20/98

שור שנגח את הפרה

פרק

חמישי בבא קמא

נא.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט

לא משום דלית ביה הבלא. אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור

נא א מיי' פט"ו מהל'

א) סנהדרין מה.,

כרב: ולטעמיך נעביד י'. דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:

שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל

ב) [סנהדרין מה. נב.

סנהדרין הל' א סמג

פסחים עה. כתובות לז:],

עשין קב:

מיתה יפה. שימות מהר: דמנוול. שנעשה אברים: ממנו ולא

לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין

נב ב מיי' פי"א מהל'

ג) גי' הרי"ף והרמב"ם

הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל: נעביד פחותה מעשרה.

לתוכו. בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול

ממנו לרה"ר חייב במעקה

הראשון חייב, ד) לעיל נ.,

רוצח הלכה ב סמג

ה) [קדושין מב: וש"נ],

ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל

והשתא מדמה טריפות דאדם

עשין עט טוש"ע ח"מ סי'

ו) לעיל י., ז) [לעיל מט:

תכז סעיף ד:

על גגו: גבוה ממנו י' טפחים ונופל

לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות

לא משום דלית ביה הבלא אי הכי (א) הוזק בו

נג ג ד טוש"ע י"ד סי' נח

נ.], ח) לעיל מח.,

מתוכה לתוכו. כלומר שהנופל נופל

(חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה

ט) [יבמות נד: וש"נ],

חייב הא לית ביה הבלא אמר ליה אין

סעיף א ועי' בכ"מ

י) לקמן נג: נד.,

פ"ט מהלכות שחיטה

מתוך רה"ר לתוכו על גגו: פטור.

מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם :

פ)

הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה

בור של שני שותפין היכי משכחת

כ) [קדושין מב:], ל) ס"א

הלכה ח:

מן המעקה: ונפל מתוכו לתוכה.

נד ה מיי' פי"ב מהל' נזקי

ל"ג, מ) [שמות כא],

א) א בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ותני

לה. ולא בעי למימר שהפקירו

כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:

נ) [דברים יב], ס) [שם],

ממון הלכה ז סמג

עלה וקומה שלו הרי כאן שלש ואי סלקא

ע) [דף נג:], פ) [עיין

עשין סז טוש"ע ח"מ סי'

חייב. במעקה: למה לי. בית

רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא

תוספות עירובין ז. ד"ה

תי סעיף כה:

דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי

גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי

כדפרישית בהמניח (לעיל דף כח: ושם)

נה ו מיי' פ"ז מהלכות

כגון ותוספות זבחים קטז.

האי ולטעמיך נעביד עשרה אלא כר"נ

פטור ממעקה: לאו בית הוא.

ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה

ד"ה ודלמא ותוספות גיטין

מעילה הל' ב טוש"ע

נו. ד"ה וניקר ותוספות

ח"מ שם סעיף ח:

דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר קרא

ותורה לא חייבה במעקה אלא בית

וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין

ב)

נו ז מיי' פי"ב מהלכות

חולין מב: ד"ה ואמר

ואע"ג דיש חבטה: אי הכי. דטעמא

1 ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה דאבור עשרה דמתניתין קאי:

נזקי ממון הלכה יז:

ותוספות בכורות לז: ד"ה

האחרון

❖

חייב. דוקא הוא

נז ח מיי' שם הל' יב סמג

משום דאינו קרוי בית הוא אמאי

כדי],

אי הכי נגבה טפי משום דמינוול איתיביה

עשין סז טוש"ע ח"מ

בשביל שחידש מיתה

קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב

❖

כי יפול הנופל ממנו ממנו

ולא בתוכו

סי' תי סעיף יד:

(ב)

כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר: דל

שלא היה מתחילה אבל ראשון ח'

כיצד היתה רה"ר גבוה ממנו עשרה טפחים

הגהות הב"ח

תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י'. ולא

וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה

ונפל מתוכה לתוכו פטור

עמוקה ממנו

(א) גמ' אי הכי ואם הוזק

חזי לדירה ולא הוי בית: משכחת

י' וזה עשרים:

תורה אור השלם

בו כצ"ל: (ב) שם ממנו

בור

עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב

לה. דהוי בית: דחק ליה מגוואי.

י' ובא אחר והשלימו לעשרים.

ולא לתוכו כיצד וכו'

1. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר

ואי ס"ד יש חבטה בפחות מי' למה לי

ונופל מתוכה וכו' ונופל

עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית

$ והוא הדין לי"א למאי דפריך

אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ

מתוכו: (ג) רש"י ד"ה שור

לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְיָ:

וחייב: אלא. טעמא ודאי משום

עלה

מסייד וכייד ומשני הא רבי

עשרה א"ל שאני בית דכל פחות מעשרה

פסולי וכו' של כהן

ויקרא יט יח

דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב

והא רבנן:

2. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ

לאו בית הוא אי הכי השתא נמי דהוי

(דקרינא ביה שור רעהו)

תא"מ ונ"ב עיין רש"י

נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו':

שלא

וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא

מאבראי עשרה דל מיניה תקרה ומעזיבה

❖ השני חייב. והראשון

לקמן דף נג ע"ב:

תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי

דאיגנדר. שוכב היה ונתגלגל ונפל:

מגואי לא הוי עשרה א"ל כגון דחק מגואי אי הכי כי לא הוי נמי מאבראי

יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

מתני'

דברים כב ח

עשרה משכחת לה דהוי מגואי עשרה כגון דחק בה טפי אלא היינו טעמא

3. וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ

פטור. ובגמרא [ע"ב] מוקי לה בשהניחו

גליון הש"ס

דר"נ סבר ג מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה

כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא

ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך

גמרא אין שליח לדבר

יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ

גמ'

הוי שיתא הא עשרה אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט

אין שליח לדבר עבירה.

לו:

עבירה. עיין במ"ל פ"ב

חֲמוֹר: שמות כא לג

4. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף

מהלכות רוצח הלכה ב

אלא מתני' דקתני מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו

להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב

ובטורי אבן חגיגה דף י

יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה

וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב

כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני' דאיגנדר לבור:

❖

ד"ה וכי זה חוטא: שם כי

שמות כא לד

לּוֹ:

מתני' הבור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא

ודברי התלמיד דברי מי שומעין כ):

יכרה איש בור ולא שור

בור. לעיל דף יט ע"ב:

הניחא לרבי. דאמר לקמן אחר שניהן

כסהו השני חייב: גמ' אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה

תוס' ד"ה בור י' וכו'

ג)

מוסף רש"י

לנזקין: ובנזקין משכחת לה.

וה"ה לי"א. עיין לעיל דף י

הניחא אי סבירא לן כר"ע ד)דאמר בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר של

דתרוייהו מיחייבי: אלא לרבי ולמיתה.

בית הסקילה היה גבוה

ע"ב תוס' ד"ה מאי

❖

שניהם ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן אלא אי סבירא

שתי קומות. ומפילו

קעביד:

דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא

משם לארץ (סנהדרין מה.).

לן בור ברשותו פטור היכי משכחת לה דחייב עליה ברה"ר וברה"ר בור של

ראשון היכי משכחת לה: שעקרו

וקומה שלו. שהיה מפילו

שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי

שניהם. שחפר האחד תשעה ובא

מעומד ולא מיושב (שם).

רבינו חננאל

מיתה יפה. שימות מהר

חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא

לן ואזל כרה להו $ אין שליח לדבר עבירה ואי דכרה האי חמשה והאי

ה) ו

(שם). אין שליח לדבר

מתני'. בור של שני

מקרקעותיו: והשלימה לעשרה.

עבירה. אין שליח חשוב

חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה אלא

שותפין ועבר עליו

שליח לדבר עבירה שיתחייב

הראשון ולא כיסהו כול'.

דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו

ל)

לרבי ולמיתה ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה אמר רבי

שולחו, אלא הרי הוא

וקשי' לן בור של שני

כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי

כעושה מאליו

יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה מאי רבי

שותפין היכי משכחת לה,

(קדושין

ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש

מב:). דאסור לקלקל

הניחא אי סבירא לן בור

ומאי רבנן דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה

ו)

רה"ר (לקמן נג.). האחרון

ברשותו חייב, משכחת לה

בנזקין: מיצרך צריכי. כדאמרן

חייב. בין מת בו השור בין

בחצר ובור של שניהם

האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין מאי

לעיל בפירקין (דף נ.): אחד ולא ב'.

הוזק, וטעמא מפרש לקמן

והפקירו רשותם ולא

טעמא דרבנן דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה

מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה

מקראי (לעיל י.). אחר

ז)

הפקירו בורם. אלא אי

אחרון למיתה. אם מת

סבירא לן בור ברשותו

לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון ורבי

וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה

השור לא ישלם הראשון

פטור, ואינו חייב אלא בור

לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור

אמר לך הנהו מיצרך צריכי כדאמרינן ורבנן נמי מיצרך צריכי אלא

כלום, דט' טפחים אין בהם

ברשות הרבים, היכי

מיתה: שור פסולי המוקדשין. כגון

כדי להמית (שם). אחר

משכחת לה. ואוקמה ר'

היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ורבי

שניהן לנזקין. דאם הוזק

יוחנן כגון שעקרו שנים

בכור בעל מום שהוא של כהן (ג) דקרינן

ההוא מיבעי ליה $ כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש

השור ולא מת ישלמו בין

חוליא בבת אחת

ח)

ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל

מ)

שניהם (שם). אם על

והשלימוה לעשרה. מאי

בור כתיבי ורבי ט) איידי דכתב האי כתב האי וממאי דלחיובי בתרא

פתיחה חייב. שחפרו

בו מום ונפדה דקרינא ביה שור

רבי ומאי רבנן דתניא אחד

דלמא לחיובי קמא לא סלקא דעתך דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא

אחר וכסהו ובא אחר

חפר בור תשעה טפחים

רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב

וגילהו (לעיל מט:). ולא

ובא אחד והשלימו

דקא עביד מיתה והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור

והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל

י)

שור בור. ולא כי יכרה

לעשרה האחרון חייב, רבי

פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת

שור בור (לעיל יט: מח.).

נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי

אומ' אחר אחרון למיתה

שור פסולי המוקדשין.

אחר שניהם לנזקין, מאי

אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי

שלו אמרי ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן: ת"ר

שנפדה, דקרינא ביה שור

טעמא דרבנן דכתיב כי

המוקדשין שנפדו תזבחנ) ולא גיזה בשר

רעהו אחר שפדאו (לקמן

ח אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לשלשים

יכרה איש בור, איש אחד

נג:). במי שהמת שלו.

ולא שנים וכתיב נמי כי

ולא חלב ואכלת ס) ולא לכלביך אבל

כולן חייבין ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד האחרון חייב

שיכול למכור הנבילה, יצא

יפתח איש, אנשים ולא

שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה

זה שאף על פי שנפדה

שוורים, ומדכתיב והמת

לימא

בפירקיןע). ולהכי נקט פסולי המוקדשים

טעון קבורה, דאמרינן גבי

יהיה לו לחיובי בתרא דקא

פסולי המוקדשין שנפדו

עביד מיתה הוא דאתא.

דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש: לאו ממילא כו'. כלומר תרתי שמעת מיניה:

במס' בכורות בפרק שני

ובא אחד וסייד וכייר,

אחרון חייב. סייד וכייד. שמתחילה רחב היה ולא

שסיידו קצרו: כייד.

היה בו הבל כל כך וזה

עשה בו

ציורין

בכתלים בטיח הסיד שטח בו:

(טו.) תזבח ולא גיזה בשר

ולא חלב ואכלת ולא לכלביך,

מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (לקמן נג:).