נח:
הזהב פרק רביעי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא מה אני מקיים לא תונו באונאת דברים. דכל היכא דאיכא
איפכא מסתברא. כל הדברים נראין הפך דשאינו חייב באחריותן
קעה א מיי' פי"ד מהל'
א) [או אם היו כצ"ל],
אם
למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי: הוא בן
דה' נינהו טפי משחייב באחריותן ואם באת לחייבו בשל גבוה
ב) [פסחים קיב: ע"ש],
מכירה הל' יב סמג
ג) [קדושין לב:], ד) פי' לא
לאוין קעא טוש"ע ח"מ
גרים כו'. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר:
ולפוטרו בשל הדיוט כן היה לו לומר קדשים שחייב באחריותן
❖
מכיר ליה,
סי' רכח סעיף א:
הלא יראתך כסלתך. פירוש לשון
פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש שאינו חייב באחריותן חייב
בטחון כמו שמתי זהב כסלי
קעו ב מיי' שם הל' יג
שאני קורא בהן בה' וכחש ועוד
(איוב לא) וכמו אשר יקוט כסלו
טוש"ע שם סעי' ד:
ג [מיי' שם ופ"ז מהל'
דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי דהא
וגו' (שם ח) כלומר היה לך לירא
תורה אור השלם
איפכא מסתברא אמר ליה איסמיה אמר ליה
תשובה הל' ח טוש"ע
שומרי הקדשות פטורין מן השבועה
מהקב"ה וזה היה בטחונך ותום
לא הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן
1 וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא
שם]:
קעז ד מיי' פי"ד מהל'
ומכל הבא על ידה: איסמייה. אסיר
דרכיך היא תקותך זכר נא מי הוא
תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם
חייב דאיתרבו מבה' וכחש ושאינו חייב
מכירה הל' יג סמג
בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
משנה זו מגירסתי: הכי קאמר כו'.
נקי ואבד אם היית נקי לא היית
שם:
באחריותן פטור דאמעיט מבעמיתו וכחש:
שמות כב כ
אובד וסוף פרק הנחנקין (סנהדרין
האי שאני קורא בהן בה' וכחש לא
קעח ה ו מיי' שם [והל'
2 וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה
יד] סמג שם
ד' פט:) יש לפרש כמו כן לשון
משמע בה' וכחש ולא בעמיתו
עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ
טוש"ע שם:
מרגלית ובהמה אין להם אונאה: תניא
כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:
בטחון ולא לשון סכלות דא"ל (א)
ולחיוביה משום שהן של הקדש אלא
קעט ז ח ט מיי' שם הל'
ויקרא כה יז
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה
לאברהם הלא יראתך כסלתך כלומר
הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן
3 וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר
יח טוש"ע שם
סעיף א:
אין לה אונאה לפי שאין קץ לדמיה בהמה
מה שאתה ירא מהקב"ה היה לך
חייב קרבן שבועה לפי שהן של
לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד
קפ י כ מיי' פ"ו מהל'
עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת
להיות בטחונך והרי אתה מפסיד
עמיתו ואם באת לפוטרו לפי שהן
ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה
דיעות הל' ח ופ"ג
ויקרא כה יד
אָחִיו:
בדבר שאתה שוחט בנך:
של הקדש להכי אתא בה' וכחש
4 הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ
מהלכות תשובה הל' יד
לזווגן אמרו לו והלא הכל אדם רוצה
זה בגופו וזה בממונו. והא דאמרי'
[טוש"ע ח"מ סימן תכ
תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ: זְכָר
לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה:
לזווגן ורבי יהודה הני חשיבי ליה והני לא
סעיף לט]:
נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד
ושאין חייב באחריותן פטור. לפי
פרק הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיט.)
קפא ל מ מיי' שם
וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ:
חשיבי ליה ועד כמה אמר אמימר עד כדי
❖
הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל
שאני קורא בהן למעטן בעמיתו
טוש"ע ח"מ סי'
איוב ד ו ז
דמיהם תניא ר' יהודה בן בתירא אומר
רכח סעיף ה:
נשמתו היינו משום דפעמים רעב
וכחש והכא ליכא עמיתו ואימעיט
אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה
מבעמיתו וכחש: לזווגן. מי שיש לו
כבד ואין לו במה לקנות אבל יש
הגהות הב"ח
אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש:
הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך:
שור יפה לחרישה מחזר על אחר
דאזיל סומקא ואתי חיורא.
(א) תוס' ד"ה הלא
מתני' כשם שאונאה במקח וממכר כך
שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמיד
א
וכו' דא"ל שטן לאברהם
ומה שמאדים בתחילה לפי
שור חלש עם הבריא מקלקל את
הלא: (ב) ד"ה חוץ
אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה
ב
וכו' נידונין לעולם כגון
שהדמים מתאספין לברוח:
הבריא וכן מרגלית נאה (עם חבירתה)
והוא אינו רוצה ליקח אם היה בעל תשובה
חוץ מג' שיורדין ואין עולין. אין
המלבין: (ג) בא"ד כדתנן
למלאות עם חבירתה בזהב מן
❖
אע"פ שיש בידו:
לא ב יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם
היחידית: חשיבי ליה. וחביב לו זיווגן:
לפרש דאין עולין לעולם דהא
הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה
ועד כמה. לא הוי אונאה: כדי
אמרינן בסמוך הבא על אשת איש
אבותיך שנאמר 1 וגר לא תונה ולא תלחצנו:
מוסף רש"י
דמיהם. כפליים: חטיטום. מגן:
יש לו חלק לעולם הבא אלא ה"פ
גמ' ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת
במלחמה. בתוך המלחמה: שהרי דבר
כל היורדין עולין מיד ואין אור של
אף לא יתלה עינו על
2
המקח בשעה שאין לו
המסור ללב. ולפיכך נאמר בו ויראת
דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת
גיהנם שולט בהן כדאמרינן בפרק
דמים. לקנות המקח ונמצא
עושין פסין (עירובין ד' יט.) ק"ו
מאלהיך. האי שהרי ליתן טעם למה
דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא
מפסידו חנם שלא יקחנו
ממזבח הזהב ובפרק בתרא דחגיגה
נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר
אחר מאחר שאתה מהפך בו
אומר 3 וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה
(פסחים קיב:).
(ד' כז.) עביד ק"ו מסלמנדרא חוץ
שהרי כל הדברים הללו אין טובתן
מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור הא מה
מג' דאין עולין מיד אבל יש מהם
ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של
אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת
נדונין לעולם (ב) המלבין פני חבירו
עושה הוא יודע אם לעקל אם
דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה אל
ברבים דאמר בסמוך אין לו חלק
לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי
יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה
לעולם הבא ויש שעולין לאחר י"ב
כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך
בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך
חדש כגון הבא על אשת איש דמשפט
תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות
מקח זה: וכל דבר המסור ללב. של
רשעי ישראל בגיהנם י"ב חדש אי
אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר
ג
נמי מלבין נמי נהי דאין לו חלק
אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע
לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים
מחשבות אם לטובה אם לאונאה: הכל
לעולם הבא אינם נדונין יותר מי"ב
ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי
ס"ד. וכי הכל יורדין: ה"ג כל היורדין
חדש אלא לאחר י"ב חדש לא חיין
הגבורה ד אם היו יסורין באין עליו א) אם
לגיהנם עולין: דדש ביה. כבר הורגל בכך
ולא נדונין ושרוים בלא טובה ובלא
היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר
רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים
שמכנים אותו כן
ואין פניו מתלבנות
את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו
ואפיקורסים שאותם נדונין לדורי
ומכל מקום
זה להכלימו מתכוין:
חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך
דורות כדאמר בפ"ק דר"ה (ד' יז.
ובצלעי
4
תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא
ושם ד"ה כי) דגיהנם כלה והם אינם
כלים ומיהו תימה דלא חשיב פושעי
נקי אבד ה אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו
לא יאמר להם
ישראל בגופם כגון קרקפתא דלא
לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא
מכר מעולם ר"י
מנח תפילין דאמרינן בר"ה (שם)
אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ב) בשעה שאין לו דמים שהרי
שיורדין ונדונין בה י"ב חדש ואח"כ
ג)הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך א"ר יוחנן
גופן ונשמתן נשרפת ונעשים אפר
משום ר"ש בן יוחאי ו גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו
תחת כפות רגליהם של צדיקים ונראה
2 ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך ור' אלעזר אומר ז זה
דלא רצה למנות אותם ששנויים
בגופו וזה בממונו רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה
בברייתא דלא היה משמיענו שום
ח
חדוש והא דחשיב מלבין אע"ג דתנא
לא ניתן להישבון תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני
ט
ליה במס' אבות (פ"ג מי"א) אגב מכנה
חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל
נקיט ליה ומכנה איצטריך לאשמועינן
סומקא ואתי חיורא אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי א"ל
אע"ג דדש ביה בשמיה והא דלא
באחוורי אפי דאמר רבי חנינא הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה הכל ס"ד
חשיב הבא על הכותית דאמר בעושין
אלא אימא כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין ואלו הן
פסין (עירובין ד' יט. ושם ד"ה בר) דלא
הבא על אשת איש י והמלבין פני חבירו ברבים כ והמכנה שם רע לחבירו מכנה
מסיק ליה אברהם אבינו דממשכה
היינו מלבין אע"ג דדש ביה בשמיה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן
עורלתיה ולא ד)מבשקר ליה דלא חשיב
ל
נוח
אלא הני דבשביל עבירה זו לבדה
אין עולים (ג) כדתניא אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אבל הבא על הכותית בשביל עבירה זו לבדה אינו נענש אם לא שיש בידו עבירות
אחרות שראוי בשבילם לירד לגיהנם אלא שעבירה זו גורמת לו דאין אברהם אבינו מעלהו מיד
אלא שיהא שם
י"ב חדש וכולהו בשלא
עשה תשובה דתשובה מועלת לכל
דבר ואיכא למאן דאמר
(ברכות ד' לד:) דבעלי תשובה
גדולים מאותן
שהיו צדיקים לעולם:
נוח