הזהב פרק
רביעי בבא מציעא
נז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להם. משמע
מהו למינקט מינייהו ומיכל. כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי
קסג א מיי' פי"ג מהל'
א) [תמורה כז: כל הסוגיא],
אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם
דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל מכירה הל' ח סמג
ב) קדושין יא. בכורות
כה. נ: מעילה יד: תמורה
לאוין קע טוש"ע ח"מ סי'
העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא
(לקמן דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר
כז: ערכין כט. ג) [תמורה
רכז סעיף כט וע"ש במ"מ:
מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר: ושרינהו
רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ
קסד ב מיי' פ"ז מהל'
כו:], ד)[תמורה כז. ע"ש],
ה) לעיל נו., ו) מהר"ם,
עומר. שהעומר מתיר את התלושין
ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא
ערכין הלכה ח [רב
ז) [דף כז:], ח) צ"ל
אלפס ע"ז פ"א דף שלג.]:
ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם
חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין
מהו למינקט ומיכל
מינייהו כמאן דשדיין
קסה ג מיי' פ"ב מהל'
ממתניתין, ט) [דף ק:],
שהשרישו: או דלמא בטלינהו אגב
ואתי שפיר הא דתנן (לעיל דף נו:)
❖
י) [עי' רש"ש], כ) [וע"ע
בכדא דמי ושרינהו עומר או דלמא בטלינהו
תמורה הל' א ב:
תוספות תמורה כז: ד"ה
ארעא. וכקרקע בעלמא דמו ולא
רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה
אגב ארעא תיקו אמר רבא אמר רב חסא
בין למר כו' ועי' תוס' שם
ד"ה לא אמרו], שייך עומר גבייהו למשרינהו: בעי
ומרגלית אין להם אונאה ומפרש
❖
בעי רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח
מוסף רש"י
ר' אמי אונאה. הא תנן לה במתניתין
בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר
יש להם או אין להן אמר ר"נ הדר אמר
א
מהו למינקט. ללקוט מהן
דאין להו לכל הנך דמתני': ביטול
אף משמע דקרקעות נמי אית להו
קודם השרשתן (מנחות
רב חסא פשיט ר' אמי אונאה אין להם
גליון הש"ס
מקח. יותר משתות: יש להן או
האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית
סט.). ושרינהו עומר.
ביטול מקח יש להם ר' יונה אמר אהקדשות
אין להם. מי אמרינן מאל תונו
(כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין
תוס' ד"ה יצא וכו'
א)
דהא דאמרן ואם לאו אסורין
ואפילו אם המתאנה. עיין
עד שיבא עומר הבא,
ר' ירמיה אמר אקרקעות ותרוייהו משמיה
(ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו
שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם
לעיל דף נ ע"ב תוס' ד"ה
בגדוליהן מיירי, או דלמא
בכלל אונאה הוא אלא מקח
בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש
דר' יוחנן אמרו אונאה אין להם ביטול מקח
ואילו:
בטלינהו אגב ארעא וכי
טעות הוא או דלמא כיון דלאו
התם ט) דמכרם קיים עד פלגא:
לקיט להו כגידולין דמו
יש להן מ"ד אהקדשות כ"ש אקרקעות
יצא לחולין כו'. למ"ד צריך לעשות
(שם). שחיללו על שוה
דבר שבמדה הוא ולא אטעייה
מ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל
פרוטה מחולל. דאין
בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:
לו דמים מדבריהם יצא לחולין
אונאה להקדש, דכתיב איש
ב) דאמר שמואל ב הקדש שוה מנה שחיללו
ר' יונה ור' ירמיה מילתא באפי
הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש
את אחיו, ואשמעינן שמואל
על שוה פרוטה מחולל תנן התם אם היה
דכי היכי דאימעיט מאונאה
ג) ג
נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי
אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים
אימעיט נמי מביטול מקח
קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות
אלא ר' ו) [ירמיה] אקרקעות ורבי
דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח
(קידושין יא:). וצריך
לו דמים א"ר יוחנן יצא לחולין דבר תורה
לעשות לו דמים. שתהא
[יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר'
יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר
ו)
ד)
אותה של חולין שוה כאותה
יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש
יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא
וצריך לעשות לו דמים מדבריהם ור"ל
של הקדש שהוא מחלל עליה
להן: מ"ד אהקדשות. אמרה רבי
אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח
אמר אף צריך לעשות לו דמים מן התורה
ולא יתאנה ההקדש, (תמורה
כו:). יצא לחולין דבר
יוחנן: כ"ש. דאקרקעות נמי אמר
יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל
במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא
תורה. דאמרינן בפרק
דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו
כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו
המנחות והנסכים (כא.)
לימא ר"ל צריך לעשות לו דמים דבר תורה
בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט
טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר
ואם כל בהמה טמאה,
והתנן אלו דברים שאין להם אונאה
ה)
בבעלי מומין שנפדו הכתוב
אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות
משום שאינו רוצה להחזיר האונאה
מדבר (שם כז.).
הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות
אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה
$ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר
מדבריהם. דמה"ת אין
אלא ביטול מקח בהא לימא רבי יוחנן
אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי
מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה
אונאה להקדש דכתיב אל
תונו איש את אחיו, ולא
צריך לעשות לו דמים מדבריהם והא"ר יונה
חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא
היה יכול לבא לידי הפסד אם לא
הקדש (שם). לעשות לו
דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:
ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש
אהקדשות ורבי ירמיה אמר אקרקעות
דמים מן התורה. רב
מ"ד אקרקעות. אמרה: אבל
המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד
חסדא מפרש לה לקמן
ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי אונאה אין
(שם). בכדי אונאה. דלא
אהקדשות לא. דאילו גבי הדיוט
כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל
להם ביטול מקח יש להם לעולם בביטול
נתאנה אלא שתות (שם).
אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני
ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו
ביטול מקח. שנתאנה
מקח ואיפוך דרבי יוחנן לר"ל ודר"ל לרבי
אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון
וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור
יותר משתות (שם). ביטול
יוחנן במאי קמיפלגי בדשמואל דאמר
מקח יש להם. שאם
דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא
דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד
נתאנה יותר משתות חוזר
שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה
אמרינן בהו כדשמואל: מחולל.
כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג:
לר' יונה, קשיא דר' יוחנן
פרוטה מחולל מר אית ליה דשמואל ומר
אדר' יוחנן (שם כז:).
כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות
ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את
ואיפוך כו'. ר' יוחנן אמר
נמי ליכא למימר בהו דמאן טעה:
דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט
לית ליה דשמואל איבעית אימא דכולי
צריך לעשות דמים דבר
תנן התם. במסכת תמורה (דף כו:):
כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ
תורה ור"ל אמר מדבריהם
עלמא אית להו דשמואל והכא בהא
(שם). דכולי עלמא אית
אם היה קודש בעל מום. רישא
שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל
קמיפלגי מר סבר שחיללו אין לכתחלה
להו דשמואל. ואי
דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו
ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ
כדקמכוון לאחולי ודאי
לא ומר סבר אפילו לכתחלה איבעית
זו תמורת זו זו חליפי זו הרי זו תמורה
נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא
מתחיל, כלומר אם היה
אימא לעולם בכדי אונאה ולא תיפוך
בדעתו לאנות ההקדש ולחלל
זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין
לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך
אין שניהם חוזרים: והאמר רבי
בדמים ודאי מתחללין, אבל
ובדרב חסדא קמיפלגי דאמר מאי
קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש
להכי אמר ר"ל צריך לעשות
אין להם אונאה
אינן בתורת אונאה
יונה אהקדשות. ביטול מקח יש להם
בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות
דמים דבר תורה משום
דאיהו לא מיכווין לחללו
דאפי'
לו דמים אם אין זו של חולין יפה
ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח
בדמים פחותין אלא סבור
כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד
יש להם מדרבנן דאם כן מאי
שיהו החולין שוין את דמי
כדי דמי הקדש: יצא לחולין דבר תורה. ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר
איכא בין אונאה דהקדש
לביטול מקח דבאונאה נמי צריך
ההקדש, ור' יוחנן סבר בכך
מתכוין לחללו (שם). בכדי
דאמעיט מאונאה: אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה. דגבי הקדשות
להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר
אונאה. דלא נתאנה אלא
ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע. ור' יוחנן סבר ערכך
תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי
שתות (שם). ולא תיפוך.
כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר: והא"ר יונה אהקדשות
להא דר' יוחנן ור"ל
אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח
ואאונאה קיימי ובבטול מקח
כו'. לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: ואיפוך. אליבא דר'
דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול
לא איירו ודקא קשיא לך
יונה. אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי
מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך
לר"ל ממתני' דאלו דברים,
לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה: ומר סבר אפי'
לא קשיא, דההיא מתרץ לה
יוחנן הקדשות אין להם ביטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות
י)
ר"ל כדרב חסדא, דאפילו
לכתחילה. תימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר
לא כדשמואל. וה"נ איתא בתמורה ז) לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל
פחות משתות חוזר, וה"ק
ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט
שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר
קרא איש את אחיו הוא
דבשיעור שתות משלם פחות
מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט
דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין
משתות לא משלם, הא
אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות: ומר לית ליה דשמואל.
חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון
הקדש אפילו פחות מכדי
קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח
לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים
אונאה חוזר, והיינו דבר
תורה דקאמר ר"ל לעיל, ור'
לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד: שחיללו אין. דהא
אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו
יוחנן מוקי ליה
אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה: לכתחילה לא.
שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה
כמשמעותיה, אבל בביטול
ודבר תורה דערכך שוויו משמע: ומר סבר אפי' לכתחילה. ערכך
ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי
מקח לא איירי כלל ר' יוחנן
ולא תיקשי לא לר' יונה ולא
שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש כ):
כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו
לר' ירמיה (שם).
לאחר זמן ישלם: לעולם
בכדי אונאה. וקאמר דבר תורה ואפילו
דאפילו
דמים דבר תורה: ולא תיפוך. דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין
בכדי אונאה צריך לעשות
להן אונאה דמתני' כרב
חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר
מדא"ר יוחנן אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן
ליה ח) ממתניתא מוקי לה כרב חסדא: מאי אין להן אונאה. דגבי הקדשות
דקאמר אין מחזירין להן
אונאה הוא.
אבל ר"ל כי מותבת
דאפילו