מ:
שור שנגח ד' וה' פרק רביעי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי תם הוה מודינא ומפטרינא. הך פירכא ליתא למ"ד מודה
הוה מודינא ומפטרינא. דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור:
לו א מיי' פ"ב מהלכות
א) [לעיל טו. וש"נ],
רישא אין רשות משנה. בתיובתא מייתי לה אמאי קתני רישא
מלוה ולוה הלכה ו בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכי קאמר אפילו למ"ד פלגא
ב) פסחים לא. גיטין לז.
כתובות יט. פב. [קדושין
ועיין במ"מ סמג עשין צד
נזקא ממונא ה"ה דהו"מ למפרך אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא
כשהועד בבית בעלים והזיק
בבית שואל חייב באותה נגיחה נזק
טו.], ג) [לעיל לט:],
טוש"ע ח"מ סי' פו סעיף
שלם: תברא. קשיא אהדדי
ומי ששנה זו לא שנה זו: לאו כל
ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים
חייב לימא ליה אי תם הוה
ד) בכורות מא. תמורה כח.
א:
לז ב מיי' פ"ד מהל' נזקי
כמינך כו'. לא שלך היה ולא נזהרת
מעריקנא ליה לאגמא אלא חדא
[נדה מא. זבחים פה:],
ה) [ויקרא כ], ו) [שמות
ממון הלכה ט:
בשמירתו: רישא נמי רשות משנה.
מינייהו נקט וא"ת והאיך יכול לטעון
אם תם הוה מודינא ומפטרינא ואפילו למ"ד
לח ג מיי' שם פ"י הלכה
כא], ז) צ"ל והכי, ח) [לעיל
אי תם הוה מודינא אי תם הוה
כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא
❖
פלגא נזקא ממונא נימא ליה אי תם הוא
ח ועיין במ"מ ופ"ו
לג.],
א)
מעירקנא ליה הא קמן שלא הודה
ס"ל נמי הך דסיפא דרשות משנה
הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הכא במאי
לט ד מהילי'כהפ"הד: מהלכות
ולא הבריח אע"פ שהיה סבור שהיה
ורישא משום הכי הרי הוא בחזקתו
איסורי מזבח הלכה ג
עסקינן כגון דאקדים בי דינא ותפסיה אי הכי
תורה אור השלם
סמג לאוין שיו: תם וי"ל דמיד אחר נגיחה הוגד לו
שאין כאן שינוי רשות שכל מקום
בעלים אמאי משלמים חצי נזק נימא ליה
מ ה ו ז ח מיי' שם הלכה
1. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם
שהולך שם בעליו עליו: מהו לגבי
שהוא מועד וא"ת לישני כגון שיש
א ופ"ג הלכה ו סמג
אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא
אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת
מזבח. שגבי נוגח ברצון והמית אדם
עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה
שם:
אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ
לאשתעויי דינא בהדיה משום דא"ל אי
פשיטא לן דפסול כדלקמן: מן
מא ט מיי' פ"ד שם
עד שיצא לב"ד ואפ"ה לא הודה ולא
יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר
❖
הלכה ה:
אָשַׁם לוֹ: במדבר ה ז
הבהמה. ממקצת בהמות ולא כולן:
אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה
הבריח הא לא שכיח ועדיפא מיניה
2. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
להוציא רובע ונרבע. ע"פ עד אחד
קמשני דקדם ב"ד ותפסוה:
ונימא ליה אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי
הוה מעריקנא ליה לאגמא. תימה
או ע"פ הבעלים שלא נסקל דפסול
יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ מִן
ליה לאגמא משום דא"ל סוף סוף לאו מעלייה
רבינו חננאל
לגבי מזבח: את הנעבד. שעשאו
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן
מה טענה היא זו א"כ היה
הוו משתלמי הניחא היכא דאית ליה
משום דא"ל כי היכא
הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת
ע"ז והשתחוה לו: המוקצה. שייחדו
עושה שלא כדין ובשלמא לרבי
❖
דמשתעבדנא לדידך הכי
קָרְבַּנְכֶם: ויקרא א ב
נכסי היכא דלית ליה נכסי מאי איכא
להקריב לע"ז: הנוגח. שהמית את
ישמעאל דאמר ח)ב"ח נינהו ניחא קצת
נמי משתעבדנא להאיך
למימר משום דא"ל כי היכא דמשתעבדנא
מדרבי נתן דתניא רבי נתן
דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה
האדם ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים
אומר מניין לנושה בחברו
לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר'
גליון הש"ס
ונפטר מן הסקילה: אם נאמר רובע
התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא
וכו'. פסק רבינו חננאל
נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה
גמ' רבה אמר מדרישא
למה נאמר נוגח. הרי שניהן שוין
כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל
זצ"ל בשמעתין דהלכה
ב)
א
רשות. כעין זה בעירובין
כר"נ שמוציאים מזה
לר"ע דאמר שותפין נינהו אי הוה
בעבירה לענין סקילה במקום עדים:
בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין
דף טז ע"ב [יבמות דף קג
ונותנים לזה ובלבד שידוע
רובע עשה בו אונס כרצון. דנרבע
מעריק היה גוזל לו שורו לניזק ועוד
מזה ונותנים לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו
ע"א זבחים דף קג ע"ב]:
האמת שחייב לו עדיין
1
תוס' ד"ה ויש כו' ולא
דב"ד ינדוהו אם לא ישלם אם יש לו
אנוס הוא ונסקל כרובע דכתיב ואת
למחול ללוה שלו
הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים
שייך למימר. עיין זבחים ד
ולהפסיד למלוה שלו כדי
הבהמה תהרוגו ה): נוגח לא עשה בו
ונ"ל שרוצה לומר מתוך דברים אלו
❖
ע"ב תוס' ד"ה שקולים:
שלא יגבה ממנו. תניא ר'
משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום סיפא
אונס כרצון. דכתיב כי יגח ולא
שהייתי עושה היה ניזק מתפשר
ו)
נתן אומ' מניין לנושה
רשות משנה רישא רשות אינה משנה א"ר
ג)
בחבירו וכו', וקימ' לן כר'
שיגיחוהו: רובע אינו משלם כופר.
עמי בדבר מועט והיה מוחל לי ונמצא
נתן. והני מילי בדליכא
יוחנן תברא מי ששנה זו לא שנה זו $ רבה
מוסף רש"י
לקמן מפרש: לאו לקרבן. דלענין
שהפסדתני כל היתרון:
חששא כלל דילמ' פרע
אי הכי בעלים אמאי משלמין ח"נ
אמר מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי
קרבן מיירי: לא לקטלא. ז) ולהכי
פלגא נזקא ממונא. דין
ליה בעל חוב דיליה, אבל
הוא שישלמנו ואינו קנס,
היכא דאיכא למיחש
לימא ליה אתפסתיה לתוראי
רשות אינה משנה וסיפא היינו טעמא משום
קאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון
ונפקא מינה דאי מודה
חיישי' ולא ספקי.
כו'. וא"ת והרי הוא לא התפיסו
לענין סקילה במקום עדים הלכך אי
דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי
מקמי דאתו סהדי לא
אצטדין. פי' אחר שלא
בידים דהא קדים ב"ד ותפסוה והוא
לא מעטיה קרא לענין קרבן לא
מיפטר (לעיל טו.) ומשלם
פירשנו למעלה מושב
רב פפא אמר מדסיפא ב רשות משנה רישא
על פי עצמו (כתובות מא.)
שחוקקין לפני המלכים
לא היה יודע שהוא מועד וי"ל דמיד
נפקא לן מרובע אפילו כי עבד ברצון
נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום
בפרק ארבעה אבות (לעיל
שמביאין בהמות מלומדין
כשנגח היה לו לחוש יותר שמא היה
דלפסול דהא קל הוא מרובע לענין
טו.) פליגי בה, דקסבר
למלחמה כגון אריות
דכל מקום שהולך שם בעליו עליו: ג שור
קטלא: לא עשה. משמע לא עשה
מועד דנהי דקודם נגיחה אין לו
סתם שוורים נגחנים הם
ונמרים ונחשים ושוורים
האצטדין אינו חייב מיתה [וכו']: איבעיא
ומדינא כולהו בעי לשלומי
ומשסים זה על זה להלחם
לחוש כ"כ לפי שאין הפסד מזומן
בו הכתוב אונס כרצון ומהיכא
דהוה ליה למינטריה,
אלו עם אלו וכולם עם
להו מהו לגבי מזבח רב אמר ד כשר ושמואל
דשמא לא יגח אבל לאחר שנגח
נפקא
ליה דפשיטא ליה:
ורחמנא הוא דחס עליה
אדם ואדם עם כולם. שור
אמר פסול רב אמר כשר אנוס הוא ושמואל
(סנהדרין ג.). ת"ל ונתן
מזומנין ב"ד לתופסו והיה לו לחוש
האיצטדין רב אמ' כש'
בחצר
לאשר אשם לו. ולא
לגבי המזב', והילכת'
להזהר שלא יפול ביד בית דין:
אמר פסול הרי נעבד בו עבירה מיתיבי מן הבהמה
להוציא את הרובע
ד) ה
2
כתב לאשר הלוהו, אלא
כוותי' דהתני' כוותי' הא
מן
דתני' ר' (ישמע') [שמעון] הבהמה להוציא הרובע כו'.
ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן
להוציא את המוקצה
לאשר האשם שלו, ואשם
ו
ז
הוא קרן כדאמרינן בהגוזל
אומ' רובע אינו משלם,
בתמורה בפ' כל האסורין (דף
ומן הצאן להוציא את הנוגח אמר רבי שמעון אם נאמר רובע למה נאמר
ח
(קי.) למי שהקרן שלו
אוקמ' אביי בדרבעא ולא
כח: ושם) מפרש דגבי רביעה כתיב
נוגח ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע מפני שיש ברובע שאין בנוגח ויש
קטלה כגון שהיה רובעה
(כתובות יט. וכעי"ז פסחים
בהמה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה
לא.) לאשר הקרן שלו,
בעל כורחה ובתר
בנוגח שאין ברובע רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס
ט
ולא כתיב לאשר נושה
דאלבשה יצר ותקפה
וגבי נעבד כתיב לשון בקר כדכתיב
בו (כתובות פב.). מן
יצרה, אתרו בה סהדי
כרצון נוגח משלם כופר רובע אינו משלם את הכופר לפיכך הוצרך לומר
וימירו את כבודם בתבנית שור ומוקי
הבהמה. אדם כי יקריב
וקיבלה התראה, ואישתכח
רובע והוצרך לומר נוגח קתני מיהת רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה
לה התם ע"פ עד אחד או על פי
מכם מן הבהמה, ולא כל
דמעיקרא בעל כורחה היא
בהמה (נדה מא. תמורה
וכאילו הוא קטלה, וכי
בו אונס כרצון למאי הלכתא לאו לקרבן לא לקטלא הכי נמי מסתברא דאי
בעלים דאי איכא עדים בני קטלא
כח.). מן הצאן. קרא
האי גוונא אמר אביי אינו
נינהו והך ברייתא פליגא אתנא דבי
אמרת לקרבן נוגח לא עשה בו אונס כרצון לאו אונס דידיה כתיב ולאו רצון
כתיב בויקרא ואם מן הצאן
משלם כופר. אבל רבעה
רבי ישמעאל דנפקא ליה בפרק אין
קרבנו מן הכשבים או
וקטלה אע"ג דלא מתכוין
דידיה כתיב אלא לאו לקטלא: אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם
מן העזים וגו', ודרשינן
להזיק משלם הכופר כמה
מעמידין (ע"ז דף כג:) מכי משחתם
את הכופר ה"ד אילימא דרבעה וקטלה מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה
מן הצאן ולא כל הצאן,
דמשלם רגל שדרסה על
בהם מום כו' כל מקום שנאמר
וכן כולהו (בכורות מא.).
תנוק בחצר הניזק והרגו
ברביעה ואלא דרבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה
להוציא את הנעבד.
השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז
כדאמר בסוף פרק כיצד
הוא אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתיוה לבי דינא וקטלוה מהו דתימא
שעשאוהו עבודת כוכבים
הרגל, והתם עיקר (והכי
וכן איתא בתמורה (דף כח:) דפליגי:
(שם). המוקצה. שהוקצה
אימרא) [והכא מימרא],
למה
כמאן והופרש לעבודת כוכבים
נאמר נוגח. הא דלא קאמר
וקיימא לן כדסלקא במקו'
למה נאמר נעבד דההוא פשיטא דקיל מכולהו דלאו בר קטלא הוא ובעי קרא יתירא: ויש בנוגח כו'. בחד מנייהו סגי דכיון
(שם). הנוגח. את האדם
עיקורה, ותו דאמ' לקמן
ומת (שם) שהמית את
מועד שלא בכוונה משלם
דלא מפרשי קראי בהדיא הוה אוקימנא ליה בדדמי $ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם דהני חומרות אין שקולות ולא משכחת
האדם, והאי רובע ונרבע
כופר, ולא חיישי' להא
שיקול אלא בריש מכילתין: רובע עשה בו אונס כרצון.
וא"ת רובע באונס היכי משכחת לה הא אין קישוי אלא לדעת וי"ל כגון שנתקשה
ונוגח דקתני, כגון על פי
דרבא, דאיכא למימר רבא
למינו ותקפתו והביאתו עליה: לאו לקרבן. והשתא ה"ק נוגח לא עשה בו אונס כרצון כלומר השתא נמי שנכתב אין שייך להעמיד
עד אחד או על פי הבעלים,
טעמא דר' שמעון קא
דמודה בקנס פטור, הלכך
מפרש וליה לא סביר' ליה.
פסול קרבן שלו אלא ברצון כענין שיש בו חיוב מיתה הלכך כשלא היה כתוב כלל אין שייך ללמוד אפילו רצון שלו מרובע כיון דלא אפשר למילף
להדיוט שרי ולגבוה אסור,
מהו דתימא כמאן דקטלה
בכל ענין בין באונס בין ברצון וא"ת אמאי ס"ד דלקרבן קאמר דפי' דחוק הוא כדמוכח בשמעתין ומה קשה ליה אי לקטלא קאמר דשייך
אבל על פי שני עדים
דמי קמ"ל. פר"ח ז"ל
בסקילה הוא ולהדיוט נמי
שהשור קפץ עליה
שפיר לעשות קולא או חומרא פירכא מקטלא אקרבן כמו שעשה ק"ו מכופר אקרבן וי"ל כיון דלא מפרש בהדיא לענין מה עשה ולא
אסור (נדה מא.).
ואלבשה יצר.
עשה אונס כרצון משמע דלענין
קרבן דאיירי ביה קרא קאמר דאי לענין קטלא
הוה ליה למימר לא
חייב בו
אונס כרצון: