השוכר את האומנין פרק ששי בבא מציעא עח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כגון שבאת חבילה לידו. וא"ת א"כ פשיטא וי"ל דה"א אסמכתא
מפני רעתה. דאנן סהדי דבלאו אונסא דזוזי נמי הוה מזבין לה
לו
א) [לעיל עו:], ב) צ"ל
א ב מיי' פ"ח מהל'
והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח: בעא
היא ולא קני א"נ דפועל לא נותן לו אלא לשכור בשויה ולא
להוליכה, ג) רש"ל, ד) [לעיל
מכירה הלכה ה ועי'
מן הכל: אפילו זו י' מילין כו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה
לו:], ה) גי' רש"ל המוכר,
במ"מ סמג עשין פב
לזבוני במאה. היה צריך למאה זוזי ורצה למכור שדה קטנה במאה
❖
ו) [ע"ב],
טוש"ע ח"מ סי' קצ סעיף
הוחמה בהר פטור. וא"ת למ"ד
זוז ולא מצא לה לוקחין ומכר גדולה במאתים: וקא עייל ונפיק אזוזי.
יותר אלא $שלא חש להאריך:
יג וסעיף יד:
לז ג ד מיי' פ"ט מהל'
וזה עיכבם: לא קני. דאנן סהדי
לעיל (דף מב.) תחילתו בפשיעה וסופו
שכירות הלכה ד סמג
דעל כורחו מכר ה)המותר ויכול לומר
באונס חייב אמאי פטור הא תחילתו
הגהות הב"ח
מפני רעתה: פשיטא בעי לזבוני במאה
[א] א
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות
בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא
(א) רש"י ד"ה הרי שלך
ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי
שלג סעיף ו:
לח ה מיי' שם פ"ד הלכה
וכו' וטרח וישר אותה:
שדה קטנה תחתיה: ולא אשכח. לא
מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם
לא קני אלא אי בעי לזבוני במאה ולא אשכח
(ב) ד"ה אובצנא וכו'
א טוש"ע ח"מ סי'
מצא לה לוקחין מיד: ואילו היה טורח.
לא היה משנה אפשר שלא היה בא
תחת משאה אבל בבקעה:
שט סעיף א:
ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתים
טובא לחזור אחר הלוקחין: הוה משכח.
האונס כי ההיא דצריפא דאורבני
לט ו מיי' שם טוש"ע שם
(ג) תוס' ד"ה הוחמה
וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני
וכו' אלא אומדין אם היה
סעיף ב:
לוקחי שדה קטנה: ולא טרח.
דאונס בא מחמת הפשיעה שאם היה
מ ז מיי' שם פ"ה הלכה
יכול: (ד) ד"ה ר' יוסי וכו'
רעתה דמי או לא ב תיקו: שכר את החמר
מצניעם תחת הקרקע כדשמואל לא
הוקשה לו הטורח ומכר הגדולה
מחמת מלאכה פטור מ"מ
א סמג שם טוש"ע
ואת הקדר וכו' שוכר עליהן או מטען: עד
במאתים: ועייל ונפיק אזוזי מאי
היו נגנבים אבל הכא כי הוחמה בהר
כיון: (ה) בא"ד דה"ה
ח"מ סי' שי סעיף א:
❖
כל שינוי:
כמוכר שדהו מפני רעתה דמי. כיון
כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי
כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה
ג
דהוה הוחמה והכי אמר רבא
דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח
שכרן איתיביה רבא לרב נחמן א)עד ארבעים
הוקלה עליו למכור אותה בלא דוחק
בהמפקיד (לעיל דף לו:) גבי פשע בה
וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא שבאתה
גליון הש"ס
ד
מעות שמע מינה לא חביבה היתה
ויצאתה לאגם אפילו למ"ד חייב הכא
חבילה לידו: מתני' השוכר את החמור
תוס' ד"ה אפילו וכו'
עליו: עד כדי שכרן. אם עשו אצלו
פטור דמלאך המות מה לי הכא מה
שלא חש להאריך. עיין
ב)להוליכו בהר והוליכו בבקעה בבקע' והוליכו
קצת המלאכה ולא קיבלו כלום שוכר
לי התם וא"ת שילהי הפועלים (לקמן
בתשובת הר"ש הלוי חא"ח
❖
בהר אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין ומתה
סי' יז:
עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף
דף צג: ושם ד"ה אי) גבי הניח עדרו
חייב ה השוכר את החמור להוליכה בהר
לאחרים ויגמרו: שבאת חבילה לידו.
ובא לעיר ובא ארי ודרס פטור ומוקי
והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם
אם יש בידו משלהן הרבה כדרך
לה רבה דעל בעידנא דלא עיילי אינשי
הגהות הגר"א
האומנים המקבלים עליהן מלאכה
ופריך אביי תחילתו בפשיעה לענין
הוחמה חייב להוליכה בבקעה והוליכה בהר
ו
[א] גמ' פשיטא כו'. נ"ב
מביאים כלי אומנות לבית בעל הבית:
גנבי וסופו באונס הוא לענין ארי
אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור אם
גירסת הרמב"ם איבעיא
מתני' בבקעה והוליכה בהר.
להו זבין שוה מאה במאתן
והתם אפילו לא פשע הוא ולא בא
מחמת המעלה חייב השוכר את החמור
❖
ז
וקא עייל כו':
בראש ההר ואע"פ שהדרך חלק וישר
לעיר היה נארע האונס ומאי פריך
והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי
חייב. בגמ' מפרש מאי שנא רישא
וי"ל דשמא אם היה שם היה מוליכן
שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד
הכא דלא מפליג בין הוחלקה להוחמה
למרעה אחר קודם ביאת ארי כי כן
מוסף רש"י
ג)[לו] חמור: גמ' מ"ש רישא דלא קא מפליג
ובסיפא מפליג להוליכה בהר והוליכה
דרך הרועים לרעות חצי היום בשדה
אוירא דהר. צינה (לעיל
ומאי שנא סיפא דקא מפליג אמרי דבי ר' ינאי
בבקעה: ואם החליקה פטור. שבהר
זו וחצי היום בשדה אחר או שמא אם
לו:).
רישא שמתה מחמת אויר דאמרינן אוירא
היא ראויה להחליק יותר שראש ההר
היה שם הארי היה ירא לבא שם
ד)
חד ומשופע לצדדין: ואם הוחמה
או היה מקיים ביה גם את הארי
דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלה ר'
חייב. שהבקעה מעלה הבל לפי
ואת הדוב הכה עבדך ובלאו הכי
יוסי בר חנינא אמר כגון שמתה מחמת
שההרים סביבה ואין אויר שולט בה:
צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר
אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש רבי
אם מחמת המעלה הוחמה. בעלותה
אין אומרים אילו היה שם היה מציל
חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הא מני ר"מ היא
מרגל ההר לראשו: חייב. שהמעלה
אלא (ג) אומרים אם היה יכול להציל
דאמר כל המעביר על
דעת של בעל הבית
גרמה לה והוא שינה להוליכה בהר:
חייב ואם לאו פטור ואי אפשר לפרש
נקרא
והבריקה. בגמרא ו) מפרש: או
בע"א ורב אלפס פירש התם דאביי
שנעשית אנגריא. שנטלוה לעבודת המלך: אומר לו. משכיר לשוכר:
לטעמיה דאמר בפרק המפקיד (לעיל דף לו: ושם) לא מיבעיא כו'
הרי שלך לפניך. טלנה כמו שהיא סמויה ותלך שאף מזלך גרם
אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה משמע דלמ"ד
כמו מזלי וטרח (א) ואשר אותה בדרכים. וגבי אנגריא נמי המתן עד
חייב א"ש בלאו האי טעמא אע"פ שהאונס היה נארע בכל ענין
שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו: מתה או נשברה. שמפסיד
ויש לדחות ראייתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא דקאמר בסוף
כל שכרו: חייב. המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף
דהבלא דאגמא קטלה דאם לא כן תקשי ליה ממתניתין דהכא דקאמר
מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי נבילה שהרי חמור
הוחמה בהר פטור ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחילתה
בפשיעה א"ש: ואם הוחמה מחמת המעלה חייב. וא"ת והיכי
זה שיעבד לו או יחזור לו שכרו: גמ' דקא מפליג. בין הוחלקה
להוחמה: שמתה מחמת אויר. לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה
ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור דשלא מחמת המעלה הוחמה
הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר לא
וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אחר
היתה לימודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה לימודה באויר
כן הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה וא"כ שלא מחמת
מעלה היה ופטור: כגון שמתה מחמת אויר. פי' שידוע שאותו
בקעה וקשה לה: אובצנא. עייפות ויגיעה ממשאה. הוליכה בהר
יכול לומר לו עייפות המעלה שעלתה לראש ההר הועיל לה מתחילה
יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או
על כן עייפה לה לאחר זמן כשהלכה בדרך החלקה ויגעה תחת
ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה
משאה ומתה. ואם שינה להוליכה בבקעה אע"פ שלא ראינו אותה
בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין
מזעת ולא היום חם מאד לומר הוחמה י"ל אם הלכה בהר היה
רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעות אבל מהר להר ומבקעה
רבי
יוסי בר חנינא אמר
האויר שולט שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה (ב) בבקעה
לבקעה אין דרך אויר להשתנות:
שמתה מחמת אובצנא. שנתייגעה מחמת מלאכה ואף על גב דמתה
לא שליט בה אויר והיא היתה חסירת כח ויגעה לה:
מחמת מלאכה (ד) מ"מ כיון ששינה חייב שאם היה לו להוליכה בהר
נקרא
אפשר שאם היה מוליכה שם לא היתה מתייגעת מחמת אויר והרוח ששולט שם או אם היה לו להוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת שם לפי
שאין טורח שם כמו בהר ולהכי חייב אפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אך על רבה דאמר כגון שהכישה נחש קשה לריב"ם
אמאי נקט לדידיה הר ובקעה דה"נ ה"מ למינקט בקעה ובקעה אם ידוע שנמצא נחשים היום בבקעה ששינה להוליכה שם דלא שייך האי
קלקול להשתנות מהר לבקעה טפי מבקעה לבקעה ואר"י דרבה לטעמיה דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדמשמע בס"פ
השוכר את הפועלים (לקמן ד' צג: ושם) מדפריך ליה אביי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והשתא א"ש דלהכי נקט הר ובקעה
משום דהשתא הוי תחילתו בפשיעה לענין הוחמה והוחלקה אבל אם שינה מבקעה לבקעה היה פטור דליכא תחילתו בפשיעה ובריש הכונס
(ב"ק ד' נו. ושם) דפריך ארבה דאמר והוא שחתרה הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא
למימר הוי מצי למיפרך דרבה אדרבה דאית ליה הכא חייב אי גרס בתרוייהו רבה והשתא כל אלו אמוראים שבאין לתרץ סוברים כרבא
דאמר מלאך המות מ"ל הכא כו' דלאביי דאמר הבלא דאגמא קטלה א"ש מתניתין בלאו הני שנויי וחייב אפילו מתה כדרכה דאמר ההוא
אוירא שהוליכה שם קטלה אע"פ שאין ידוע שיהא אותו אויר רע כלל יותר מאויר אחר דלאו דוקא נקט הבלא דאגמא (ה) ה"ה כל שינוי
אויר כדמוכח בשמעתין דהתם והא דנקט בסיפא הוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב ה"ה מתה כדרכה כיון דהוי תחילתו בפשיעה אלא
משום דבפטור דהר תני הוחמה אשמועינן אף על גב דחימום הוי בהר טעמא לפטור בבקעה לא מיפטר בהכי אלא אדרבה הוי טעמא
לחיובא וא"ת והא שמעינן ליה מרישא דאפילו מתה כדרכה חייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר וחימום בבקעה כ"ש
כשמתה ע"י החלקה דהר וחימום דבקעה דמחייב וי"ל דאי לאו אשמעינן בסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב לה ברישא תחילתה בפשיעה
לחייבו אפילו במתה כדרכה וא"ת ולרבא וכל האמוראים דהכא דפטרי
במתה כדרכה אמאי
תני
בסיפא הוחמה בהר והוחלקה בבקעה
דפטור