עא:
איזהו
נשך פרק חמישי בבא מציעא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו'. ואם
ערב למאן. מי הוא המלוה שאני מותר
לעשות לו ערב: אלו
קיט א ב מיי' פ"ה
א) [צ"ל והתנן], ב) לקמן
עוברין. משום לא תשימון (שמות כב): והא
כיון דנכרי בתר ערבא
תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה
עה:, ג) נ"א בדותא [ועי'
מהלכות מלוה ולוה
מ"ש לעיל ט. בשם הערוך],
הלכה ה סמג לאוין קצג
אזיל. אינו תובע אלא את הערב: הוא ניהו דשקיל רבית. ערב
לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו
ד) קידושין מא: [גיטין
טוש"ע י"ד סי' קע סעיף
זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל: לדון בדיני ישראל. [א] יתבע
לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו
כג:], ה) [שינוי גי' בתוס'
א:
קכ ג מיי' שם הלכה ג
לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון
מן הלוה תחלה וכשלא ימצא אצלו
כתובות יא. ד"ה מטבילין
סמג שם טוש"ע י"ד
וע"ע בתוס' סנהדרין סח:
דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית
יגבה מן הערב והשתא אין הערב
ערב למאן אילימא ערב לישראל והא תנא
א)
ד"ה קטן], ו) [במדבר יח],
סי' קסח סעיף א:
ע"פ המלוה הרי הוא $כנותן למלוה
לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי
קכא ד מיי' שם הל' ד
ז) [דף מא:], ח) גי' ר"מ
אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה
ב)
ראשון, ט) [ויקרא כז
טוש"ע שם סעי'
ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה
עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני
הערב והעדים אלא לנכרי וכיון דדיניה
א
במדבר ל], י) נ"א לפדות
ו:
ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה: אסור.
ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב
קכב ה ו מיי' שם הל' ג
המשכנות לנכרי או אפילו
דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא
בפ"ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה
דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:
טוש"ע שם סעיף א
לישראל אך שיאמר למלוה
שקיל מיניה רביתא אמר רב ששת שקיבל
ב
[ב ג]:
אני פורע בשביל הנכרי כו'.
ואם העמידו אצל נכרי. אע"פ שישראל
בסיפא וי"ל דנקט לך משום העמידו
❖
קכג ז מיי' פ"ד מהל'
רש"ל,
עליו לדון בדיני ישראל אי קיבל עליו לדון
נותנו לחבירו במצות הנכרי: מותר.
לאשמועינן רישא דאפילו מקבל
תרומות הלכה א:
בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול אמר רב
דשלוחו הוא: ואם העמידו אצל ישראל
קכד ח ט מיי' פ"ב
ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל
מהלכות שלוחין
אסור. ואף על פי שקיבלם זה מיד
ששת שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו:
נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל
הגהות הב"ח
ושותפין הלכה א טוש"ע
נכרי משום דנכרי שליח של ישראל
ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית:
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי
(א) תוס' ד"ה כגון וכו'
ח"מ סי' קפח סעיף א:
בשלמא
סיפא לחומרא. תימה
קכה י מיי' שם הל' ב
ושלוחו של אדם כמותו: בשלמא סיפא.
שיאמר המלוה אני פורע
כו': תנו רבנן מלוה ישראל מעותיו של
❖
טוש"ע שם סעיף
לך בשביל:
אמאי לא הוי רבית
דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור
❖
נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל
ב:
גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו
דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של
כיצד גישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית
מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה
ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר.
גליון הש"ס
וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר
ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל
דהא דקי"ל דשלוחו של אדם כמותו
תורה אור השלם
גמ' ע"ג קרקע והפטר.
לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה
חובו מידו של נכרי וי"ל דאפילו שיוכל
בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר
1 כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם
עיין לקמן דף קיב ע"א
מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר
תוס' ד"ה חוזר: תוס'
לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו
דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין
תְּרוּמַת
יְיָ
מִכֹּל
ד"ה מצאו וכו' כנותן
מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ
מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי
(דף מא:) אתם גם אתם ו) לרבות
וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית
ד
למלוה עצמו. עיין לעיל
מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם
אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה
שלוחכם מה אתם בני ברית אף
וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר
דף נז ע"ב תוס' ד"ה
מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְיָ
❖
לספק:
שלוחכם בני ברית: אלא רישא.
יכול לזכות לחבירו השתא מיהא
לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה
במדבר יח כח
שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות
דקתני אם העמידו אצל נכרי מותר:
מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל
כיון דאין תורת שליחות לנכרי.
מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו
הגהות הגר"א
אסור בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון
כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל
וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו
[א] רש"י ד"ה לדון בדיני
דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל
דשקיל רבית: דאמר לו נכרי.
שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של
ישראל יתבע כו'. נ"ב וכ"ד
מיניה רביתא אמר רב הונא בר מנוח
לישראל ראשון: הניחם על גבי קרקע
ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות
ש"מ. והרשב"א כתב דאינו
אסור אלא בערב שלוף
והפטר. וכן עשה ומשם נטלם ישראל
משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכא
מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי
דוץ שאין דינו עם הלוה
שני: כגון שנשא ונתן הנכרי ביד.
לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות
במאי עסקינן כגון דאמר ליה הניחם $
על גבי
כלל. מ"מ (ועמ"ש רבינו
ה
לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו
וקבלם מן הראשון ונתנם לשני:
ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ב'
קרקע והיפטר אי הכי מאי למימרא אלא
ה'): [ב] תוס' סד"ה
אדעתא דידיה דישראל. שהרי הוא
אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי
אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד ואכתי
כגון. ומותר לישראל כו'.
ו
נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו
הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר
נ"ב הראב"ד חולק ע"ז
מאי למימרא מהו דתימא נכרי גופיה כי
לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא
מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא:
וע' רא"ש:
עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל
שליחות דכל התורה כולה. שיהא
לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי
רב אשי אמר כי אמרינן אין שליחות לנכרי
שלוחו כמותו: מתרומה גמרינן
הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו
הני מילי בתרומה אבל בכל התורה כולה
לה. בקדושין ז): אבל אנן לדידהו.
נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו
ומשני דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע
כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא
יש שליחות לנכרי והא דרב אשי ברותא
ג)
לחומרא כדאמרן: אנן לדידהו נמי.
והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע
היא מאי שנא תרומה דלא דכתיב אתם
1
בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית
מה אתם בני ברית ואתם היינו
גם אתם ד) מה ז אתם בני ברית אף שלוחכם
ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות
שולחים לא נאמרה שליחות אלא
נמי בני ברית ח שליחות דכל התורה כולה
כשנתנם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו
בשולח ישראל ושליח ישראל. מאן
נמי מתרומה גמרינן לה אלא דרב אשי
כשנטלם ישראל שני מכל מקום
דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית
ברותא היא איכא דאמרי אמר רב אשי כי
משתבש: זכיה מדרבנן אית ליה.
כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל
אמרינן אין שליחות לנכרי הני מילי אינהו
ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי
שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך
לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח
אבל כשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר
ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה
תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה
זו מישראל ח)שני: קטן לית ליה שליחות
והא דרב אשי ברותא היא מ"ש אינהו
עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור
דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי
לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות
אע"פ שעתה נמי אינו פורע לו
לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל
שלוחכם מה אתם בני ברית ט אף שלוחכם
רבית לפטור את הראשון שהרי כבר
דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב
ט)
בני ברית אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית
פטרו הנכרי מכל מקום כיון
שקבל
וגבי תרומה מאת כל איש אשר
קאמר אלא הא דרב אשי ברותא היא רבינא
המעות מיד ישראל הראשון
שהיה
ידבנו לבו וגו' (שמות כה):
אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה
עד עתה המעות באחריותו נראה
אית
מדרבנן אית ליה מידי דהוי אקטן קטן לאו
אף על גב דלית ליה שליחות
כנותן לו רבית אע"פ שאינו
מתנה
ה)
י
עמו אלא הנכרי:
אית
כגון שנשא ונתן ביד. אומר רבינו
תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות
מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה"נ איכא בשלמא בס"פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.)
דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו
נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של
נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא
באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו
על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן י) המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני (א) מלוה
לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על
הלוה כ"א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם
אבד אין לו דין
ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד
נכרי [ב] ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל
המלוה
לא בתר ערבא
אזיל אלא בתר לוה
אזיל ואי לא
יפרע הנכרי יפרע
הערב הקרן והרבית דהשתא
הוא דמוזיף
לנכרי:
שטר