שור שנגח ד' וה' פרק רביעי
בבא קמא
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא טעמא דר"א כדתניא. תימה מהאי טעמא נמי לא תסגי
אבל מועד לגמרי לא משכחת לה לצד תמות כלל. דליחייב חצי נזק:
א א ב מיי' פ"ט מהל'
א) לקמן נב., ב) לעיל טו:
שלא יגדל אדם כו'. הכי נמי האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא:
בור בכסוי משום דרבי נתן וי"ל דבור אית ליה תקנתא
[כתובות מא:], ג) ב"ב צג.,
נזקי ממון הל' ב ג
ד) לעיל לה: ב"מ ב: צח: ק.
והלכה ו סמג עשין סא
הדרן עלך שור שנגח ארבעה וחמשה
טפי כשמכסהו כראוי משור נגחן ועי"ל דמעיקרא ודאי ס"ד דר"א
[ב"ב קמא.], ה) ב"ב צב.,
טוש"ע ח"מ סימן שצט
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה. ומת: ואין ידוע
לענין תשלומין קאמר אבל
השתא דמסקינן טעמא כדר' נתן לאו
ו) [מתניתא. רש"ל],
סעיף ב ג וסימן ת סעיף
ז) [ד"ה הא], ח) [ד"ה
אם עד שלא נגחה ילדה.
לענין תשלומין איירי אלא לגבי איסור
א:
ב ג ד ה מיי' פט"ז
מתוך], ט) [ד"ה רב הונא],
ולא מת מחמת הנגיחה: אם משנגחה.
בעלמא דאסור לקיימו ואיכא למימר
אבל מועד לגמרי לא
משכחת ביה צד תמות
י) [ד"ה רב הונא],
מהלכות מכירה הל' ה
ומחמת הנגיחה הפילתו: ורביע נזק.
דגבי בור נמי איכא אבל מודה שאם
כ) [ד"ה לימא], ל) [ד"ה
כלל: ר"א אומר אין לו שמירה אלא סכין
סמג לאוין קע טוש"ע ח"מ
❖
❖
ומאי], מ) [ד"ה ולחזי],
סי' רלב סעי' כג:
שמרו שמירה מעולה והזיק פטור
דתם חייב חצי נזק והאי ולד מוטל
(כו'): אמר רבה מאי טעמא דר"א דאמר
בספק הוא וחולקין: וכן פרה שנגחה
מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגיא
קרא 1 ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה
כו'. מפרש בגמ' [ע"ב]: גמ' אי נמי לכי
מדאוסר לקיימו ולהכי אמר לעיל (דף
תורה אור השלם
מוסף רש"י
א"ל אביי אלא מעתה דכתיב 2 ולא יכסנו
הא. דיכול לומר לשחיטה מכרתיו
מה:) הא מני ר"א היא:
1. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח
כסהו כראוי. ועבר עליו
נמי שוב אין לו כיסוי לזה וכי תימא הכי
לך ואף על גב דאיכא למימר זיל
הדרן עלך שור שנגח ד' וה'
השור או חמור ונפל ומת
הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא
נמי והתנן כסהו כראוי ונפל לתוכו שור
בתר רובא ורובא לרדיא קזבני והוי
א)
(לקמן נב.).
יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם
שור
הדרן עלך שור שנגח
שנגח את הפרה. זו דברי
או חמור ומת פטור אלא אמר אביי היינו
מקח טעות אשמעינן מתניתיןו) דהואיל
יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר
דו"ה
וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
סומכוס. תימה דבפרק
ונקיט מוכר דמי הוה ליה אידך
טעמיה דר"א כדתניא ב) ר' נתן אומר מניין
ונמצא עוברה בצדה
שמות כא לו
השואל (ב"מ דף ק. ושם) ז) משמע
מוציא מחבירו ועליו הראיה:
ואין ידוע. לב"ד, ולא
2. וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ
שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל
עדים יודעין אבל הם
לנכסתא. לשחיטה: דמי רדיא. יקרין:
כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא
דלא אמר סומכוס יחלוקו אלא בעומד
יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר
ולא
יודעין, דלא קתני ואינו
3
יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ
באגם גבי המחליף פרה בחמור
בעל
יודע, והכי אמרינן בשנים
חֲמוֹר: שמות כא לג
תשים דמים בביתך:
דפריך בגמרא אמאי יחלוקו ונחזי
3. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ
אוחזין (ב:) ולרבה בר
הדרן עלך שור שנגח ארבעה וחמשה
רב הונא דאמר אמר
וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא
ברשות דמאן קיימא אמר שמואל
סומכוס אפילו ברי וברי
תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד
בעומדת באגם ופריך ונוקמה בחזקת
שלא
כו' (רשב"ם ב"ב צג.).
יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:
ג)
❖
אם עד שלא נגחה.
מרא קמא הא מני סומכוס היא
דברים כב ח
נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק
לולד
השור, ילדה. ופטור בעל
מדלא אמר אלא משמע דלא הדר
וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא
. משלם. בעל
השור (שם)
ביה משנויא קמא והך דהכא איכא
השור, חצי נזק לפרה.
גליון הש"ס
נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן
דשור תם משלם חצי
לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דאמר
הולד: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס ד)דאמר ממון
תוס' ד"ה דאפילו וכו'
נזק, ורביע נזק לולד.
יוחלט השור אבל לר' ישמעאל דמצי
משום דחצי נזק דולד
ועי"ל דלמ"ד פלגא נזקא
המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא
לסלק ליה בזוזי לא תתיישב אך מההיא
א
קנסא. עיין לעיל דף מא
הוי ממון המוטל בספק
❖
וחולקין (שם). ונמצא
ע"ב תוספות ד"ה מודה:
מחבירו עליו הראיה למה לי למימר זה כלל גדול בדין אצטריך דאפילו
דהמניח (לעיל דף לה:) קשה דדייק
נגחן. שהיה נגחן קודם
זאת אומרת חלוקים עליו חביריו
ב ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה אי
מכירה ואין ראוי אלא
על סומכוס דמשמע התם דאפילו
לשחיטה (שם צב.). מקח
נמי לכי הא דאתמר ה) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר
הרי
הגהות הגר"א
טעות. כיין ונמצא חומץ
בברי וברי קאמר סומכוס דחולקין
זה מקח טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך
[א] תוס' ד"ה דאפילו כו'
והדרי זוזי כדמפרש טעמא
ג
ואפילו עומד בביתו מדלא אוקי
ועוד אר"י כו'. נ"ב וכ"כ
לקמיה דרובא לרדיא זבני
אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא
לא
מתניתין בעומד בביתו או כרבי
(שם). יכול שיאמר
הראב"ד והרא"ש ספ"ו
❖
צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי
לו כו'. דבממונא לא
וש"פ. אבל הרמב"ם חולק:
ד
ישמעאל דאמר ב"ח הוא ומצי לסלוקי'
אזלינן בתר רובא אלא
נכסתא לנכסתא ה לא צריכא דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא אמרי בזוזי ותיתי אפילו כסומכוס: אחר טענה טובה (שם).
ואי דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק
לשחיטה מכרתיו לך.
רבינו חננאל
דהא איכא דזבין לשחיטה,
אומר שמא. וא"ת והא מחויב שבועה ואין יכול לישבע הוא שזה מודה במקצת בנזק הפרה ובנזק הולד אומר איני יודע ומתוך שאין
ורובא לאו כלום הוא
פרק חמישי: שור שנגח
יכול לישבע משלם כדאמר רבא בפרק השואל (ב"מ דף צח. ושם) ומיהו שמואל לית ליה האי סברא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.
והוה ליה כי פלגא ופלגא
את הפרה
והמוציא מחבירו עליו
ושם) $ ועוד י"ל דלמ"ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור ועוד אומר ר"י דלא
אבל חכמים אומרים זה
ח)
[א]
הראיה, ואפילו לסומכוס
כלל גדול בדין, המוציא
דמי כלל דהא טעמא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם מפרש בפרק כל הנשבעין (שם) משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין
דאמר ממון המוטל בספק
מחבריו עליו הראיה.
שניהם ולא בין היורשים ומפרש התם כגון שאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דבאבוה
חולקין, וקי"ל כוותיה,
פר"ח דקיי"ל כחכמים
דסתם לן תנא כוותיה, הני
ואע"ג דאמר רבה בר
כה"ג מיחייב ועל כרחך צריך ליתן טעם למה באב חייב וביורשים פטור דבלא טעמא אין לומר כדאמר התם אי דאמר ליה נ' אית
מילי כגון שור שנגח את
אבוה בפרק השואל את
ליה ונ' לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אלא היינו טעמא דבאב חייב לא ידענא דהיה לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו אבל
הפרה ונמצא עוברה בצדה
הפרה אין אומר סומכוס
יורשיו לא היה להם לידע במילי דאבוהון ומהאי טעמא אית ליה נמי למיפטר בשמעתין שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או
ואין ידוע לב"ד היאך היה
אפילו ברי וברי שינויא
המעשה אם ילדה קודם
הוא ודחויה היא דקיי"ל
קודם וא"ת דהכא משמע דלית ליה לרב יהודה ברי עדיף ולקמן בפרק בתרא (דף קיח.) ובהשואל (ב"מ דף צז: ושם) ט) אמר מנה לי
נגיחה או אחר כן, ואפילו
כחכמים. איתמר המוכר
בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא מחייבי דברי עדיף ואין לתרץ דהכא משמיה דשמואל קאמר דהא בספ"ק דכתובות
טעין חד מנייהו טענת
שור לחבירו ונמצא נגחן.
(דף יב: ושם) י) בעי למימר הא דרב יהודה ורב הונא דשמואל היא ולפי אותה סברא תקשה דשמואל אדשמואל וי"ל כדפרישית לעיל
ברי ואידך טענת שמא,
קיי"ל הלכתא כשמואל
וכמו סבא ויבם בנכסי
בדיני. וכן פר"ח זצ"ל
דהתם ברי שלו טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו הלכך מדטעין שמא מוכחא מלתא
ספק בפרק החולץ (לח.)
דהלכתא כשמואל.
דברי דהאי אמת הוא וברי עדיף אבל הכא מה שטוען ברי לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא טוב שאין לו
דקי"ל חולקין משום דאין
לידע משו"ה אין ברי עדיף ובספ"ק דכתובות (שם) דבעי למימר הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא ולא מסיק אדעתיה הא
ידוע אם בן ט' לראשון
ויירשנו זקנו או בן ז'
דדחי התם במסקנא היה יכול להקשות התם דשמואל אדשמואל דהתם פסיק שמואל כר"ג דאמר נאמנת בההיא דמשארסתני נאנסתי
לאחרון ובנו של יבם הוא,
אע"ג דהתם אין לבעל לידע מתי נאנסת והכא בשמעתין מודה שמואל דלא אמר ברי עדיף במקום שהברי גרוע אלא שבכמה מקומות
אבל הכא שאנו יודעין
היאך היה המעשה, הרי
יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר וההיא דהבית והעלייה (ב"מ דף קטז: ושם) דהיה אחד מכיר מקצת אבניו נוטלן ואמר [בגמ'] דאידך
כ)
זה מכרן לזה סתם ונתגלה
קאמר איני יודע ופריך לימא תיהוי תיובתא דר"נ ומשמע דלרב יהודה ניחא התם י"ל דרגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו וכן
הדבר שהיה נגחן קודם
מוכח דמוקי לה כגון שיש עסק שבועה ביניהם ואם לא היה לו להכיר אבניו לא הייתי אומר מתוך שאין יכול לישבע משלם כדפרישית
לכן, הכא מודה סומכוס
דלא הוה ממון המוטל
לעיל וההיא דתנן ביש נוחלין (ב"ב דף קלד. ושם קלה) זה אחי אין נאמן ויטול עמו בחלקו ומוקי בגמ' דאמרי אינך אין אנו יודעין ודייק
בספק אלא אזלינן בתר
זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אע"ג דברי גרוע הוא שאין להם לאחין לידע אם הוא אחיהם דמה יודעים
ההוא שטוען יפה, דכיון
באותו שבא ממדינת הים התם בלאו הכי דחי שפיר ואין חושש לומר וליטעמיך ועוד י"ל דהתם מצי למימר דהכי קאמר זאת אומרת מנה
דרובא לא כלום הוא לא
היה לו למוכר לפרש אלא
לי בידך והלה אומר איני יודע פטור היכא דהוי ברי גרוע והשמא טוב כעין ההיא דמתני' דהתם:
המוציא מחבירו עליו הראיה. משמע מהכא דאין הלכה כסומכוס מדלא ס"ל שמואל כוותיה ובשמעתין דכל דאלים גבר בפרק
הלוקח הוה ליה למימר
לרדיא קבעינא ליה, ומדלא
ונחזי
אי דמי רדיא לרדיא. פי' הרר"י בר מרדכי דהכא אפי'
חזקת הבתים (ב"ב דף לה. ושם) ל) יש להאריך בזה:
פירש הפסיד, ולא דמי ליין
ונמצא חומץ, דהתם יין
כרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) מכר הצמד לא מכר הבקר ולית להו הדמים מודיעים הכא מודו דהני מילי גבי צמד
קתבע מיניה דמוכר בהדיא
דאיכא רובא וחזקה דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר וגם הוא מוחזק ואפילו לפי הספרים דלא גרסי רובא מ"מ לא אתיא דמים
(רשב"ם שם). וניחזי אי
לחודייהו ומפקי מחזקה אבל הכא רובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו הרוב שהמוכר מוחזק אמרינן הדמים מודיעים לסייע
גברא כו'. כלומר היכי
דמי דפליגי רב ושמואל,
או לרוב או לחזקה ורשב"ם פירש בהמוכר פירות (שם דף צב. ושם) מ) בענין אחר:
ליחזי אי האי גברא עובד
אדמה הוא ולא טבח, ורגיל
לקנות שוורים לחרישה, וכגון שהיו מכירין זה את זה, ודאי לרדיא זבין, ואפילו לשמואל ליהוי מקח טעות, דכיון שמכירים זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה (שם). דזבין לנכסתא. כגון טבח שאינו עובד
אדמה (שם). דזבין להא ולהא. כגון טבח ועובד אדמה (שם). וניחזי אי דמי רדיא לרדיא. כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים, דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים
ולשחיטה בי' דינרים וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה דהיינו כ' דינר הדמים מודיעים דלרדיא זבין והרי זה מקח טעות, כמוכר יין ונמצא חומץ, ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו הא ודאי לרדיא זבין, דהא אפילו לשחיטה
זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל, דנתאנה יתר משתות, דהא לא חזיא לרדיא, שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה, ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי דלנכסתא זבין (שם, עי"ש בארוכה). דאוקיר
בישרא. וליכא דמים מודיעין, ואיכא דגרס דזל רדיא וקם כי בישרא, והיינו הך (שם).