איזהו
נשך פרק חמישי בבא
מציעא
ע.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. ה"מ למיפרך תיפוק
ונהגו בני כופרא. בעלי ספינה קרי בני כופרא לפי שזופתין אותם
קא א ב מיי' פ"ח מהל'
א) [ערכין כב.], ב) [צ"ל
❖
בזפת: אגרא בשעת משיכה. נותנין אותם מיד. ואע"פ שקיבל שכרה
ליה משום לוה
דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא
שיהיו],
מלוה ולוה הל' יא
סמג לאוין קצג טוש"ע י"ד
נותן לו פגרא לכשתשבר: אטו במנהגא תליא מילתא. היכי שבקינן
פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם
סי' קעו סעיף ג:
המלוה מוזהר: דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. משמע
כולה: משום דמתניתא תניא.
להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה
קב ג מיי' שם פ"ד הלכה
הגהות הב"ח
דמותר כדקתני שלא עשאה דמים
אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא
יד ופי"א מהל' נחלות
(א) תוס' ד"ה אתא
הלכה א סמג שם טוש"ע
מחיים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא:
ויוקרא הוה אסור משום דאחריות
ונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה
א
וכו' דטוען נפקד דידך
י"ד סי' קס סעיף יח
ה"ג משום דמתניתא תניא מנהגא:
על המקבל אף על גב דאחריות לא
❖
פגרא בשעת שבירה אטו במנהגא תליא
שקלתינהו:
וטוש"ע ח"מ סי' רצ סעיף
בתר שבקייהו. אחר אביהן לבית
הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא
מילתא משום דמתניתא תניא מנהגא אמר
קג ד מייח': פ"ה מהל'
הקברות: גופא דעובדא. שראית את
משום פחת דחוסכא דנחשא שרי
מלוה הל' ח סמג
רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר
גליון הש"ס
ליקח שכר והא דשרי לעיל (דף סט:)
מר שמואל נוהג כן שהעדת זאת בשמו
שם:
להלוותן ברבית אמר ליה רב נחמן משום
קד ה מיי' שם פ"ד הל'
תוס' ד"ה אתא וכו' הא
הא ודאי פשיטא דלא שמעתא איתמר
נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום
יד ופי"א מהלכות
מצי האי למימר לקוח.
דיתמי נינהו ספינא להו איסורא א) יתמי
הכי בפירוש אלא מכלל שראית אותו
דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל
עיין חולין דף צו ע"א תוס'
נחלות הל' א סמג שם
דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו אמר
❖
נוהג העדת כן: דההוא דודא. קלחת
העץ במים דלא משלם למשכיר אלא
ד"ה פלניא:
טוש"ע ח"מ סי' רצ סעיף
❖
ח:
שקורין קלדיר"א: דבני מר עוקבא.
ליה אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה
מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי'
יתומים היו: תקיל ויהיב לה תקיל
ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן
אמר ליה ההוא דודא דבני מר עוקבא
הגהות הגר"א
ושקיל לה. היה משכירה לאחרים
עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר
דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה תקיל
לעזי רש"י
[א] תוס' ד"ה אתא. התם
ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן
ושקלה כשהוא מוסרה להם וחוזר
ושקיל ליה שקיל אגרא ושקיל פחתא אי
היה כו'. נ"ב וכ"כ ביבמות
קלדיר"א [ילדייר"א].
יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך
ומקבלה במשקל אם חסר נחושתה
❖
שם ד"ה וכן ובכתובות
קומקום גדול.
אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא אמר
כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל
משלמין לו דמי חסרונה ויהיב ליה דמי
פ"ה ב' ותירצו הא
ליה כי הא אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד
דכאן דג"כ חיישינן שמא
ב
אגר: פחתא. חסרון נחושתה. ואי
אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל (דף סח:)
הפקידו בעדים וכ"כ תוס'
דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא דכמה
מוסף רש"י
ס"ד אסור להלוותן בריבית אי אגרא
ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה
למטה ונראה לפרש דהכא
דמקלי נחשא בציר דמיה אמר רבה בר
בשמעתין כו': [ב] שם
קרוב לשכר ורחוק
לא פחתא למה נותנין שכר הואיל
ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן
להפסד רשע. דשקיל
א"נ מעיקרא כו'. נ"ב וכ"כ
ומקבלין עליהם השוכרין פחת
זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות
שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רבה
תוס' בכתובות שם וביבמות
רבית (לעיל סד:)
.
נחושתה: בדיקנני. ביתומים גדולים
על המקבל והא דאמרינן לעיל (דף סד.)
מעות
בר יוסף בר חמא אמר רב ששת
קט"ו ב':
ג
שנתמלא זקנם ואינן קרוים יתומים
גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן
של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר
שרי: דהא מקבלי עלייהו חוסכא
כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב
ורחוק להפסד תנו רבנן ד קרוב
לשכר
דנחשתא. פחת דמי הנחשת שנשאר
לזה ולזה הוא התם שאני דמכר
גמור הוא: אתא מריה ויהיב
ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק
כדמפרש ואזיל דכל מה דמיקלי נחשא
לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה
סימנא ושקיל. תימה דהיכי שקיל ע"י
בצרי דמיה אע"פ שמשלמין את חוסר
זו היא מדת כל אדם אמר ליה רבה לרב יוסף
המשקל יש פחת בנחשת הנותר בו
סימנא $הא מצי האי למימר לקוח הוא
הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר ליה
הנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו
בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה
פחותים: קרוב לשכר. ב)שהיו יתומים
מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי
מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא
נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק
ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין
א"ל והא קא כליא קרנא אמר ליה מר היכי
בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה
בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר
עביד אמר ליה בדקינן גברא דאית ליה דהבא
שישתכרו מעותיהם יחלוקו. ואע"ג
מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו
פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו
דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא
ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר
ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל
אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי
לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח
דבר מסוים לא דלמא פקדון נינהו ואתי
לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם
או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה
מריה יהיב סימנין ושקיל ליה אמר רב
פרוטה אחר פרוטה: ויהבינן להו
שלום (יבמות קטו: ושם ד"ה וכן) גבי שומשמי
זוזא זוזא. לסעודת אכילתם: דהבא
דטוען נפקד (א) דידיה שקלתנהו
אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה
פריכא. גרוטאות של זהב דודאי שלו
והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור
דהבא פריכא אי לא משתכח גברא דאית
הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי
איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא
ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי אלא אמר
דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון
שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא
רב אשי ה חזינן גברא דמשפו נכסיה ומהימן
דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם
מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו
ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא
יאבדו מעותיו יהבינן להו נהליה קרוב
[א] התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד
דרבנן ויהבינן להו
ניהליה בבי דינא:
לשכר ורחוק להפסד: דמשפו ניכסיה.
בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן
מתני'
שנכסיו שקטין אצלו ואין ערעור על
בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר
קרקעותיו. דמשפו כמו (ישעיה יג) על הר נשפה שאו נס ומתרגמינן על
היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי
טורא שליוא: בבי דינא. בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי
או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו
המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד:
אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה
מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן
מתני'
דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב (כתובות פה: ושם ד"ה ועוד) גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא
פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו
קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו
אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה
רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית
ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים
שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא
דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח
הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה
סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד [ב] א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם
דלא אמיד לחודיה די אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס
וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי
לא מודה מי מכשר רבן גמליאל
התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני
נמי בהדיה דהלכה
כרבן גמליאל
כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא
מודה פי'
כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה
מי מהני בהדיה
טעמא
דהלכה כר"ג כו':
אין