מד: שור
שנגח ד' וה' פרק רביעי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. תימה למ"ד התראת
ואכתי צרורות נינהו. ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש:
סה א מיי' פי"א מהל'
א) [תוספת' פ"ד],
דקאזיל. כותל: מיניה מיניה. ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד
ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל
ב) סנהדרין טו. עט: לקמן
נזקי ממון הלכה ו:
סה ב מיי' פ"י מהלכות
מה., ג) כתובות טו.
שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג: חייב בכופר ופטור מן
פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס"ל דספיקא
סנהדרין עט., ד) [יומא
נזקי ממון הלכה ט
המיתה. דדרשינן כופר אם כופר כ) והיינו כוותיה דשמואל: והנזקין.
סמג עשין סז: לחומרא ואי אליבא דמ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי
פד:], ה) ואינהו בדיניהו
סו ג ד מיי' פ"ד מהל'
טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג
שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג:
הוו פטרי את שנתכוין
(א)
רוצח הלכה א סמג
להרוג את זה והרג את זה,
מכופרו. דאמרינן ל) שלא בכוונה חייב
הא מחייבינן ליה בהכה את זה
ואכתי צרורות נינהו אמר רב מרי בריה דרב
ו) [שבת קכט. וש"נ],
לאוין קסג וע"ש בכ"מ:
מרבויא דאם כופר: חיוביה דשור.
וחזר והכה את זה ס)אע"ג דספק הוא
סז ה מיי' פ"י מהלכות
ז) לעיל יג:, ח) מלשון רש"י
כהנא $ דקאזיל מיניה מיניה תניא כוותיה
נזקי ממון הלכה ו
שפי' דאין העדאה אלא
ובנותר שאמר לו אל תותיר וי"ל
תשלומי נזקיו מחמת הבור באין:
מ)
דשמואל ותיובתא דרב יש חייב במיתה
א)
סמג שם:
בב"ד משמע דמוהועד יליף
מחיובי' דשור. קטליה: כופר חיובא
דשאני התם דיודע בבירור דיבא
סח ו מיי' שם פי"א הלכה
אבל מלשון התוס' לעיל
ובכופר ויש חייב בכופר ופטור ממיתה ויש
דבעלים. כפרת נפשו: מה בעלים
ט סמג שם: לידי איסור ודאי אם יותיר או אם
[יג:] דפי' דלאו מוהועד
חייב במיתה ופטור מן הכופר ויש פטור מזה
סט ז מיי' שם פ"ד הלכה
קדריש צריכין להגיה והמית
עד דמכוין ליה. ר' שמעון אית ליה
יכה את שניהם משום הכי שמיה
וגו', ט) לקמן נו:, י) לקמן
ד סמג שם טוש"ע
ומזה הא כיצד מועד בכוונה חייב במיתה
התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו
הך סברא גבי רוצח באלו הן
צח:, כ) [שמות כא],
ח"מ סי' שצו סעיף ח:
ובכופר מועד שלא בכוונה חייב בכופר
ע ח מיי' שם פי"א הלכה
אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי
הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן
ל) [לעיל מג:], מ) [צ"ל
שאין יודע את מי יכה: כל קבוע
❖
השור], נ) [שמות כא],
ט סמג שם:
ופטור ממיתה תם בכוונה חייב במיתה ופטור
פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי
ס) [מכות טז.], ע) [לא
כמחצה על מחצה דמי. מהכא
מתכוין להרוג את זה והרג את זה
מכופר תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה
מצאתי כן בערכין ובשאר
חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי
נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ"ק
דוכתי חוץ בסנהדרין],
והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב ור'
מוסף רש"י
א
פ) [עיין תוספות כתובות
ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק
דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון
שמעון פוטר מאי טעמא דרבי יהודה יליף
וארב לו. קרא יתירא הוא
טו. ד"ה פרט ותוס' נדה
אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש
קבוע מנא ליה ואין לומר הכא
❖
יח. ד"ה ספיקו],
נכתוב כי יהיה איש שונא
מכופרו מה כופרו שלא בכוונה חייב אף
שם כנענים וישראלים ואיכא למימר
כדמסיק ע) בערכין (דף ז) ובהנשרפין
לרעהו וקם עליו (סנהדרין
הנזקין נמי שלא בכוונה חייב ורבי שמעון
עט.). עד שיתכון לו.
לכנענים נתכוין: תיפוק ליה דרובא
(סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף
פרט למתכוין להרוג את
יליף מקטליה דשור מה קטליה שלא בכוונה
תורה אור השלם
כנענים נינהו. ולא איצטריך קרא
נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו
זה והרג את זה (כתובות
פטור אף נזקין שלא בכוונה פטור ור' יהודה
למפטריה: ואי נמי. חמשה כנענים
טו.). פרט לזורק אבן
1. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא
לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה
לגו. לתוך חבורת בני
מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד
מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון
וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא
נמי נילף מקטליה דנין תשלומין מתשלומין
אדם כנענים וישראלים,
בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ
דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד
למפטריה דרחמנא אמר (במדבר לה)
ואין דנין תשלומין ממיתה ור' שמעון נמי
אבל שני ישראלים עומדין
וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה
ונתכוין להרוג את זה
שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך
ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק
הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו
נילף מכופרו דנין חיוביה דשור מחיוביה
והרג את זה והתרו בו
יוּמָת: שמות כא כט
נפשות להקל: לא צריכא דאיכא
למדרשיה כלל וי"ל דלר' שמעון בכולן
2. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא
וקבל התראה ונפלה על
דשור לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא:
תשעה ישראלים. דאי לאו קרא הוה
ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו
חבירו חייב (שם, וכעי"ז
לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם
סנהדרין שם). תיפוק ליה
שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם
אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין
עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת
דרובא כנענים נינהו,
[וכו'] פטור: ב הא נתכוין להרוג את זה והרג
וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים
קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן
ואע"ג דדלמא לאו להאי איכוין
❖
ולמה לי קרא, אי נמי
דברים יט יא
הָאֵל:
שור
את זה חייב מתניתין דלא כר' שמעון דתניא
ישראל חייבין פ): שור שבעה
נתכוין להרוג את זה והרג את זה
פלגא ופלגא. אכתי לא
אצטריך קרא, דמהיכא
כו'. חד לגופיה ושית לאתויי:
ר' שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה
חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה
תיתי דניקטליה, ספק
שור
הגהות הב"ח
האשה. אצטריך (ב) לאתויי
ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על
והרג את זה פטור מ"ט דרבי שמעון דאמר
נפשות. דיני נפשות,
משום דאמר לעיל (ע"א) כי יגח
מחצה דמי וספק נפשות להקל. ולכל
(א) רש"י ד"ה והנזקין
להקל. דהא והצילו העדה
קרא 1 השור יסקל וגם בעליו יומת ב) כמיתת
שור שהזיק שלא:
כתיב (כתובות טו.) למה
נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין
מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על
בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד
(ב) תוס' ד"ה שור האשה
לי קרא למפטריה, הא
כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי:
מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן:
כיון דמצי למימר לכותים
איצטריך. נ"ב עי' בפ"ד
דמיכוין ליה אף שור נמי עד דמיכוין ליה
מתני' שור היתומים. שאין להן
קא מתכווינא אית לך
מיתות סו ע"א [תוד"ה
מכור
❖
ובעלים גופייהו מנלן דאמר קרא וארב לו
למפטריה משום דספק
לרבות]:
ג)
2
אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של
נפשות להקל (סנהדרין
וקם עליו געד שיתכוין לו ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי רבי
יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו:
עט.). כיון דאיכא חדא
גמ' שור שור ז'. ז' שור כתובין
ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד
כנעני בינייהו הוי ליה
ד)
ד
גליון הש"ס
קבוע. ואשמעינן האי קרא
בפרשה נ) בנוגח אדם: שור האשה.
ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק
ה)
גמ' דקאזיל מיניה מיניה.
דכל קבוע כמחצה על
דלא תימא בעל השור כתיב לשון
לעיל יח ע"א: מתני'
נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני דאע"ג דרובא
מחצה דמי (כתובות טו.)
פטורין מן המיתה. עיין
ואשמעינן קרא דפטור
זכר: מדקתני תרתי. שור הפקר
ישראלים נינהו כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה
❖
משום דהוה ליה כותי
תשובת הרשב"א סי' קי"ד:
תרי זמני: הא קמ"ל. הא דהדר תנא
על מחצה דמי ו) וספק נפשות להקל: מתני' ה שור האשה ושור היתומים
קבוע ביניהם, וילפינן מהאי
שור הגר לר' יהודה דאע"ג דנגח
קרא דכל קבוע לא פחות
שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין
מלהיות נדון כמחצה על
בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור:
רבינו חננאל
מחצה והוי ספק נפשות
הרי אלו חייבין מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר
והועד בבעליו. היינו בב"ד דאין
להקל, ומהכא נפקא לן בכל
דקאזיל מיניה מיניה. כגון
שמת $ פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים: גמ' ת"ר שור שור שבעה
מתני'
מסרו
העדאה אלא בב"ד:
דוכתי דכל קבוע כמחצה
שהיה מתחכך בכותל
על מחצה דמי, והא ליכא
להנאתו ולא נתכוון להזיק
לשומר חנם. עד שלא נגח. ולאו
להביא שור האשה שור היתומים שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש
למילף מיניה כרובא דמי,
וכגון שנפל הכותל
ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא:
שור הגר שמת ואין לו יורשין ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש
דהא מהיכי תיתי לן, דילמא
מחיכוכו והשור עמו ונפלו
תחת הבעלים. מתחייבין בנזקין
האי דפטר ליה להאי משום
על האדם. תניא כוותיה
שור הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים אמר
כבעלים: גמ' אם עד שלא נגמר
דספק נפשות להקל ולא
דשמואל ותיובתא דרבה.
רב הונא פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר
משום דחשבינן ליה כרובא,
רבי יהודה מחייב ורבי
דינו מכרו מכור. ואפילו לרבנן
אבל מחצה על מחצה ילפינן
שמעון פוטר. רבי שמעון
ממאי מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין שור הגר
מיניה, דאי לאו כמחצה
דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה
לטעמיה דסבר דבר שאינו
שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר היינו שור המדבר
על מחצה דמי לא הוה
מתכוון פטור, ורבי יהודה
והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא:
ליה ספק נפשות להקל
מחייב. ואף על גב דקיימא
היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו
מכור לן כרבי שמעון לענין
ואמאי פטור הא רובא
נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר שמע מינה תניא נמי הכי
דישראל נינהו ורבנן אית
פיטורי שבת, יש מי
ז)
להו נתכוין להרוג את זה
שאומר בהא הלכתא כרבי
יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר
פטור שנאמר
והרג את זה חייב (סנהדרין
יהודה, דהא רבי שמעון
עט.). שנאמר והועד
ח) 1 והועד בבעליו והמית וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל
ורבי יהודה הלכה כרבי
בבעליו והמית וגו'.
גמר דין הוא אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד: מתני' שור שהוא יוצא
יהודה. ויש אומרים כיון
ו
דמשמע שיהא לו בעל
דאמרו רבנן הלכה כרבי
אחד משעת העדאה ועד
יהודה בעירוב מכלל דלית
ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו
הקדישו בעליו מוקדש
שעת העמדה בדין (לעיל
הילכתא כוותיה במקומות
ואם שחטו בשרו מותר מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר
נכנסו תחת הבעלים
יג:). שוין כאחד. בבעל
ט) ז
אחרים. אי נמי פלגא
חצי נזק: גמ'
אחד (שם). שור שהמית.
ופלגא ספק נפשות להקל.
מועד משלם
נזק שלם ותם
משלם
תנו רבנן י) ח שור שהמית עד
שלא נגמר דינו מכרו
את האדם ומכרו עד שלא
מכור
נגמר דינו (לקמן צח:).