ו:
ארבעה אבות פרק
ראשון בבא
קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שור יוכיח. שברשות ב"ד הוא מהלך ברה"ר שהרי כל אדם יש לו
נמי מצי איירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו
מח א ב מיי' פרק יג
א) ב"מ קיז:, ב) [עי' רש"י
ולא יכלו לסלקו כל כך מהר והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו
רשות בכך ואם הזיק חייב אף אני אביא כו' והיינו הצד השוה דמתני':
מהלכות נזקי ממון
שבת קנג: ד"ה קלי],
ג) לקמן נט. גיטין מח:
הלכה יט סמג עשין סז סח
נתנו לו זמן. ב"ד: מאי שנא בור שכן הזיקו מצוי. שדרך שנופלין
ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ
[ושם כל הסוגיא], ד) [עי'
טור ש"ע ח"מ סי' תטז
ולסתור ולפנותו קאמר והשתא אתי
שפיר דמדמה ליה לבור טפי
שם בהמות. ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל [ג.] דרגל הזיקה מצוי
תוספות ערכין טו. ד"ה
סעיף א:
מט ג ד טוש"ע ח"מ סי'
הוו], ה) דאית לי' למזיק
מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש
ולא בור לאו פירכא היא דבור הזיקו
תיט סעיף א:
עידית וזיבורית ועידית
לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק
מצוי אבל אינו מצוי כ"כ כי רגל
שור יוכיח מה לשור
שכן דרכו לילך ולהזיק
נ ה מיי' פ"ח מהלכות
דניזק לא שויא כעידית
שכל שעה היא מהלכת: תחילת.
במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור
בור תוכיח וחזר הדין רבינא אמר לאתויי
נזקי ממון הלכה א סמג
דמזיק וזיבורית דמזיק לא
❖
עשין סז:
שויא כעידית דניזק כו' כצ"ל
חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק
בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה
הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר
א) א
מהרנ"ש בשם ה"ר שכנא,
לנזק: מיטב שדהו של ניזק. שאם
אלא לכך דימה אותו לבור משום
ו) [לקמן לז:], ז) [שמות
והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את
ב
דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו
אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה
כב], ח) [גיטין יא:],
מוסף רש"י
האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן
❖
ט) [שם: ב"מ י.],
כלל לאש אלא לבור:
משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו
הכותל והאילן שנפלו
חב
והזיקו פטור לאחר הזמן חייב היכי דמי אי
חייב מיבעי ליה. בשאר
עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא
לרה"ר והזיקו פטור
דאפקרה בין לרב בין לשמואל היינו בור
פירות ונותן לו: לא בא הכתוב אלא
דוכתין לא דייק הכי כגון
מלשלם. דמאי הוה ליה
תורה אור השלם
למיעבד, אנוס הוא (ב"מ
לגבות לנזקין מן העידית. של מזיק
מאי שנא בור דהזיקו מצוי ושמירתו עליך
ח) אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס
קיז:). נתנו לו זמן.
1. כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ
לב"ח במקום שחב לאחרים ט) דהתם
דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא
הני נמי הזיקן מצוי ושמירתן עליך אי דלא
שראוהו ב"ד שהיה נוטה
כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ
ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי
לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה:
ואמרו לו סתור (שם).
וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב
אפקרינהו לשמואל דאמר כולם מבורו
ורבי ישמעאל אכל שמינה. פירוש
מיטב שדהו של ניזק.
שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ
נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן
למדנו היינו בור לעולם דאפקרינהו ולא דמי
השתא משמע שאם שילח
שמות כב ד
יְשַׁלֵּם:
דמים: וקל וחומר להקדש. מפרש
בשלמא אכל שמינה משלם
2. וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת
בעירו ואכלה ערוגה של
לבור מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק
לקמן: וקפריך ורבי ישמעאל אכל
שמינה אלא אכל כחושה אמאי משלם
בית סאה בשדה חברו,
שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ
תאמר בהני שאין תחילת עשייתן לנזק שור
שמין ערוגה יפה שבכל
אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת
ערוגה שמינה. ודאי דין הוא דלשלם
שמינה אי נמי ה"פ כיון דבשמינה
שדה ניזק ונותן לו דמיה,
כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת
יוכיח מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק בור
שמינה: אכל כחושה. מי משלם
אין משלם אלא שמינה כמו שהזיק
❖
ואפילו היתה זו כחושה,
יֶחֱצוּן: שמות כא לה
תוכיח וחזר הדין: כשהזיק חב המזיק: חב
שמינה בתמיה: בין הערוגות. ויש
ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה
ולקמן פריך אכל כחושה
משלם שמנה (גיטין מח:).
שהזיק א"כ כשאכל כחושה נמי לא
שם ערוגות שמינות וטעונות פירות
המזיק חייב המזיק מיבעי ליה אמר רב יהודה
לא בא הכתוב. להחמיר
גליון הש"ס
לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק
הרבה וכחושות וטעונות מעט ולא
אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני
עליו יותר ממה שהזיק,
גמ' אהני ג"ש. עי' ערכין
אלא לגבות לנזקין.
לשלם שמינה וא"ת אמאי טעי טפי
ידעינן הך ערוגה הנאכלת מהי
לישנא קלילא: לשלם תשלומי נזק: ת"ר
ב)
ג)
שיעור דמי נזקו כמות
טו ע"א תוס' ד"ה הו"ל ב'
ניהו: השתא משום דלא ידעינן משלם
בדברי ר' ישמעאל לומר שאם אכל
❖
שהוא, מן העידית. שאם
כתובים:
1 מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו
שמינה. בתמיה. הא ניזק הוא מוציא
כחושה משלם שמינה יותר מדברי ר'
אין לו מעות ורוצה
של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי
לפרוע קרקע בשומא
מחבירו ועליו הראיה: ה"ג אלא אמר
עקיבא דלמא רבי עקיבא קאמר
צריך ליתן לו מקרקע
ישמעאל ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב
רבינו חננאל
רב אחא בר יעקב. מודה רבי
נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם
מעולה שלו (שם). ערוגה
אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש
ערוגה שמינה שבשדותיו וי"ל לפיכך
ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה
בין הערוגות. והיו בהן
רבינא אמר לאייתויי הא
כחושות ושמנות מעורבות
דתנן הכותל והאילן
ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל
טעה בדברי רבי ישמעאל טפי משום
לפי מה שהיא ובהא פליג כגון
זו אצל זו (שם). המוציא
שנפלו לרשות הרבים
דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב
שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק
כחושה משלם שמינה אמר רב אידי בר אבין
מחבירו עליו הראיה.
והזיקו פטורין. נתנו לו
אלא לגבות לניזקין מן העידית משמע
רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן
עליו להביא עדים לברר
זמן, נפלו בתוך הזמן
הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין
את הספק, ודאורייתא היא
והזיקו פטור, לאחר זמן
ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב
דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי
הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי
בב"ק (לקמן מו:) מי
חייב. ולעולם דאפקרינהו,
לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם
נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק
בעל דברים יגש אליהם
ולא דמו לבור אלא אתו
שמינה אכל דמשלם שמינה אמר רבא ומה
אכל כחושה משלם שמינה:
קאי ומשלם ליה מזיק דמי נזקו
(שמות כד) יגיש ראיה
במה הצד. וקיימ' לן
כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית
אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא
אליהם (גיטין שם). כגון
כרבינא דבתרא הוא. ויש
קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי
שהיתה עידית דניזק
אומרין בכולהו דלא
כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל
דמזיק. ואיפכא לא מצי
הוא כמיטב שדהו של ניזק: ורבי
כזיבורית דמזיק. ולרבי
פליגי, אלא כל חד וחד
אי שמינה אכל משלם שמינה המוציא מחבירו
עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. למיטב
ישמעאל נמי אין שמין
למימר דכ"ע מודו דאין משלם אלא
דייק ומוקים. פיס' לשלם
אכילת ערוגה אלא לפי מה
תשלומי נזק במיטב הארץ.
עידית שיש לו ואין צריך לקנות
דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה:
עליו הראיה אלא אמר רב אחא בר יעקב
שהיתה, אם שמינה שמינה
ת"ר מיטב שדהו שלניזק,
נאמרה שדה למטה. מיטב שדהו
כדאמרינן לקמן (ד' ז:) אין לו אלא
הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית
אם כחושה כחושה, ולאחר
דברי ר' ישמע[א]ל.
ג
שנישומה בב"ד ואמר אין
ישלם: ונאמרה שדה למעלה. ובער
ואקשי עליה אכל ערוגה
זיבורית כולם גובין מן הזיבורית
דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי רבי
לי מעות לפורעו יטול
שמינה משלם שמינה,
בשדה אחר ז): אף שדה האמור למטה
ומיהו אי בשל עולם הן שמין המ"ל
קרקע בדמי מעות נזקו
ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי
אבל אם אכל ערוגה רזה
של ניזק. והכי קאמר קרא שאם יש
כגון דזיבורית דמזיק כעידית דעלמא
ובא להגבותו מזיבורית שלו
ישלם שמינה. דקאמרת
עקיבא סבר בדמזיק שיימינן מ"ט דרבי
ד
והיא טובה כעידית של ניזק
ממיטב שלניזק, כלומ'
דלר' עקיבא גובין מן הזיבורית ולר'
למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק
והלה אומר מעידית שלך
רואין ערוגה שהיא מיטב
ישמעאל נאמר שדה למטה ונאמר שדה
ישמעאל יהיב ליה מעידית דניזק
ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו:
הגביני לפי דמי נזקי שכן
שלניזק ומשלם לו המזיק
למעלה מה שדה האמור למעלה דניזק אף
מיטב שדהו של האיך דקא משלם.
ואפילו למ"ד בשלו הן שמין המ"ל
אמרה תורה מיטב שדהו
כמותה. ופריק לעולם אינו
וגו' (שם מט.). בדניזק
משלם אלא כשיעור מה
שדה האמור למטה דניזק ורבי עקיבא מיטב
דלית ליה למזיק כעידית דניזק דלמ"ד
דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזרה
שיימינן. ומיטב שאמרה
שאכל בלא תוספת, וכגון
שוה ועקר ליה לקרא: ואהני קרא.
כסף או מיטב ישלם כסף לרבי
שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם
תורה, שאם בא להגבותו
שהיא העידית שהיא מיטב
ישמעאל ולר' עקיבא לא ישלם אלא
דמשמע מיטב דהאיך דקא משלם:
קרקע גרוע מעידיתו של
דניזק כזיבורית (שלניזק)
ורבי ישמעאל $ אהני גזרה שוה ואהני קרא
ד)
ממיטב שלו: שור רעהו כו'.
ניזק ויש לו להגבותו
[שלמזיק]. ר' ישמע[א]ל
משלם ליה ממיטב דידיה. הואיל
אהני גזרה שוה כדקאמינא אהני קרא כגון
ערוגה במיטב של ניזק, על
אומ' נותן לו (הזיבורית
תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את
וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק:
כרחו יגבהו ממיטב, אבל
המזיק שלו) [המזיק
ה) דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית
שור רעהו אמר רחמנא ולא שור
טובה מעידיתו של ניזק
ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן
הזיבורית שלו] דלגבי ניזק
לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק
אין לנו לכוף את המזיק
מיטב הוא. ואמ' מאי
דהקדש. דאם נגח שור של הקדש
ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה
לפרוע ואפילו יש לו (שם).
טעמ' נאמ' שדה למעלה,
דמשלם ליה ממיטב דידיה דלא מצי אמר
ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף
פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם
בדמזיק שיימינן. ממיטב
שנ' ובער בשדה אחר
ליה תא את גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב
שדותיו אמרה תורה שיגבנו
נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא
מזיק את ההקדש פטור. לישנא
והיא שדה שלניזק, ונאמ'
(שם). נאמר שדה
שדה למטה, מיטב שדהו.
לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי
אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא
ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות
למטה. לענין תשלומין,
מה שדה האמור למעלה
ליפטרו כולהו מטמון וברה"ר וכלים
מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש
מיטב שדהו וגו' ונאמר
לניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש מאי קל
דניזק, אף שדה האמור
שדה למעלה. לענין נזק
למטה דניזק. ר' עקיבה
ופסולי המוקדשין וי"ל דכולהו נזקין
משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם
וחומר להקדש אילימא דנגח תורא דידן לתורא
ובער בשדה אחר (שם).
אומר מיטב שדהו שלמזיק
פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי
לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא
דהאיך דקא משלם.
וקל וחומר להקדש.
דהקדש 2 שור ו) רעהו אמר רחמנא ה ולא
בריש הניזקין דקאמר התם במה אנן
למימר ק"ו להקדש ושדה הקדש נמי
שדהו ישלם כתיב, במשלם
ואמרי' ר' עקיבה דייק
שור של הקדש אלא לאומר הרי עלי
הכתוב מדבר, דהיינו מזיק,
מיטב שדהו, שלמשלם,
קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא
דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש
והכי קאמר ר"ע לא בא
והוא המזיק. ור' ישמעל
מנה לבדק הבית
דאתי גזבר ושקיל
שור רעהו ולא שור של הקדש ואי
פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר
הכתוב להקל על המזיק
אהני גזירה שוה כדאמרן.
מעידית
לא יהא
אלא בעל חוב
בנזקי גופו הא תני רבי חייא
לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי
להפטר בזיבורית שלו אם
ואהני דיקדוקי דקרא דאי
היא כעידית של ניזק אלא
אית למזיק עידית
ובעל
דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו
נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה
להגבות לנזקין מן העידית
וזיבורית, וזיבורית דידיה
ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם
אלא באומר הרי עלי מנה לבדק
של מזיק (שם). ורבי
לא שוה כעידית דניזק
פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי:
הבית משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא
ישמעאל. אמר לך, אהני
משלם לו ממיטב שלו.
גזרה שוה. דשדה שדה
ברגל
ובעל
דבניזק שיימינן, ואהני
קרא. דשדהו ישלם, דמשמע דבמזיק שיימינן (שם). וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק. אהני קרא לשלומי מעידית דידיה דאי לאו קרא הוה אמינא לא חייביה רחמנא טפי ממיטב דניזק ולא רמי דיניה דניזק אעידית
דמזיק ולישקל מאי דמשכח גביה כאילו לא הוה ליה עידית (שם). וקל וחומר להקדש. וקא סלקא דעתך בניזקין נמי קאי (שם). לא יהא אלא בעל חוב. בדבורא בעלמא דקביל עליה מי עדיף מחוב דתנן בבינונית, דאם
החמירה תורה בניזקין לא ילפינן חוב מיניה (שם).