נתן. וא"ת ואמאי לא מוקי
ה"ג תנן היו ניזקין שנים כו': ראוי
מאן אי נימא דקאמר ניזק ברי וקאמר מזיק
ואח[ד] קטן והמזיקין ב'
מתני' בריא ובריא הוא,
ליטול. אי מייתי ראיה ואין לו אי לא
כו' ואילא מייתי ראייה
ואוקימ' דלא כסומכוס.
לה כר"ג דאמר בפ' שבועת הדיינין
שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר
משתלם מן הקטן, והלא
ואתקיף לה רב פפא הכי,
(שבועות דף מ. ושםט)) טענו חטין והודה
מייתי ולא תדוק מינה כדקדייקת
נתן אלא דקאמר ניזק שמא וקאמר מזיק
ניזק טוען כי הגדול
מדרישא דמתני' בריא
ולהכי הזיק ולא הקטן כטוען
לו בשעורין פטור ור"ג מחייב וי"ל
ובריא סיפא נמי בריא
ברי ומדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא
חטים ולא שעורין דמי.
ובריא, ואמ' רבנן המוציא
דמהדר לאוקמי כרבנן ועוד י"ל דרבה
ואם איתא לרבה פטור
מחבירו עליו הראייה.
נמי ניזק שמא ומזיק ברי ואמר סומכוס אפי' בהא דאיצטריך לאשמועינן
בר נתן אמרה למילתיה ככולי עלמא
לגמרי הוא, אלא נימ'
ואילא מייתי ראייה שקיל
דלא לא סיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא ניזק ברי ומזיק שמא והא לא
ולא מחייב ר"ג אלא שבועה דאי
ו
ז
תהוי תיובתיה. ופריק ראוי
כדקאמ' מזיק, דמחייבינן
לישתלם קתני ולא שקיל
ליה כמה שהודה, אמאי
דמיא רישא לסיפא אמרי ברי ושמא שמא וברי חד מילתא היא ברי
הוה מחייב בדמי שעורים מנליה
ודאי. ואקשי' ומי מצית
שקיל בעולם א) אפי'
לרבה בר נתן דרבנן פליגי עליה
וברי שמא וברי תרי מילי נינהו: גופא אמר רבה בר נתן ח טענו חטין
אמרת הכי, והתניא בהדיא
כדקאמ' מזיק, חטים
בהא דלמא לענין שבועה דוקא
הרי זה משתלם לגדול
ושעורין נינהו, ואם איתא
והודה לו בשעורין פטור מאי קמ"ל תנינא טענו חטין והודה לו בשעורין
ד)
מן הקטן ולקטן מן
לדרבה פטור לגמרי הוא.
פליגי דכתיב כי הוא זה דבעינן
פטור אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין קמ"ל דפטור
הגדול, אלמ' שקיל ממש.
נימא תהוי תיובתיה דרבה
ט
הודאה ממין הטענה וכי תימא דרבה
ומשנינן דאיתפס, פי' אם
בר נתן דאמ' טענו
לגמרי תנן היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו' הא לא מייתי ראיה
בר נתן סבר דמהאי טעמא דפטרי
קדים ניזק ותפס תורה
חטים והודה לו בשעורים
שקיל כדקאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו ראוי ליטול ואין לו והתניא
דאודי ביה כבר והשתא
פטור. וכיון דקיימ' לן
רבנן שבועה לא הויא נמי הודאה
הדר ביה לא מפקינן
כרבה בר נתן פרקי' הכי,
הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דתפס תנן היה
להתחייב שעורין הא ליתא דהא
מינה דניזק דהא איהו
סיפא דמתני' אינה ברי
אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן
הוא דאודי ליה. וכן הדין
אמרינן בשבועת הדיינין (שם
וברי, ברי ושמא הוא.
ואמרי' היכי דמי, אינימא
באחד תם ואחד מועד.
דף מ:) טענו חטים ושעורים
והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו
יש מי שאומר כרבה בר
דטעין ניזק ואמ' שמא
והודה לו באחד מהן פטור והתם
הראיה הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק ואמאי חטין ושעורין נינהו
ב) תורך הזיק ומזיק
נתן קיימ' לן דהא מקשי'
אמ' בריא ליה שבסלע
ומפרקי' אליבא דידיה,
ודאי לכ"ע חייב במה שטענו ואפ"ה
ראוי ש"מ הילכתה כותיה. וכן
לקה. מתמהינן עלה כי
פטור משבועה ע"כ נראה דרבה בר
האי גוונא כשתובע טעין
הדין זה אומ' גדול הזיק
נתן לכ"ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו ובשבועה
שמא אמ' סומכוס חולקין
להשתלם חצי נזק מגופו
ומטענת שמא מיחייב
וזה אומ' קטן הזיק, אין
דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה:
מדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא נמי כו' ואמר סומכוס כו'. אבל מסיפא גופה ליכא למיפרך דאיכא למימר כיון דאיכא הודאה
דאיצטריך לרבנן למימר
משתלם חצי נזק ולא אפי'
המוציא מחבירו עליו
מקטן, אלא אי תפש הניזק
במקצת שהרי מודה שהקטן הזיקו לכל הפחות הלכך איכא למימר דקאמר סומכוס חולקים אע"ג דניזק קאמר שמא ומזיק
לא מפקינן מיניה. ויש
הראייה. ודחי' לא דמי
מי שאומר כיון דמתני'
רישא לסיפא, רישא ניזק
אמר ברי ואם תאמר דנימא ברי ושמא ברי עדיף כדקאמר רב יהודה בהגוזל בתרא (לקמן דף קיח.) גבי מנה לי בידך והלה אומר
אמ' בריא לי ששורך
דשבועות לא מסייעא
איני יודע ויש לומר דהתם הוי ברי טוב שלא יהיה לו פנים לשקר כיון שחבירו יכול לידע בשקרו זה והשמא אינו טוב שאין
הזיק והמזיק טוען שמא
לרבה בר נתן ולא דייקא
זוכר אם חייב לו ומוכחא מילתא דחייב לו אבל הכא ברי שלו גרוע שיודע בחבירו שאין יכול להכחישו ולכך טוען ברי והאי נמי דקאמר
בסלע לקה, ועל זה הוצרך
כוותיה ומתני' ומתניתא
שמא לפי שלא ראה המעשה הלכך לא אמרינן ברי עדיף: רישא במזיק שמא. ואם תאמר והא לא כי קתני וי"ל דבברי וברי נמי איירי:
סומכוס לומ' חולקים
דהכא קשו עליה, ובשינוי
ורבנן המוציא מחבירו
הוא דדחי, ובהדיא קיימ'
ראוי לן אשינויא לא סמכינן.
עליו הראייה. סיפא, ניזק
שמא ומזיק בריא ואילא מייתי ראייה שקיל כדקאמ' מזיק, דהא ניזק מספקא ליה. ואקשי' והא לא דמי רישא לסיפא, רישא ועוד אפי' בחיטין פטור משבועה דאורייתא וחייב בדרבנן, ויש לו לגלגל עליו גם על השעורין, הילכך ליתה לדרבה בר נתן.
א) אולי צ"ל בעלים. ב) דברי הר"ח צ"ב, שהרי ע"כ הלשון 'שמא לקה בסלע' מוכיח דקאי ברישא דמתני'. ושמא נשמט שורה מה"ד וצ"ל, 'דטעין ניזק ואמ' שמא ומזיק אמ' בריא, ורישא נמי דטעין ניזק ואמ' שמא וכו''.