מז:
שור שנגח את הפרה
פרק חמישי בבא קמא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אימא סיפא אם הכניס ברשות כו'. תימה לר"י אמאי לא
מתני' היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו: משלם את
יב א מיי' פ"ז מהלכות
א) לקמן נט: ב"מ פא:
גמ'
הכופר. בגמ' [מח:] פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכיו): טעמא
דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו
ביצה מ., ב) [שבת צב: וש"נ
נזקי ממון הלכה ד
ועי' תוס' כתובות עה: ד"ה
סמג עשין סח טוש"ע ח"מ
דשלא ברשות. משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב: מני
של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן
תברא], ג) לקמן נז:,
סימן שצח סעיף ב:
רבי היא. דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס"ד דלרבנן כי
וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה
יג ב מיי' שם הלכה ה ועי'
ד) [יבמות כד: וש"נ],
ה) לקמן נו., ו) בס"א: הני,
היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן
היכי דבעל חצר ברשות מיחייב
בהשגות ובמ"מ טוש"ע
ברשות ונגחו שורו
של בעל הבית או
ז) [ועיין תוספות לקמן מח:
שם סעיף ד:
ומציעתא רבי וי"ל דמרישא אין יכול
בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה
❖
יד ג מיי' שם ופ"ג הל' יג
ד"ה ושמואל],
שנשכו כלבו של בעל הבית פטור א נגח הוא
לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא
נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות
סמג שם טוש"ע שם
שורו של בעל הבית חייב נפל לבורו
סעיף ה ועיין בהג"ה
ברשות דנקט משום דבעי למתני
בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב
ב
וסימן רצא סעיף ג וסי'
והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו לתוכו
הגהות הב"ח
שצג סעיף א: ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב
ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל
אבל לא מצי למימר דכולה רבנן
עליה קדר נטירותא דלא ליזקו
משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל
טו ד מיי' שם פ"ג הלכה
(א) במשנה עד שיקבל
א)
עליו בעל הבית לשמור:
יד ועיין בהשגות
קדירותיו לבעל החצר: תברא. קשה
ושלא ברשות דנקט משום שברתן
החצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד
ג
(ב) תוס' ד"ה אימא וכו'
ובמ"מ סמג שם טוש"ע
גמ'
בהמה של בעל הבית פטור דמשום
אהדדי רישא וסיפא דת"ק ומי ששנה
שיקבל עליו (א) לשמור: טעמא דשלא
דין הוא שיפטר לרבי:
ח"מ סימן שצג סעיף א:
טז ה מיי' שם טור ש"ע
הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני
זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא
(ג) ד"ה ואפילו וכו'
ברשות הא ברשות לא מיחייב בעל קדירות
❖
דאינו אלא מראה:
שם סעיף ב:
סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר
דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה
יז ו מיי' שם פ"ד הלכה ב
בנזקי בהמתו דבעל חצר ולא אמרינן קבולי
דרבי ומר סבר לא פליגי: אפי' נשברין
חייב וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מצי
סמג שם:
קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל
יח ז מיי' שם פ"ג הלכה
ברוח. דעול ואנטריה לך קאמר ליה
למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב
לעזי רש"י
חצר מני רבי היא דאמר כל בסתמא לא
יד טוש"ע ח"מ סי'
דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור
אבל בעל קדירות לא קביל עליה
שצג סעיף א בהג"ה:
אנפודר"א [אינפונדר"א].
קביל עליה נטירותא אימא סיפא אם הכניס
מידי: לא שנו. הא דקתני אם הוזקה
בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון
❖
יט ח טור ש"ע ח"מ סי'
מחלה בבהמה.
בהן בעל הפירות חייב: אבל אכלה.
דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית
שצח סעיף ה בהג"ה
ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי
עיין בטור ובב"י שם
יותר מדאי ומתה: באפרזתא. עשב
דין (ב) שיפטר לרבי דאמר בסתמא
בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא ותו
❖
ובסימן רצא:
רבינו חננאל
לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח
דעבידא למיכליה והוא סם המות
רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו
לבהמה: והתריז. אנפורד"א בלע"ז:
שורו לשורו של בעל הבית אפילו
מתני'. הקדר שהכניס
בעל הבית לשמור רישא וסיפא רבי ומציעתא
קדירותיו לחצר בעל הבית
היכא דקביל עליה נטירותא. כגון
לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי
מוסף רש"י
כול'. פיר', שלא ברשות,
רבנן אמר ר' זירא ב) תברא מי ששנה זו לא
פטור ברשות לא יהא אלא חצר
לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס
ואם הכניס ברשות בעל
שאמ' לו בעל חצר אל
שנה זו רבא אמר כולה רבנן היא וברשות
החצר חייב. בנזקו, דכי
שורך ואני אשמרנו: דנפשיה.
השותפין ובחצר השותפין חייב וי"ל
תכניסם והכניסם, לפיכך
אמר ליה עול, עול ואנטר
חייב בעל קדרות בנזקי
שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו
דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו
שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו:
לך קאמר ליה (ב"מ פא:
בהמות של בעל הבית.
הויא ואם הכניס ברשות, לרבנן
ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא
נשברו ברוח: הכניס פירותיו לחצר בעל
ביצה מ.). רבי אומר כו'
עד שיקבל עליו
קבולי קביל עליה בעל
שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו
הבית וכו': אמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מאי
ד
ה
לשמור. דעול ותיב ונטר
חצר נטירותא דקדירות
ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם
טעמא הוה לה שלא תאכל אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר
לך קאמר ליה (ב"מ פא:).
ואפילו נשברו ברוח, אבל
ג)
ד)
הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק
תברא. קשיין אהדדי
בעל קדירות לא מחייב
להא שמעתא דתניא הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני
ה) ו
קשיא רישא
אפילו בסתמא הכי אוקמה
פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס
(יבמות יג.)
אדם וחייב בדיני שמים סם המות הוא דלא עבידא דאכלה אבל פירות
לסיפא (כתובות עה:).
רבא להא מתניתין. תברא
שורך ואשמרנו:
פטור מדיני אדם. לשלם,
מי ששנה זו לא שנה זו.
ואפילו נשברו ברוח.
דעבידא דאכלה בדיני אדם נמי מיחייב ואמאי הויא לה שלא תאכל אמרי הוא
ולא דמי
וחייב בדיני שמים.
פי' שבועה היא שנשבע,
פורענות לשלם לרשעים,
הדין אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם והא קמ"ל דאפי' סם המות נמי דלא
כדגרסינן בפרק ואלו
להא ביתא קמך דפרק
שנתכוין להפסיד את ישראל
מגלחין בגמרא דסמך
עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ואיבעית אימא סם המות נמי באפרזתא דהיינו
הזהב (ב"מ מט: ושם.) (ג) דאין אלא
(גיטין נג.).
הנזיר מאי תברא אמ' רב
מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו
יצחק בריה דרב יהודה
פירי: מיתיבי ז האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות
תברי בתי. פירוש אחר
שכר אמר התם דלא מקבל עליה
ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור אם הוזקה חייבת ואמאי נימא הוה לה
בוודאי שוברת זו את זו
נטירותא ואין נוטל שכר שמירה
ומי ששנה זו לא שנה זו.
שלא תאכל אמרי ומי עדיפא ממתניתין דאוקימנא שהוחלקה בהן ודקארי לה
אלא שכר בית ז):
הכניס פירותיו לחצר בעל
מאי קארי לה אמר לך בשלמא מתניתין קתני אם הוזקה בהן שהוחלקה בהן
הוה לה שלא תאכל. אין לפרש
הבית שלא ברשות כול'.
אם הוזקה בהו חייב, אמ'
הוא אבל הכא קתני אם הוזקה ולא קתני בהן אכילה הוא דקתני ואידך
דלכך פטור דחשיב כרוח
רב לא שנו אלא הוזקה
אמר לך לא שנא ת"ש הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכל חטין
בהן בעל הפירות חייב,
שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן
אלא בשהוחלקה בהן,
והתריז ומת פטור ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואמאי ה"ל שלא
דברשות חייב גבי היה אוכל חטין
אבל אם הוזקה מן
והתריז ומת משום דברשות מקבל
יאכל אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו
האכילה פטור. מאי
טעמא, היה לה שלא
עליה נטירותא ומה בכך והלא ש"ח
קבל עליו ואפי' חנק את עצמו: איבעיא להו היכא דקביל עליה
תאכל. וסלקא בהכי דהא
פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש
נטירותא מהו דנפשיה הוא דקביל עליה או דלמא אפילו נטירותא דעלמא
אוקמה רבא למתניתין
ח
המניח (לעיל דף כז:) אלא היינו טעמא
הקדר שהכניס קדירותיו
קביל עליה ת"ש דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו
לחצר בעל הבית אם
כיון שבמתכוין מביא עליו דבר
לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור ואם
הכניס ברשות שמירת
שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך:
קדירות קיבל עליו אפילו
באפרזתא. והא דלא אשמעינן
הכניס ברשות חייב מאן פטור ומאן חייב לאו פטור בעל חצר [וחייב
נשברו ברוח, וכן המכניס
בעל חצר] אמרי לא פטור בעל השור וחייב בעל השור ואי בעל השור
שורו לחצר בעל הבית אם
בשארפירותלרבותא
הכניס ברשות אמרי'
מאי שמירת שורו קיבל עליו
נקט סם המות אע"פ שהיתה אבודה
לגמרי מן העולם אפ"ה פטור מדיני אדם: שנכנסה לטחון. רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות:
ואפילו חנק עצמו, שינויי
או דלמא אפילו מעלמא נמי. וא"ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי"ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי"ל
נינהו לרבנן אליבא דרב.
ארזפתא דהני פירי. ס"א
נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא
אפרזתא, והוא סם המות
של בהמה. אכל חטים
השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר:
מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר. וא"ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר
והתריז ומת, פטור.
כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה
וקטן
דלאו
בני תשלומין נינהו
א"נ זה יתבע מבעל החצר
ובעל החצר יתבע מבעל השור: