שנים
אוחזין פרק
ראשון
בבא מציעא
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא עשירי ספק. אין להקשות איצטריך קרא
אלא מאי אית לך למימר. למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך: עשירי
למעוטי ספיקא
מא א מיי' פי"ב מהל'
א) [בכורות נח:], ב) שם
ודאי. הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי
מ) כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד"ה איצטריך):
יא., ג) ב"ק סח: סט. ע.
בכורים הלכה כג
מפריש
קדושין נב., ד) גיטין עח:,
סמג עשין קמו:
עליהן עשרה שיין. תימה דבפ"ק דבכורות (דף יא.נ) ושם)
שבכאן ספק הן שאפי' יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי
מב ב מיי' פ"ו מהל'
ה) לקמן ח., ו) [לקמן קז.],
המנין: מאי ספיקות. דאמרן
עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן
אמרי' דשה אחד
פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך
ז) ב"ב קע., ח) [שלי וכן
ערכין הל' כד סמג
לעיל הספיקות נכנסין לדיר
עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן
איתא בהרי"ף והרא"ש
עשין קלב טוש"ע ח"מ סי'
י)
וברש"י שאצל האלפסי איתא
שנד סעיף ו וטוש"ע י"ד
להתעשר: ספק פדיון פטר חמור.
מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר
אלא מאי אית לך למימר עשירי ודאי אמר
א)
שלך היה ופרעתיו לך],
סי' רנח סעיף ז:
להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה
טלה שהופרש על ספק פטר חמור
מג ג מיי' שם הל' כג
ט) ב"ב קע. ודף קנד.
רחמנא ולא עשירי ספק הכא נמי עשירי
כתובות יט. שבת עח:
סמג שם טוש"ע י"ד
צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון
שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין
ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק א"ל רב
[לקמן עב:], י) [דף ו:],
שם [רב אלפס כאן ובב"ק
דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן
בטלה זה של פדיון משום קדושה:
כ) [כלים פכ"ז מ"ב],
פ"ד דף כ.]
אחא מדפתי לרבינא מאי ספיקות אילימא
עשרה שיין. לאפקועי איסורייהו
לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח
מד ד ה ו מיי' פ"ט
ל) [ע"ב], מ) [צ"ל
ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא ולא
כדפרישית], נ) [ועי' בתוס'
1
מהל' טוען ונטען
למשרי להו בעבודה: עובדא הוה
דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן
שם ד: ד"ה ופודה וע"ע
הל' ט י סמג עשין צה
שכבר קדוש אלא ספק פדיון פטר חמור
בי רב חסדא ורב חסדא בי רב
לו במתנה פטור ואי קמ"ל דאע"ג
היטב תוס' יא. ד"ה שהיו],
טוש"ע ח"מ סי' קלח סעיף
וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר
❖
הונא. מעשה היה ובא לפני רב
דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא
ס) ר"מ מ"ז,
ב)
ג:
מה ז מיי' פ"ה מהלכות
אבוה ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי
חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב
דמעשר בהמה של בעלים הוא:
א
מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה.
מכירה הל' ז סמג
הונא: שאינו יכול להוציאו כו'. והאי
חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
תורה אור השלם
[א] נראה דלא גרסי' והשאר
נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו
קצה סעיף ד:
ומעשרן והן שלו מאי הוי עלה דמסותא ת"ש
מו ח מיי' פ"ה מהלכות
1 וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן
דאף במה שידו מגעת ישבע כיון
בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין
דא"ר חייא בר אבין הוה עובדא בי רב
גירושין הל' טז סמג
כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת
הקדישו קדוש: הא יכול להוציאו כו'.
דנתקנה השבועה שלא יהא אדם
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה
חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטה מהא
בתמיה: שאינה ברשותו. והא סתם
הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף
קלח סעיף ב:
קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:
מז ט י מיי' פ"ט מהל'
דאמר רב נחמן כל ממון שאין יכול להוציאו
ויקרא כז לב
גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא:
במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר
2 וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל
טוען ונטען הל' י
בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו
במסותא מטלטלין. כגון גיגית:
מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס
סמג עשין צה טוש"ע ח"מ
עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל
בדיינין הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקיה
מקרקעי. דכל היכא דאיתיה ברשות
כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר
סי' קלח סעיף ג:
הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר
מח כ מיי' פי"ד מהל'
שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן
שבועה נוטל כל מה שהוא תופס
מריה קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר
והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים
ג)
ב
מלוה ולוה הל' יד
לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה
פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה
אפילו יותר ממחצה והשבועה היא
❖
שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינה
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
רות ד ז
בְּיִשְׂרָאֵל:
סי' סה סעיף טו:
עלה הקדישו הקדש: בר מערבא.
בשביל הטענה ומפני התקנה:
שלו וזה לפי שאינה ברשותו מי סברת
מט ל מיי' שם [והל' ה]
אם יכול לנתקו. נראה דאם היתה
מארץ ישראל: מחוי ליה. מראה
וסמג שם טוש"ע
במסותא מטלטלין עסקינן ג$במסותא מקרקעי
גליון הש"ס
❖
באצבעותיו כלפי מעלה: בכרכשתא.
ידה פתוחה בשעת שנתן גט
ח"מ סי' פב סעיף א:
עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותיה
גמ' במסותא מקרקעי.
בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש:
לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה
קשה לי הא עיקר החילוק
קיימא תני רב תחליפא בר מערבא קמיה
ש"מ. מדקתני עד מקום שידו מגעת
ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא
בין מטלטלי למקרקעי
לעזי רש"י
דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד
קנוי לו: האי סודרא. של קונה שקונין
יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת
ד
דמטלטלין נגזלין וקם ליה
ברשותיה דגזלן מקרי אינו
ברניי"ש [פירניי"ש].
בו קנין: כיון דתפיס ביה. מקנה
מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו
שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה
ברשותו דהנגזל אבל קרקע
חוטין תלויים בבד
שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש
היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא
מגעת והשאר חולקין בשוה מחוי ליה רבי
❖
אינה נגזלת ולא קם
(טבעיים).
נעלו ונתן לרעהו: דכמאן דפסיק
עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך
ברשותיה דגזלן. א"כ
אבהו ה ובשבועה אלא מתניתין דקתני דפלגי
במטלטלין וגזל בלא קנין
דמי. וקנייה מקנה והמכר נקנה בו
מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא
בהדדי ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו
דלא קם ברשותיה דהנגזל
רבינו חננאל
ללוקח. ודוקא נקט שלש על שלש $דכלי
קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר
ואינו חייב באחריותו
מגעת היכי משכחת לה אמר רב פפא
בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר
אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת
וכדאיתא בב"ק עט ע"א
ראשון ראשון נפטר.
דתפיסי בכרכשתא אמר רב משרשיא ש"מ
במתני' הוי כקרקע דמנחי
ובהדיא בבכורות פרק
ו
משלש אצבעות לאו בגד הוא
כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב
ברשותיה דהנגזל. וא"כ
אחרון אמר רבא מנין
האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש
כדאשכחן גבי טומאה : גט בידה.
בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך
ז
כ)
הכא במסותא דהגזילה
הראוי פוטר. מאי הוי
קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי
במה דאמר דידי הוא וליכא
שנתנו לה: ומשיחה. שקשור בה בידו
המשיחה לא יביא הגט אצלו ור"ת
עלה דמסותא ת"ש מהא
2
קנין יכול להקדישו וצ"ע:
דאמר רב [נחמן] כל
אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו
ס) (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך
וקני ומאי שנא מדרב חסדא דאמר רב
ד)
שם התם כריתות בעינן.
ממון שאינו יכול להוציאו
לגט מידה ולהביאו אצלו: אינה
שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק
עיין כתובות ל ע"ב תוס'
חסדא ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול
בדיינין הקדישו אינו
ד"ה ואי וצ"ע: רש"י ד"ה
מגורשת. אלמא לאו נתינה היא:
קדוש. הא יכול להוציאו
המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה
לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו
דכמאן וכו' דכלי בעינן.
אע"פ שלא הוציאו קדוש.
כריתות. הבדלה שיהיו מובדלים זה
ולא קפצה ולא עשתה שום דבר:
עיין לקמן מז ע"א ובתוס'
ומקשי' עלה והאמר ר'
מגורשת $ התם כריתות בעינן וליכא הכא
מאי יוחנן גזל ולא נתייאשו
❖
מזה והרי אגודים הם בחוט זה: אם
ד"ה לאפוקי:
נתינה בעינן והא איכא אמר רבא אם
ה) ט
הבעלי' שניהן אינן יכולין
היתה טלית מוזהבת. כלומר אפילו
להקדישו זה לפי שאינו
היתה טלית מוזהבת חולקין פשיטא לא צריכא דקאי דהבא בי מצעי הא
היא מוזהבת חולקים: פלוג הכי.
שלו וזה לפי שאינו
הגהות הגר"א
נמי פשיטא לא צריכא דמיקרב לגבי דחד מהו דתימא דא"ל פלוג הכי
לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם: קא
ו)
ברשותו. וקי"ל דלא
[א] תוס' ד"ה מחוי נראה
מקשינן לא ממשנה ולא
משמע לן דא"ל כו' פלוג. לאורכה:
קמ"ל דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי: ת"ר שנים אדוקין בשטר
י
ז)
כו'. נ"ב והרמב"ם לא כתב
מברייתא ולא ממימרא
שנים אדוקים בשטר. המלוה והלוה:
מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר ח) שלך הוא ופרעתיו
כן אלא ע"י גלגול אבל
אלא אם היא הלכה.
שלך הוא ופרעתיו לך. והחזרת לי
רא"ש הוכיח כדברי תוס'
ועוד לא דחאוה להא
לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו נפל ליד דיין לא
❖
ע"ש:
דר' יוחנן אלא פירקו על
וממני נפל: יתקיים השטר בחותמיו.
יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו
דבריו ואמר מי סברת
קס"ד דהכי קאמר אם השטר כשר
מסותא מטלטלא היא
וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין כו' אמר רבא אמר רב נחמן
שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו
וקשיא עליה הא דר' יוחנן
מוסף רש"י
במקוים דברי הכל יחלוקו כי פליגי בשאינו מקוים רבי סבר מודה בשטר
לא כי קאמר רב [נחמן]
כ
ט) ל
הוא הרי הוא בחזקתו: נפל השטר
עשרה ספק פטרי
כל ממון שאינו יכול
שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה פליג ואי לא מקיים ליה לא פליג
ליד הדיין. משמע דהכי קאמר אם
חמור. כגון שהיה לו עשר
להוציאו בדיינין וכו' האי
מאי טעמא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה
חמורות וילדו כולן זכר
מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד
ממון קרקע הוא וכיוצא
ונקבה. מפריש עליהן
בו האי מסותא מקרקעא
דיין ולקמןל) פריך מאי שנא דיין מאינשי
הא קאמר דפריע ורבי שמעון בן גמליאל סבר מודה בשטר שכתבו
עשרה שיין. לאפקועי
הוא דקי"ל קרקע אינה
דעלמא: וגבי ליה מלוה כוליה.
לאיסורייהו, ומעשרן.
אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלוקו נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית
נגזלת ולעולם ברשותיה
לשיין כשאר בהמות חולין,
דמרא קיימא הלכך אם
בתמיה: במקוים. שכתוב בו הנפק
מאי יכול להוציאה בדיינין
והן שלו. והמעשר
שיצא כבר בב"ד והעידו עדים על
קרב שלמים והוא אוכלו
ברשותיה קיימא ושפיר
דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי: כולי עלמא
חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא
כדין שאר מעשר בהמה
קא מקדיש. האי דקתני
(בכורות יא.). גט בידה
שנים אדוקין בטלית זה
ל"פ דיחלוקו. דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה. ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר
ומשיחה בידו. שנתנו
נוטל עד מקום שידו
אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל
לה וראש המשיחה עדיין
מגעת וזה נוטל עד מקום
זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן
בידו, חוט שהגט קשור
שידו מגעת והשאר חולקין
בו, ליצי"ל בלע"ז (גיטין
בשוה ובשבועה אוקימנא
לומר פרעתי. הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה
בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא
עח:). יתקיים השטר
בשאדוקין בטלית עצמו
על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג: ואי
לא לא פליג. שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:
בחותמיו. וגובה ליה מלוה
ומתני' דקתני חולקין
כוליה וכדמפרשינן טעמא
מאי
הטלית שני חצאין ונוטל
לקמן (רשב"ם ב"ב קע.).
כל אחד חציה בשאדוקין
ולית ליה מתני' שנים אוחזין כו'. יחלוקו, והכא נמי יגבה חצי חוב הכתוב בשטר ולא יותר (שם). במקוים. בהנפק, דברי
בנימין שבקצותיה והן הנקראים כרכשתא. ופשוטה היא. דייק רב (אשי) [משרשיא] מינה מדקתני זה נוטל עד
הכל יחלוקו. כולי עלמא לא פליגי דפלגי בין שניהם כדין משנתינו דשנים אוחזין (שם). ואי מקיים ליה פליג. כלומר אז
מקום שידו מגעת ש"מ דהאי סודרא כיון דתפיס ביה ג' אצבעות על ג' אצבעות הרי הוא קנין לתופסן ואע"ג
יש ממש בדבריו ויגבה ממנו חצי חוב שבשטר ואידך פלגא יפסיד בשביל תפיסת הלוה שאדוק עמו בשטר (שם). מודה בשטר
דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ולא אמרי' עד דמשיך ליה כוליה לא קני ליה אלא אע"ג דלא משיך ליה לכוליה
שכתבו. לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים, אין צריך לקיימו. אין המלוה צריך לקיימו בעדים החתומים
קני לההוא דתפס וכן הלכה. אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת והזהב קרוב לגבי חד ברחבה של טלית ואם
בו, שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו, ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק
יחלקוה לרחבה לשני חצאין יבא הזהב בחלקו של אחד יכול האחד לומר זה שבינינו לאורכה נחלקה כדי שנחלק
השטר, וכי אמר פרעתיו לא מהימן, שהרי ביד המלוה הוא (כתובות יט.) מאחר שהלוה מודה ששטר חוב שהוציא עליו שטר אמת
בטלית ובזהב והדין עמו: ת"ר שנים אדוקין בשטר כו' אסיק' בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו. ושאינו מקוים
הוא, אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומים בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו (לקמן עב:) דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי
ומלוה אמר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך היה ופרעתיך ונתתי לך [וממני נפל] אם נתקיים
הוא כאילו קיימוהו חותמיו וגובה כל זמן שמוציאו (שבת עח:).
בחותמיו יחלוקו דברי ר' דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקי"ל כרבי. רשב"ג אומר אע"פ שאין יכול