סד:
איזהו
נשך פרק חמישי בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האי
קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. וא"ת תיקשי ליה אמתני'
קרוב לשכר. אם יקרה: רחוק להפסד. אם
תקפה לא מקבל
לה א מיי' פ"ו מהלכות
א) ב"ק כא. צז., ב) שם צז.,
ג) [גיטין יב. ע"ש], ד) גי'
מלוה ולוה הלכה ב
(לקמן עב:) דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח
עליה. ותניא בפירקין (ד' ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע
ועיין בהשגות ובמגיד
ר"מ הפירות שלוקח בעין
מפסיד כלום בתקיפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות ד)מבוררין
דשקיל רבית דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין
אין ניכר וכו', ה) [וע"ע
משנה סמג לאוין קצג
❖
זה מכר ומעות הלואה הן
אצלו וקריבות השכר מחמת רבית הוא:
ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על
תוס' ב"ק צז. ד"ה הלוהו],
טוש"ע י"ד סי' קסו סעיף
ה"ג כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה
הגדיש (שם) וברייתא דרבי אושעיא
לו ב מיי'א:פ"ג מהלכות
ולזה הוא: אע"פ שאמרו. בבבא
דקתני (לעיל ד' סג.) יש לו מותר
האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא
אמר
גזילה ואבידה הל' ט
גליון הש"ס
: אינו צריך
איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש
קמא פרק שני
סמג עשין עו טוש"ע ח"מ
(ד' כא.)
ליה כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה
ולזה
תוס' ד"ה ולא וכו' דבית
סי' שסג סעיף ו:
הוא: מתני' המלוה את חבירו לא
להעלות לו שכר. ואוקימנא בחצר
או כל חיטין שיש לו אין נותן לו
ידור
לז ג מיי' פ"ו מהלכות
א
נמי זמנין דלא שקיל.
אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן
דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא
מלוה ולוה הלכה ב
קשה לי הא אם יפול
בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני
שדר בה עביד למיגר בית לדירתו
דקאמר מעיקרא דחלא חלא
סמג לאוין קצג טוש"ע י"ד
לא יהיה הנכייתא רק
(ד' עג:)
שהוא רבית: גמ' אמר רב יוסף בר מניומי
סי' קסו סעיף א:
לפי ערך שדר בו כמו
דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר:
ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר
לח ד מיי' פ"ג מהלכות
בשוכר חמור ומת בחצי
אמר רב נחמן אע"פ א) שאמרו ב הדר בחצר
בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד
דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה
גזילה ואבידה הלכה ז
דרך לקמן דף עט ע"א
חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו
סמג עשין עג טוש"ע ח"מ
ואם נימא דענין נכייתא
למיגר. המלוה הזה היה שוכר אחרת
קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא
סי' שסג סעיף ד:
לא הוי בדרך זה ולא
שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו
דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח
אם לא מצא זה דהוה ליה הוא נהנה
נחשוב לפי ערך שדר בה
מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא
ובעל חצר חסר דהא קיימא להכי
שכר מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא
א"כ ממילא יש לקיים יסוד
חלוקו דרש"י ובאמת גם
שהיה משכירה לאחרים: אבל חצר
קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין
ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות
בית יהיה מותר בנכייתא
דלא קיימא לאגרא. דהוה ליה זה לא
אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול
מפני שהוא רבית אי ממתני' הוה אמינא
דאם יפול או ישרוף יפסיד
חסר: וגברא דלא עביד למיגר.
לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין
ושאני ההיא דלא ישכיר
הני מילי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד
לו בפחות דבשכירות ליכא
היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי
דהוה ליה זה לא נהנה דבלאו הכי
מקום שיפסיד דאם יפול
למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא
אחמרא משמע דקלקול אחר בר
נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות:
או ישרוף יתן לו השכר
דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל איכא
קא משמע לן. דמיחזיא כרבית. ויש
מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו
ג
רק עד זמן ההוא לפי
ערך וצ"ע: בא"ד אבל
דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב
סומכין על יין של בעלי בתים דוקא
ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית
היכא שהלוה על הבית.
ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר
ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא
נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא
עיין לקמן דף ע ע"ב תוס'
ולא
❖
ישכור הימנו
וליתן להם:
ישכור ממנו בפחות. ולא דמי למשכונא
ד"ה אין:
מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלויני
בפחות. פי' בקונטרס בגמרא דיש
של כרם (לקמן ד' עב.) דהתם זימנין
ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מ"ד
ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית
דלא שקיל ביה מידי ואפי' הכי מנכי
הלוהו כל שכן הלויני ומ"ד הלויני אבל
הגהות הגר"א
ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא
ליה והוה ליה קונה את הפירות
הלוהו לא מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא
[א] תוס' ד"ה ולא. ור"ת
ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא
בנכייתא זו על הספק אבל כאן זה
כו'. נ"ב וכ"פ הטור
דהכי אוזפיה לית לן בה ב) רב יוסף בר
של כרם (לקמן ד' עב.) דהתם זימנין
נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא
ורמ"א אבל דעת הרמב"ם
חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי
כרש"י ועוד חילק בלא
שוכרה בפחות: מאן דאמר הלוהו.
דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה
נכייתא דבשדה הוא אבק
ועביד בהו עבידתא א"ל רבא בריה מ"ט
ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא
ולא קצץ עמו על מנת לדור ואפילו
רבית ובבית רבית קצוצה
הכי אסור: כ"ש הלויני. דקצץ לו
על הספק אבל בבית נהנה תמיד
עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן סבירא
ועי' רא"ש סי' לד:
דירת הבית בתורת רבית: אבל
ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות
לי דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא
ג)
הלוהו לא. ומתניתין בדקצץ ליה או
[א] ור"ת אמר $דבית נמי זימנין דלא
שוי א"ל אימור דאמר רב נחמן כגון דארי
שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא
בשעת מתן מעות או לאחר כן:
עבדיה דמרקיד בי כובי עבדי אחריני מי אמר
תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי.
יצטרך לו אלא בין בית בין שדה
א"ל אנא כי הא דרב דניאל בר רב
היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם
מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות
קטינא אמר רב סבירא לי דאמר ד התוקף
שלו וכופם לעשות מלאכתו: נהום
אסור בפחות לאכול הפירות ולדור
עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור
כריסיה. לחם מאכלו והריני זנו
בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני
ביום מלאכתו: דארי עבדיה. כך
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו
דניחא
ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו $אבל היכא שהלוה על הבית שמו: דמרקיד בי כובי. ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין:
או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר
דלא
דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה מחזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה
למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי
טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל (ד' סב:) גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת
זביני אתו לידיה ומיהו בערכין (ד' לא.) דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך
תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ"ל דה"פ
רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני' דקתני כעין רבית ואינה רבית
יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ"מ
סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד אפי' מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה
את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח (גיטין ד' לז. ושם ד"ה אלא) גבי הא דקתני המלוה
את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו
דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן (ד' סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על
חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון
דמטלטלין פריך: אמר רב נחמן אע"פ שאמרו כו'. בפרק כיצד הרגל (ב"ק ד' כא.) גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי
דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ"ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא
לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק:
אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן. כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן
כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים
שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל
אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא
דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי"ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו
אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכור את כליו או
בהמתו בפחות ועוד י"ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר
דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה
למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (ד' עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי
איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע
מדקתני לא ישכור
הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ"ל לא בעי למימר קא משמע
לן דמתניתין איירי
אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני' לעולם
איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס ה):
ניחא