איזהו
נשך
פרק חמישי בבא
מציעא
סה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ניחא
ליה דלא ניסתרי עבדיה. פי' בערוךג) לשון סתירה וקלקול
דלא נסתרי עבדיה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל.
נסתרי התי"ו
לט א מיי' פ"ו מהל'
א) [תמורה ו: ע"ש],
ב) [לקמן עג. קי: קידושין
מלוה ולוה הל' ב
משמשת כדרך המתפעלים בתיבת שי"ן וסמ"ך כאשר יתפעל שר
וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן (ב"ק ד' צו:)
מח: סג. ערכין יח.],
סמג לאוין קצג טוש"ע י"ד
ויאמר תשתרר שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכאשר
גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא
❖
ג) בערך סתר ב' ע"ש,
סי' קסו סעיף א:
מ ב מיי' שם פ"ח הל' טו
יאמר בגיזרת סף הסתופף מגיזרת שח השתוחח וכן בלשון גמרא
משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת
סמג שם טוש"ע י"ד
משתרי מיסתמיך אשתהי אישתקיל:
אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי
סי' קסא סעיף ח:
תורה אור השלם
כי מפקינן מיניה. הרבית שלקח
התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה
דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אמר ליה
מא ג מיי' שם טוש"ע
שכירות
אינה משתלמת
כדרבי אלעזר דאמר רבית קצוצה
מלאכה:
1 כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה
שם סעיף ט:
א הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון
מב ד מיי' שם טוש"ע
אלא בסוף. אפילו למ"ד בהגוזל קמא
יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ
יוצאה בדיינים דקיימא לן כוותיה
דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב
שם סעיף י:
בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:
לקמן (עמוד ב'): גלימא לא מפקינן
(ב"ק ד' צט. ושם ד"ה ואב"א) ובהאיש
❖
מג ה מיי' שם פ"ז הל' ח
ויקרא כה נג
יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו
מיניה. מקחו קיים וקציצת הרבית
מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה דכ"ע)
סמג שם טוש"ע י"ד
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך
סי' קעו סעיף ו:
יחזיר לבעליו: ולימא ליה כי אגרא
דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
מד ו מיי' פ"ח שם הלכה
להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך
גליון הש"ס
אנא. כששכרתיה אני בדמים יקרים
מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף
א סמג שם טוש"ע
להעלות לו שכר אמר ליה הדרי בי אמר
גמ' חמשה מפקינן מינה.
י"ד סי' קעג סעיף א:
הללו: דהוה קא מישתרשי לי. בריוח
כדיליף הכא מקרא ואפי' למ"ד אינה
מה ז ח טוש"ע י"ד סי'
עיין לעיל דף סא ע"ב
היתה באה אלי: מתני' מרבין
אביי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה
אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור
תוספות ד"ה רבא וצ"ע:
קעג סעיף א:
על השכר. בשכר המתנת מעות
בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר
מתני' מרבין על השכר.
וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא
[ט מיי' פ"ח מהלכות
עיין ב"ב דף פו ע"ב תוס'
מלוה ולוה הלכה ג
השכירות: ואין מרבין על המכר.
הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות
ויהיב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה
ד"ה דינר: גמ' טרשא
ועיין במ"מ] [טוש"ע שם
מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא
בשכר המתנת המקח. ובגמרא מפרש
ארבעה מפקינן מיניה אידך אוזולי הוא
שרי. עיין לעיל דף סג
סעי' יד וסי' קסז]:
❖
טעמא: ואם של חדש בחדש. ואם
פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה
ע"ב תוספות ד"ה ואמר:
דקא מוזיל גביה רבא אמר ב$חמשה מפקינן
מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין
תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא
מיניה דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה
מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא
תקדים לי שכר כל השנה יחד תתן
הגהות הגר"א
ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי
לי סלע בחדש: ואם לגורן. ואם
דפ"ק דמסכת ע"ז
א)
(ד' יט: ושם ד"ה
[א] תוס' ד"ה נקטי.
דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגוייהו
אמתין לך עד הגורן שתמכור
אלמא) הגיע לכיפה שמעמידין בה
אע"פ כו'. נ"ב הא לאו
מתבואתך ותתן לי מעותי:
ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא
כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה
❖
הכי אסור ועיין מלחמות:
גמ' שכירות אינה משתלמת אלא
אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא
גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא
ג
לבסוף. מן הדין: אלא לבסוף. לסוף
משום דישנה לשכירות מתחילה ועד
מפקינן מיניה מאי טעמא כי היכי דלא
מוסף רש"י
הזמן. הלכך כי שקיל מיניה סלע
סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון
לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא
אמר רב פפא כו'
בחדש דהוו להו שנים עשר סלעים
מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה:
שכירות של שנה זו אינה
הוא אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר
שכראי לא פסיד. רב
ד
אין זה שכר המתנת מעות שהרי
פפא מטיל שכר הוי (נדה
זוזי דריביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגרא
משתלמת אלא בשנה
לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף
יב:).
בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן
האחרת. ואם תאמר דבפ"ב דבכורות
החדש והאי דאמר ליה אם מעכשיו
מיניה תריסר מפקינן מיניה אמר ליה רב
תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים
(ד' נג:) דרשינן דאין תורמין מן
אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה
החדש על הישן משום דכתיב שנה
אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרא
מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות
שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי"ל
הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא
משוייה. אבל סיפא גבי מכר משמשך
דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא
משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא
המקח דינו ליתן המעות וכי אמר
דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב'
דאגרנא משום דאמר ליה סברת וקבלת:
ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך
דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר
מתני' $ מרבין על השכר ואין מרבין על
באלף הן הן דמיה וכי מיטפי עלייהו
דבפרק עד כמה (שם ד' כז: ושם
המכר כיצד ה השכיר לו את חצרו ואמר
לגורן שכר המתנת מעות הוא: דקו
ד"ה שנה) גבי בכור תאכלנו שנה
לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך
בה. חיפשו אחריה עד שמצאו בה
בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה
מקרא לסמוך בהא מילתא דתשלומי
הוי אומר זו שנה של בכור דלא
בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש
שכירות לבסוף: טרשא שרי. למכור
מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו
סלע לחודש מותר מכר לו את שדהו ואמר
ו
סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד
שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד
לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך
שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא
כסליו והשתא ה"ל למדרש שלא יהא
באלף זוז אם לגורן בשנים עשר מנה אסור:
לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך
נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו
גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא
ליום פלוני: קץ ליה. אם מעכשיו
וי"ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו ב) שכירות
הרי הוא לך בפחות דבהדיא פריש
שנתו דכתיב (שמות כב) ביום השמיני
אינה משתלמת אלא בסוף והאי כיון דלא
ליה דשכר המתנה הוא נוטל: טרשא
תתנו לי:
נקטי להו שוקא. דאי לאו
דידי שרי. עושה שכר תמרים היה
מטא זמניה למיגבא לאו אגר נטר ליה
ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער
הכי הוה אסור [א] אע"פ
משווא הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה
של ניסן וממתין לו עד ניסן: שיכראי
שאחריות הדרך היה על רב חמא
אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך
לא פסיד. אינו מתקלקל והייתי יכול
שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו
בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל
להצניעו עד ניסן: זוזי לא צריכנא.
ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא
גביה סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למישקל
שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער
דנקטי
להו שוקא אף בחזרתן הוי
דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה הוא
של עכשיו: זיל בתר דידהו. אחרי
בשביל טורחן ושרי:
ואסור אמר רבא דקו בה רבנן בהא מילתא
הלקוחות דאינהו ודאי אגר נטר יהבו
והלכתא
ואוקמוה אקרא כשכיר שנה בשנה שכירות
ליה למר דאילו הוו להו זוזי הוה שכיח
1
להו שיכרא טובא כשער של עכשיו:
של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:
ואם לגורן בשנים עשר
אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי.
מנה אסור: אמר רב נחמן $ טרשא שרי איתיביה
רמי בר חמא לרב נחמן
ז
מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום
ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה
הזול כשער שהוא נמכר במקום
אסור א"ל התם קץ ליה הכא לא קץ ליה אמר רב פפא טרשא דידי שרי
היוקר וממתין להן והן מעלין אותו
מאי טעמא שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי
למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות
לוקח אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דקא אזלת בתר
דרך בהליכה והלקוחות משתכרים
דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו שקלי כי השתא השתא דלית להו
בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו
ח
זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה א"ר חמא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא ניחא
ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהם
ט
וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא
להו דליקו ברשותי דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא ונקוט להו שוקא
הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא
והלכתא
נמכרת והן מקבלין המעות ואותן
נקטי להו שוקא. מכריזין שלא יהא
אדם רשאי למכור עד שימכרו הם:
המעות נעשין עליהם מלוה ואין
כאן רבית:
והלכתא