איזהו
נשך פרק חמישי בבא מציעא
עה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן אסור. דחיישינן שמא
וקוצץ לו דמים. כך וכך דמים כשער של עכשיו אתן לך וקאמר
קסד א ב ג מיי' פ"י
א) [לעיל מד: מו.], ב) שבת
תנא דאם הוזלו נוטל חטין. והיינו דפרכינן והלא קצץ וכי הוזלו נמי
תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתייקר:
קמח:, ג) [צ"ל שתעשנו
מהל' מלוה ולוה
ולית הלכתא כוותיה. ונראה דהשתא קי"ל כר' יצחק דאפילו
יעב"ץ], ד) שבת קמט.,
זוזי הוא: מתני' אבל אומר
הל' ג ד סמג לאוין קצג
יטול דמים שקצץ דהא כמו אוזפיה
ה) ג"ז שם:, ו) צ"ל נזקפת,
טוש"ע י"ד סי' קסב סעיף
הלויני עד שיבא בני. דכיון דיש לו
שפיר דמי דהא סאה בסאה
שאין לו אלא סאה לוה הימנו כמה כורין דברייתא דרבי חייא
ז) עיין במהרש"ל, ח) [פ"ג
א:
❖
קסה ד מיי' שם הל' ג
דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא וכי
מסייע ליה וריב"ן פי' דביחד אין
דביצה ע"ש],
טוש"ע שם סעיף
יש לו לא גזור: גמ' כמה כורין.
יכול להלות אלא כמו שיש לו ובזה
הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים הוזלו נותן
א
ב:
אחר זה דוקא שרי ומיהו בהא מודה
דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה
קסו ה מיי' שם הל' ב
לו חטים הוקרו נותן דמיהם והלא קצץ
לעזי רש"י
טוש"ע שם סעיף א
ריב"ן דאפילו יתן לו ביחד ויאמר קני
שהרי אינה קנויה למלוה ובידו לאוכלה
אמר רב ששת הכי קאמר אם לא קצץ
❖
ב
בהג"ה ודלא כהלל:
שרקלי"ר. לנכש.
בזה אחר זה שרי דבדבר לח מסתמא
ולמוכרה ונמצאת אותה שלוה ו)נזקקת
קסז ו מיי' שם טוש"ע
הוזלו נוטל חטיו הוקרו נותן דמיהם:
שופך ביחד ושרי כמה טיפין ומיהו
על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות
שם סעיף ב:
מתני' לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור
קסח ז מיי' שם ועיין
ג
נראה דאין צריך לדקדק אלא לוקח
עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר
מוסף רש"י
במ"מ סמג שם
חטין ואני אתן לך לגורן ד אבל אומר לו
הרבה בבת אחת לרבי יצחק דאותה
דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל
לא יאמר כו' ואני אתן
טוש"ע שם סעיף א וסעיף
הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח
טיפה יכול להיות כנגד כל טיפה
גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר
א)
לך לגורן. שמא יוקרו ויבא
ב וע"ש בב"י:
בני
קסט ח מיי' פ"ז מהל'
לידי רבית (לעיל מד:). עד
וטיפה: חבורה המקפידין זה
והלל אוסר וכן היה הלל אומר לא תלוה
לוה ישלם חטין הכא נמי כשלוה בהיתר
ב)
ה
שיבא בני או עד
גניבה הל' י סמג
על זה עוברין משום מדה כו'. פי'
לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת:
אשה ככר לחברתה עד ג) שתעשיה דמים
שאמצא מפתח. שאלו
לאוין עה [אבל הפוסקים
לוין. ככרות סתם בלא קציצת דמים
מתוך שמקפידין באין לידי כך דתנן
השמיטוהו מטעם שכתב
שבידו נקנין למלוה וברשותו
שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית:
הב"י בא"ח ס"ס תקיז]:
הוקרו, דרבית סאה בסאה
שלא החמירו לדקדק באיסור סאה
בפרק אין צדין (ביצה כט. ושם) אומר
גמ' אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה
קע ט מיי' פ"ד מהל'
דרבנן ובכי האי גונא לא
בסאה כל כך: בני חבורה. הולכין
אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא
גזור (שם). המקפידים זה
מלוה ולוה הל' ט
סאתים לוה סאתים ר' יצחק אומר ו אפי' יש
בדרך או יושבין בבית אחד איש
במדה פירוש שלא יזכור לו שום מדה
על זה. שאין מוחלים
סמג לאוין קצג טוש"ע י"ד
לו סאה לוה עליה כמה כורין תני ר' חייא
ומוותרין זה לזה (שבת
סי' קס סעיף יז:
לסעודת עצמו: המקפידים זה על
וקפידותן גורמת להם להזכיר כדי
קעא י מיי' שם הל' ח
קמט.). ומשום לוין
לסיועיה לרבי יצחק טיפת יין אין לו טיפת
זה. שאין מוחלין על דבר מועט
שיהא מבורר יפה מה שמתחייב לזה
ופורעין ביו"ט. דגזור
טוש"ע שם סעיף
שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה
ומקפידין להלוות זה את זה במדה
וכן משקל תנן (שם כח.) אין משגיחין
בהו רבנן שמא יכתוב (שם).
ח:
קעב כ מיי' פ"ז מהל'
מותר לו לאדם להלוות.
במשקל ובמנין: עוברין. בשבתות
בכף מאזנים כל עיקר והם מתוך
טיפין: והלל אוסר: אמר רב נחמן אמר
משלו, בניו ובני ביתו.
מלוה ולוה הל' יא
וימים טובים: משום לווין ופורעים.
שמקפידין שוקלים במאזנים אי נמי
שמואל הלכה כדברי הלל ולית הלכתא
הסמוכים על שלחנו, דכיון
סמג לאוין קצג טוש"ע י"ד
דהכל משלו אין כאן רבית,
סי' קס סעיף ט:
דתנן במסכת שבת (דף קמח.) ובלבד
אפי' ביד אסור להם לשקול כמו
כוותיה: וכן היה הלל אומר לא תלוה
כדי להטעימן טעם
שלא יאמר לו הלויני והתם מפרש
במאזנים לפי שמדקדקים הרבה אע"ג
רבית. שידעו כמה קשה
אשה [וכו']: אמר רב יהודה אמר שמואל
(שבת קמט:). טעמא שמא יכתוב: ואריך. ושפיר
דשרי התם בטבח שאין אומן כשאינו
זו דברי הלל אבל חכמים אומרים ז לוים
דמי דמתנה בעלמא הוא ולא רבית.
מקפיד וכן אסור להם לומר מלא לי
סתם ופורעים סתם ד) ואמר רב יהודה אמר
אריך טוב ודומה לו בספר עזרא
כלי זה אפילו בלא הזכרת מדה וכן
שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה
(ד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי
משמע מתוך פירש"י במסכת שבת
ח
עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום
בפרק שואל (דף קמט. ושם) בני חבורה
ופירושו גנות המלך לא יפה לנו לראות:
להטעימן. שידעו כמה מצטער ומיצר
שמדקדקין זה על זה שאמר אחד
מנין ומשום לוין ופורעין בי"ט וכדברי הלל
הנותנו ויבינו כמה עונשו גדול:
לחבירו מנה שלקחת גדולה תן לי
אף משום רבית ואמר רב יהודה אמר
כמותה והוא שוקלה בידו: משום
למסרך. להרגיל שיחמוד לבם השכר:
שמואל ט תלמידי חכמים מותרים ללוות זה
מתני' נכש עמי. היום ואני אנכש
מנין. פר"ח אם היו אגוזים ושקדים
מזה ברבית מאי טעמא מידע ידעי דרבית
עמך למחר: נכוש. שרקלי"ר בלע"ז:
ודומה
להם ואמר לקחת עשרים
אסורה ומתנה הוא דיהבו אהדדי א"ל שמואל
עדור. חפור: אבל לא יאמר לו
אגוזים גם אני אקח עשרים או אמר
לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה
נכש עמי היום ואעדור עמך לזמן
בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול
ועשרין פלפלין ואריך אמר רב יהודה אמר
פלוני. פעמים שזו קשה מזו ויש כאן אגר
הימנה
ועד שאמדוד אורך הדגים
ה)
נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר
והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים
רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו
פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל
והשקדים שאתה נוטל שאטול גם אני
ברבית כדי להטעימן טעם רבית ולאו
י
עליו מלאכה שהיא קשה מזו:
מילתא היא משום דאתי למסרך: מתני' כ אומר
במשקלם ובמדתם ומנינם משמע שר"ל
אע"ג דשרי לומר לחנווני הרגיל אצלו
כל
אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך עדור
תן לי עשרים אגוזים זהו לפי שאין
עמי ואעדור עמך ולא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך
משמע שם שתהא שום קפידא על
כל
המנין אלא שמודיעו שכל כך הוא
צריך אבל כשאמר לקחת כ' גם אני אטול כ' מראה שמדקדק ומקפיד על המנין והוי עובדא דחול כעין משא ומתן ואי נמי שרי
בכי האי גוונא נעמיד כגון שאמר ליה המתן עד שאמנה לך האגוזים שאתה נוטל ואטול גם אני כמניינם וכן כעין זה במדה ובמשקל
אסור ועוד מפרש בה"ג איסור מנין בענין אחר בהלכות י"ט הולך אדם אצל רועה הרגיל וכו' ברייתא בס"פ אין צדין (ביצה כט:) עד ואמר
תן לי עשרים ביצים ועשרים אגוזים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו עשרה אפרסקין כ' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו סכום
מנין רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח סכום מנין דכי הוה נקיט מיניה שיתין והשתא נקט מיניה ארבעים לא לימא ליה
מלי להו מאה ונראה דהטעם כיון שבא לדקדק בצמצום החשבון אסור שאין זה כדרך בעה"ב כי אין רגיל לדקדק בצמצום החשבונות
כעין זה וחומרא גדולה היא ונראה דדוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצמצום דמים אין נראה
שיהא אסור וסכום מקח פי' בה"ג כי הוה נקיט מיניה חמשה דנקי והשתא נקיט מיניה בדנקי לא לימא ליה מלא לי בדינר ונראה
שלא פי' כן בשביל שיהא מותר אם לקח הימנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר ולא יאסור אלא דוקא שמדקדק לצמצם במילוי הדינר
דפשיטא דהא נמי אסור ומה שפי' כן בה"ג דשמא היה פשוט זה יותר לאסור שמזכיר סכום המקח שלוקח עכשיו ז) ור"ח גרס במסכת
ביצה סכום מקח במילתיה דת"ק סכום מנין במילתיה דרשב"א אבל בתוספתאח) כתוב כמו בה"ג אבל בספר שלנו כתוב סכום מידה במילתיה
דת"ק סכום מקח במילתיה דרשב"א ואין נראה דלפי גרסא זו לא מצינו איסור מנין לא במשנה ולא בברייתא וא"כ מנ"ל לשמואל איסור
מנין דקאמר עוברין משום מנין דמשמע שאיסור ידוע לנו כמו מדה ומשקל:
ומשום לווין ופורעין בי"ט. אסור לומר לחבירו לשון הלואה ופריעה אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה והם אינם רוצים
לומר כן דלשון שאלה משמע דהדר בעיניה ומחשב בלבו השואל שאם יזכור לשון שאלה שיזקוק להחזיר מיד וי"מ
די"ט לא קאי אלא אלווין ופורעין אבל עוברים משום מדה ומשקל ומנין נקט לענין גזל ואי אפשר לומר כן דבפרק שואל (שבת דף קמט.)
מייתי לה התם לענין שבת: וכדברי הלל אף משום רבית. ודוקא במקפידים (אסרי ב"ה) [אסר הלל] כדאמרינן בני חבורה המקפידים
אבל שאין מקפידים שרי אע"ג דבמתני' איירי בסתם בני אדם סתם בני אדם הם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושוה יותר אלא משום
שכר הלואה ורבנן שרו אפי' במקפידין דמחלי על דבר מועט ונותנין שלא בתורת רבית ואפי' לא מחלי איכא למימר דטעמא דרבנן דשרו
לפי שלא החמירו באיסור סאה בסאה כ"כ לאסור אפי' ככרות כדפי' בקונטרס לעיל ואין להקשות כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט
שמואל בני חבורה המקפידים ולא נקט בסתם בני אדם דנקט בני חבורה שרגילין ללוות זה מזה ואין נזכרים לדקדק כל שעה ועושין
בי"ט כמנהגם בחול וגם אין נזכרים לעשות דמים על הככרות כל שעה כשלוים זה מזה לפי שרגילין תמיד ללוות זה מזה ואין יכולין
ליזהר אע"פ שפי' לעיל דאפילו ביד אסור לשקול בשר בני חבורה המקפידים ובמסכת ביצה (דף כח.) שרי לטבח שאינו אומן התם לא
הוי כסתם בני אדם החשובין כמקפידים דאין טבח מקפיד אצל הרגיל ליקח ממנו ואין לפרש דסתם בני אדם כאין מקפידין דמו ומתניתין
דאסר הלל נוקי דוקא במקפידים דהא אמרינן בפרק שואל (שבת דף קמח.) וכן אשה שואלת מחבירתה ככרות ובלבד שלא תאמר לה
הלויני ופרכינן בגמרא בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ומאי קושיא ההיא בסתם בני אדם דלא קפדי
והלל לא אסר אלא דוקא במקפידין:
מתנה בעלמא
קא יהבי אהדדי.
נראה דוקא דבר מועט שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו
הכי ואפילו
מתנה מועטת דוקא בת"ח:
ערב