נג:
הזהב פרק רביעי בבא
מציעא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
כרבי יהודה דאמר יקבר. בספרי מפיק טעמא משום דכתיב
ואפי' בירושלים. שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב (דברים יד)
צט א מיי' פ"ז מהל'
א) פסחים לח. סנהדרין
כי ירחק ממך [וגו'] ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים: בלקוח.
הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פירקין (דף
מעשר שני הל' א ב:
קיג. מעשר שני פ"ג [מ"י]
זבחים מט., ב) סנהדרין
ב [מיי' שם פ"ב הל' ה]:
מה.) אמרינן כסף ראשון ואפי' כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף
מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח
ג [מיי' שם הל' ט]:
קיג. מכות כ. [ע"ש],
יקבר. דקא סבר לא אלים למיתפס
אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא"ת דבפרק שלישי דמעשר
בירושלים בכסף
מעשר:
ק ד ה ו מיי' שם פ"ו הל'
ג) [יבמות סו. קז. כתובות
נב:], ד) [ערכין כז. לקמן
פדיונו: אלא לעולם בטהור. בין
שני (מ"י) תנן אמרו לו לר' יהודה
טז:
❖
קא ז מיי' שם פ"ה הלכה
נה.], ה) ערכין כז.,
ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא
מעשר בין לקוח. ודקאמר נעייליה
אפילו בירושלים שנא' כי לא תוכל
שאתו
1
ד:
וניכליה: מאי יצא. נמי דקאמר דנפול
כל שכן אמר להם לא אם אמרתם
קב ח ט מיי' שם הל' ה:
ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא
2
קג י מיי' שם הל' ז ופ"ח
במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום
מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר
מוסף רש"י
משאת מאת פניו אלא בלקוח בכסף מעשר
❖
מהל' ערכין הלכה ה:
תאמרו בלקוח שאינו נפדה כו' אם
נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן
אפילו בירושלים. לאחר
שני לקוח בכסף מעשר נמי ליפרקיה א) דתנן
כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה
לפני ה' תאכלנו (שם יב) ובפדייה נמי
שנכנס, ואע"ג דדרשינן
הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה
א
כי ירחק ממך המקום
לי קרא בספרי וי"ל דאסמכתא בעלמא
לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד
תורה אור השלם
וצרת הכסף בידך, ברחוק
כרבי יהודה דאמר יקבר אי רבי יהודה מאי
משנכנס לתוכו: והאמר רבא. במסכת
הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא:
1 וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ
מקום אתה פודה וצר
אפילו לא יצא נמי. מעיקרא
איריא יצא אפילו לא יצא נמי אלא לעולם
מכות (דף כ.): מחיצה לאכול
ולא בקרוב מקום (סנהדרין
כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי
קיב:). כי לא תוכל
דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן.
בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר
דשני בשנטמא ה"מ
יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
ב)
שאתו. כשלא תוכל לאוכלו
יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם
למפרך הכי אלא דעדיפא מיניה
מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה
רבא א מחיצה לאכול דאורייתא א מחיצות
כגון זה שניטמא, ונתת
שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְיָ
לא
פלוג רבנן. תימה
פריך:
אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה
בכסף (פסחים לו:). ואין
אֱלֹהֶיךָ: דברים יד כד
לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו
2 וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת
שאת אלא אכילה.
דבסוף פרק חלק (סנהדרין ד' קיג.) משני
מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד
למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן
והכי קאמר קרא כי
פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת
אם יצא דרבנן היא: וכי גזור רבנן
כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות
ירחק ממך, שיהא מעשר
בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם
ג) לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין
כו'. לאו רבא קאמר לה אלא
ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדקאמר
טהור חוץ לירושלים, או
חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ
ליתנהו למחיצות רב הונא בר יהודה אמר
אפילו הוא בירושלים אלא
עִמּוֹ: בראשית מג לד
המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת
הכא ולא קשה מידי דהתם קאי
3 וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ
שאי אתה יכול לאוכלו
רב ששת חדא קתני ב מעשר שני שאין בו
מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא
אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת
שנטמא, ונתת בכסף (מכות
מִמַּעַשְׂרוֹ
חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף
שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא אמאי
דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה
ואסקוה לירושלים והיה שם בשעת
יט: וכעי"ז סנהדרין קיב:).
ויקרא כז לא
עָלָיו:
הלקוח בכסף מעשר
דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה
גמר דין ליתאכיל דהא קלטוהו
וניהדר ונעייליה וניכליה דנפול מחיצות
ג
שני שנטמא יפדה.
הוציא את המעשר לחוץ אבל כי
מחיצות וה"ל שלל ירושלים בשעת גמר
ונפרקיה האמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא
דאלימא למיתפס פדיונו
(פסחים לח.). יקבר. משום
ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי
דין כו' ומסיק לעולם בטהור
מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי
דקלישא קדושתיה ולא
בטלי: ומשני לא פלוג רבנן. בין
ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר
אלים למיתפס פדיוניה
איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא
יוצא מתוכן לנפלו דקליטת מחיצות
הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל
(שם). מחיצה לאכול
גזרו רבנן לא פלוג רבנן אי הכי מאי איריא
דאורייתא. מן התורה
גזרו בסתם בין איתנהו בין ליתנהו:
כגון דנפול מחיצות אחר גמר דין
מצוה לאכול לפנים מן
אין בו שוה פרוטה אפילו יש בו נמי ד לא
רב הונא ברבי יהודה אמר. הא
וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן
החומה, אבל מחיצות
מיבעיא קאמר לא מיבעיא יש בו דקלטן ליה
דאותבת לחזקיה מרישא דקתני באיזה
שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא
לקלוט. שיהיו מחיצות
קולטות, בין לענין פדייה
מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה
מעשר אמרו שאין בו שוה פרוטה
פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין דכיון
בין לכל ענין, מדרבנן הוא
וקשיא לך ליעבד כדחזקיה לא קשיא:
דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן
מחיצות קא משמע לן ת"ר 3 אם גאל יגאל
(סנהדרין קיג.) דמשקלטוהו
חדא קתני אין בו שוה פרוטה
התורה חל עליו גמר דין אפילו לא
מחיצות שוב אינו נפדה
איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו
(פסחים לו:). וכי גזרו
שנכנס לירושלים ויצא. דקליטת
נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו
פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה
רבנן. דתיהני קליטת
מחיצות מעכבת מלחללו עוד על מעות
אם ירצה ולא מיקרי נמי שלל ירושלי'
מחיצות למעשר דשוב אינו
איתמר רב אמי אמר אין בו רב אסי אמר
הראשונות: וניהדר ונעייליה וניכליה.
כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא
יכול לפדותו (שם).
ד) ה אין בחומשו רבי יוחנן אמר אין בו רבי
בירושלים עם תערובתו: דנפול
דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו
שמעון בן לקיש אמר אין בחומשו מיתיבי
מחיצות. והיינו יצא דקתני: אפי'
לקרות שלל ירושלים ולאכול דהעמידו
מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר
יש בו שוה פרוטה. נמי לאו בר
דבריהם על דין תורה אהא מסיים
ו
אכילה ולאו בר חילול הוא ואמאי
כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות
הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות
תני באיזה מעשר אמרו בשאין בו
פירוש לא העמידו דבריהם על דין
בשלמא למאן דאמר אין בחומשו היינו
ז
שוה פרוטה כו': לא מבעיא יש בו.
תורה למיקרי שלל ירושלים ולאכול
דקתני דיו דאע"ג דבדידיה אית ביה כיון
דכיון דבר פדייה הוא חיילא עליו
אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול
דבחומשיה ליכא שפיר אלא למ"ד אין בו מאי
קליטת מחיצות דרבנן ולא מיפרוק תו
כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין
דיו קשיא איבעיא להו חומשא מלגיו או
אבל אין בו אימא בכה"ג לא לגזור
לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על
חומשא מלבר אמר רבינא תא שמע
רבנן קליטת מחיצות לפדייה דמילתא
דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול
הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם
דלא שכיח היא לחללו על מעות
אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו
ה) ח
בעשרים הבעלים קודמין מפני שמוסיפין
הראשונות וניעביד ליה כדחזקיה
מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר
קמ"ל: פרט לשאין בו שוה פרוטה.
דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר
חומש אמר אחד הרי עלי בעשרים ואחד
שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה
דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים
הבעלים
תופסת פרוטה: רב אמי אמר אין
מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל
בו. שוה פרוטה שנינו אבל אם יש בו שוה פרוטה בר גאולה הוא
כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמר
ותופס פדיונו: ורב אסי אמר אין בחומשו. שוה פרוטה שנינו דלאו
בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות א"נ דוקא מיירי
בר גאולה הוא עד שיהא בו שוה ארבע פרוטות כדי שיהא ראוי
בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה
לתוספת חומש דכתיב בהאי קרא: דיו שיאמר כו'. כדחזקיה ולא
ראוי לאכלו שעה אחת הוה ליה ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי
אמרינן ימתין עד שיעלנו לירושלים או ימתין עד שיצרפנו עם אחר
כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין
דכיון דבחומשיה ליכא [פרוטה] לא קחשיב ודיו בכך: אלא למ"ד אין
כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי
בו מאי דיו. מאי רבותיה דאצטריך למתני דיו ליתני אומר הוא וחומשו
שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת גמר דין גזור למיהוי שלל
כו': חומשא מלגיו. על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע שהן חומשו של
ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור ואם תאמר דמשמע דיגנזו
קרן: או חומשא מלבר. על ארבעה רבעים מוסיף החמישית מן החוץ דהוו
משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו
להו לעשרים זוז חמשא זוזי: הבעלים אומרים בעשרים. גבי מקדיש
אם תבנה החומה והא אמרינן בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.)
ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין (דף כז.): מפני שמוסיפין
כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא
חומש. ועשרים שלהן הוו כ"ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש:
זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר
העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין:
הבעלים
דנפול מחיצות. פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים
קלים כדאמרינן ריש פרק אלו דברים (פסחים דף סו. ושם ד"ה תוחב ודף סז) דההיא שמעתתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה
פרצות לכך לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן (עירובין
דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם:
אין בו שוה פרוטה. אין תופס פדיון ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה
ולא בחומש דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש:
או