סג:
איזהו
נשך פרק חמישי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ופוסקין על
שער שבשוק אע"פ שאין לו. פ"ה וא"ת מתני'
מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן כו'. בתחלת התנאי נמי
כג א מיי' פ"ט מהל'
א) [שבת סג: ביצה כט:
היא
יצא השער פוסקין איכא למ"ד אין פוסקין על
משיצא השער פוסק עמו ואע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן
מלוה ולוה הל' א
כתובות נג: ב"ק פג.],
ב) מהר"מ, ג) [עיין תוס'
ופ"י הל' א סמג לאוין קצו
שער שבשוק ומוקי לה למתני' באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש
לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו
ב"ב עח. ד"ה אבל], ד) [דף
טוש"ע י"ד סי' קעה סעי'
כן דאפילו לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק
הפירות הוי מותר הכי נמי
כי הוו המעות בידו מותר שהמעות
❖
עב:], ה) [לקמן עב:],
א:
כד ב מיי' פ"י מהל'
מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי
ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו
מלוה הל' ו:
האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי
החטין שהם דמים למעות הללו בידו
מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן
כה ג (מיי' שם פ"ט הל'
גליון הש"ס
אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן
מעכשיו שהם עצמן בידו אף הוא
ומה לי הן נמי אמרינן א ופוסקין על שער
א) סמג שם טוש"ע
גמ' ואי לאו מתנה
י"ד שם סעי' ה:
דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות
יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה
שבשוק ואע"פ שאין לו איתיביה רב פפא
כו ד ה ו מיי' פכ"ב
בעלמא. עיין ב"ב דף עח
וא"ת והיכי שמעינן מר' ינאי דפוסק
פוסקין על סמך שער שבשוק והוא
❖
מהל' מכירה הל' ד
ע"א תוס' ד"ה אבל:
ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולם אם
על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס
שער היוצא על ידי חמרין המביאין
סמג עשין כב טוח"מ סי'
יש לו מותר אם אין לו אסור אמר להו בהתם
רט:
וי"ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה
תבואה לשוק בכרכים ואע"פ שאין
כז ז מיי' פ"ח מהל' מלוה
הלואה הכא זביני רבה ורב יוסף דאמרי
מוסף רש"י
לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו
פירות לזה. וא"ת משנתינו היא זו
ולוה הל' א סמג לאוין
תרוייהו מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על
דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין
(לקמן דף עב:) יצא השער פוסקין
שקילא
טיבותיך
קצו טוש"ע י"ד סי' קעג
ושדייא אחיזרי. נטולה
סעי' א:
שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה
משום דמן החטין יכול למצוא דמים
איכא למ"ד לקמן ד) אין פוסקין על
כח ח ט מיי' שם פ"ט
טובתך ומוטלת על הקוצים
ה"נ פוסקין אפילו על שוק של
שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבי
א)שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי מאי אהנית
הל' ו סמג שם
(שבת סג: ביצה כט: ב"ק פג.)
עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות
וארבי דמתניתין לאו שער שבשוק
טוש"ע י"ד סי' קעג סעי'
על החרולים (כתובות נג:).
לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני
ז [וסי' קסא סעי' א
לקנות חטין אפי' בשוק של עיירות
תנן אלא יצא השער סתמא. הא
ובשילי בזולא אמר ליה אביי לרב יוסף אלא
בהג"ה]:
ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו
דמפיך לישנא ונקט למימר מה לי
כט י מיי' שם פ"ד הל'
מעתה מותר ללות סאה בסאה משום דמצי
בשוק של אכלבאי וארבי:
דמיהן מה לי הן משום דבשעת פרעון
יוד סמג שם טוש"ע
ואמר ליה יהיבנא לך חמשה
א"ל שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי דאמר
ח"מ סי' רלב סעי' ב:
הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות
ליה חטי דקדחי באכלבאי א"ל התם הלואה
בזוזא. פי' לזמן פלוני
ושייך למימר מה טוב הן מדמיהן
הכא זביני אמר ליה אדא בר אבא לרבא
כי היכי דהן שרו דמיהן נמי שרו
איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד'
ובשעת הפיסוק נותן לו זה מעות
בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער
והא בעי למיתב זוזי לספסירא א"ל דקא
ג
לקבל חטין בדמי המעות ומיקרו
דפוסקין על שער שבשוק וא"ת אמאי
יהיב ליה נמי רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו
הפירות דמיהן של מעות ושייך למימר
אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא
עבדי ליה ספסירותיה: רבה ורב יוסף דאמרי
מה טוב דמיהן של מעות מהן כי
מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן
תרוייהו ד האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא
היכי דדמיהן שרו אם היו הפירות
טרשא שרי למכור סחורה
(דף סה.)
צריך לאתחזויי לבי דרי למאי אי למקנא הא
בידו הן נמי כי הוו הן בידו שרי.
בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא
לא קני אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא
קצרו של דבר לשון הפסקה נמשך
יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי"ל
מיתחזי נמי מקבל עליה מי שפרע לעולם
אצל לוקח לשון הפרעון נמשך אחר
כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו
ה
לקבולי עליה מי שפרע ומאן דיהיב זוזי
המוכר גבי תנאי ראשון פוסק ונותן
פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן
לו דמים לקבל כנגדן חטין הלכך
פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר"נ
אתרעא ב) [חריפא] לבי תרי תלתא יהיב אי
החטין קרוין דמים אצל לוקח דמי
לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו
מיתחזי ליה סמכא דעתיה ואי לא אמר ליה
מעותיו וגבי פרעון המעות שזה
ידועה כגון פרה או טלית אבל פירות
אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת
פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו:
אם יצא השער אסור לעשות מהן
אמר רב אשי השתא דאמרת משום מסמך
טרשא: מהו דתימא כעד שיבא
אין לו אסור. בהא דרבי אושעיא:
דעתא ו אפילו אשכחיה בשוקא וא"ל סמכא
בני דמי קמ"ל. וא"ת והא רב נחמן
היני ושילי. מקומות הן שהיו סמוכין
דעתיה: אמר רב נחמן ז כללא דרביתא כל
פסק לקמן בשילהי פירקין (דף עה.)
לפומבדיתא שהיו רבה ורב יוסף
אגר נטר ליה אסור ואמר רב נחמן האי
כהלל דאסר עד שיבא בני וי"ל
יושבין בה. כלומר בכל מקום הוא
ח
מוצא סביבותיו בדמים הללו: חטי
דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה
מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד'
דקדחי באכלבאי. בתמיה. וכי אם
בסאה אבל דרך מקח וממכר כי
וא"ל יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי
הכא שרי אפי' ה' בארבע דאי לאו
הנחתי חטין שלי באוצרי כלום היו
ליתנהו גביה אסור פשיטא לא צריכא ט דאית
הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא
גשמים יורדין עליהן שיהו צומחות
ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית
שרו אלא סאה בסאה אבל סאה
בהן צמחין להתקלקל. לישנא אחרינא
ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד
בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך
דקדחי לשון חמימות כמו (ישעיה סד)
שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרי
כקדח אש: והא בעי למיתב זוזי
מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע
גוביינא כמאן דליתנהו דמי: ואמר רב
לספסירא. היכי אמרינן מאי אהני
מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי
נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה
שרי לכ"ע וא"ת דטפי ה"ל לאתויי
לפסוק על שער שבשוק והא אהני
י
הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי
דבעי למיתב זוזי לספסירא סרסור
ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה
דהוי מקח וממכר וי"ל דפוסק עמו
שמבקש למוכרי חטין נמצא משתכר
מיחייב לאהדוריה ליה $ ואי לאו מתנה
זוזי בהקדמת המעות: ומשני דיהיב.
על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו
ג) בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי
בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא
צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור:
שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף
רב אשי אמר. לא צריך זוזי דאיניש
בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה
בעישורייתא
שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה
עבדי ליה ספסירות החמרין הולכין
אצל בעל המעות להוליך לו תבואה: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא
כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר
חריפא. הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער
ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה"ק
הבכיר שהוא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזולא זה סאה וזה
נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע כדשרי התם לרבנן:
סאתים ותנן מתני' (לקמן דף עב:) דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא
בעישורייתא
יצא השער דקתני ה) היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש: צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי. של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו
תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקים אף למי שאין לו: למאי. מיבעי
בגורן. ולהכי נקיט
האי דמתחזי: אי למיקני. ממש שלא יוכל המוכר לחזור: הא לא קני. בהכי אלא א"כ משך: אי לקבולי מוכר עליה מי
שפרע. אם יחזור: סמכא דעתא. דכל חד וחד וידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור הלכך אם
חזר בו מוכר איכא למילטייה במי שפרע: השתא דאמרת. דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא: אפילו. לא מיתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה
בשוקא לאחר זמן ואמר ליה חזי דעלך סמיכנא איכא מי שפרע: אגר נטר ליה. שכר המתנה אי מוזיל גביה משום המתנה שמקדים לו
המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו: לקיראה. מוכר שעוה: ד' ד'. חלות שעוה בזוזא: יהיבנא לך ה' ה'. לזמן פלוני והקדים לו המעות
עכשיו: איתנהו. אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוי ליה הלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין (לקמן דף עה.)
דמותר: דאית ליה אשראי במתא. המוכר הזה אף הוא נתן מעות ופסק עם אחרים על שעוה: ואשכח טופיינא. זה שקיבל המעות מצא
שאמר לו חבירו: אי
בכדי שהדעת טועה. דאיכא
בהן יותר ממה
למימר טעה המלוה בחשבון
ולא ידע בהן חייב זה להחזירו לו:
בעישורייתא