השוכר את
האומנין פרק ששי בבא מציעא פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היכא דלא שני מאן משלם. וא"ת היכא דשני נמי אמאי לא
א) [תוספ' דב"ב פ"ד], מתני' השוכר את הפרה לחרוש וכו'. וכל כלי המחרישה לבעל
נח
א מיי' פ"ד מהלכות
ב) [שם], ג) [ד"ה וסנפו הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו וזה אוחז הדרבן לכוין פרה לתלמיה
משלם אחד מן הפועלים שפשע בשבירת הקנקן ותיבעי
שכירות הלכה א סמג
לפני ד"ה הרי זה], ד) צ"ל
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורים
נמי מאן משלם וי"ל דהיכא דשני לא משלם דמיירי שהמשכיר את
❖
היית ועי' רש"א,
שט סעיף ד:
חייב. שהרים קשים לחרוש
קולטר"א בלע"ז והוא קנקן דמתני':
הפרה הוא שוכר את הפועלים לילך עם פרתו ולעשות מלאכת
נט ב מיי' שם הלכה ג
שהסלעים שם: ודש בתבואה פטור.
השוכר ולהכי לא משלם דא"ל למשכיר
טוש"ע שם סעיף ה:
ס ג מיי' שם הלכה ב
מתני' השוכר את הפרה לחרוש בהר
לעזי רש"י אם החליקה: גמ' והיכא דלא שני.
אנו לא התנינו עמך אלא לחרוש
א
טוש"ע שם סעיף ד:
בבקעה ולא קבלנו שמירת הקנקן
ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום
סא ד מיי' פט"ו מהל'
וחרש בבקעה אם נשבר הקנקן פטור בבקעה
קולטר"א קנקן של
מכירה הלכה ז ח ט
בהר אלא בבקעה ואם היינו חורשים
ואלו שהיו בפעולתו המנהיג והאוחז
מחרשה (היתד הפולחת את
וחרש בהר אם נשבר הקנקן חייב לדוש
ב
טוש"ע ח"מ סי' רלב סעיף
הקרקע).
בבקעה לא היינו שוברים ומ"מ
יחד שכירים היו איזה מהן פושע
ח:
בקטנית ודש בתבואה פטור לדוש בתבואה
בשבירת הקנקן: דנקיט פרשא.
שכירות שלנו לא נפסיד כי דעתך
סב ה מיי' שם הלכה י:
ודש בקטנית חייב מפני שהקטנית מחלקת:
סג ו מיי' שם הלכה ח
היה שנעשה כמו שירצה בעל השדה
מרדע הוא משלם שלא כוון את
גמ' היכא דלא שני בה מאן משלם א"ר פפא
סמג שם טוש"ע שם
הפרה יפה ועל ידי שעיוות את השורה
כי ד) הייתי סבור שלא יחרוש אלא
סעיף ט:
ואי
דנקיט פרשא משלם רב שישא בריה דרב
דוכתא דמחזקינן
של מענה נשבר הקנקן: דנקיט
סד ז מיי' פ"ד מהלכות
בבקעה:
שכירות הלכה ד סמג
מנא. קנקן: משלם. שהעמיק יותר
אידי אמר דנקיט מנא משלם והלכתא דנקיט
בגונדרי תרוייהו משלמי. פי' בקונטרס
ג
עשין פט טוש"ע ח"מ סי'
מדאי בארץ: והילכתא דנקיט מנא
משום דהוי ספק מי עשה ואין נראה
מנא משלם ואי דוכתא דמחזקא גונדרי תרוייהו
שח סעיף ד:
סה ח מיי' שם הלכה ו
משלם. שאילו לא העמיקו יותר מדאי
דלא קי"ל (ב"ק ד' לה:) כסומכוס
משלמין אמר רבי יוחנן א)דהמוכר פרה לחבירו
טוש"ע שם סעיף ה
לא היה נשבר בעיוות השורה: ואי
אלא כרבנן והמוציא מחבירו עליו
ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא
וסעיף ו וע"ש במ"מ
דמחזקא בגונדרי. שהיה ידוע להם
הראיה ואי הוה ספק היו שניהם
ובב"י:
בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד
סו ט מיי' שם הלכה ד
בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין:
פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו
וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה
טוש"ע שם סעיף ד:
תרוייהו משלמים. שהיה להם
כיון דמחזקא בגונדרי הוא נשבר
ומום אחר אין זה מקח טעות תניא נמי הכי
להזהר מאד ובדבר מועט שעיוות
מאד בקל והיה לכל אחד ליתן לב
המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו
אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר
על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו
ב)ה
המוטל בספק: היה בה מום אחד.
ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע:
שוטה היא ניכפית היא משועממת היא והיה
שפחה זו שוטה היא כו' הרי זה
אחד מן המומין הללו היה בה:
בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח
מקח טעות. מכאן קשה
וסנפו בין מומין אחרים. שלא היו
טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות
בה: הרי זה מקח טעות. לפי שהכיר
לפ"ה שפי' אהא דאמר בכתובות
א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה
הלוקח בשאר מומין שאינן וכסבור
סימפון בעבדים
(ד' נח. ושם ד"ה הנהו)
כל המומין הללו מהו אמר ליה רב מרדכי לרב
הוא בכולן משקר אלא להשליך מעליו
ליכא אי מומין שבגלוי כו' מאי אמרת
אשי והכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל
תרעומת הוא אומר הילכך מקח טעות
ליסטין מזויין או מוכתב למלכות
המומין הללו אין זה מקח טעות: מתני'
הוא דאדעתא דהכי לא זבן: מום זה
הנהו קלא אית להו ופירש בקונטרס
ומום אחר. שפירש לו שם אותו
השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא
וסבר וקביל וקשה לר"ת דהא הכא
ז
מום לבדו ואמר לו מום זה בה ועוד
אמרינן דהוי מקח טעות באלו המומין
עליה שעורין חייב תבואה והביא עליה תבן
מומין אחרים: אין זה מקח טעות.
וא"כ משכחת סימפון בעבדים ואיך
חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי להביא לתך
דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו
אוכלין בתרומה ונראה לר"ת לפרש
חטין והביא לתך שעורין פטור ואם מוסיף על
בו היה לו לבדוק: וסנפו. חברו. כמו
הנהו קלא אית להו ואם איתא דהוי
ג)
משאו חייב חוכמה יוסיף על משאו ויהא חייב
סניפין עשאום דתענית (דף כה.):
מוכתב למלכות או ליסטים אז היה
סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה
נכפית. נופלת מחולי: משועממת.
קול וכיון דליכא קלא ליכא למיחש
קבין לחמור: גמ' איתמר אביי אמר קשה
משוגעת: היה בה מום אחד. מאלו
להכי ובהנהו דהכא נמי קלא אית
כמשאוי תנן רבא אמר קשה למשאוי תנן אביי
המומין והשאר אין בה: היו בה כל
להו וכן משמע לישנא דמאי אמרת
המומין הללו. ואינו מקפיד אלא על
כלומר באיזה סימפון משכחת דלא
אמר קשה כמשאוי תנן נפחא כי תקלא ואי
האחד ובא וטוענו כסבור הייתי
הגיעו בליסטין מזויין או במוכתב
מוסיף שלשה קבין חייב רבא אמר קשה
ט
שאתה כולל בה מה שאין בה ומה
למלכות ובריש המוכר פירות (ב"ב
למשאוי תנן תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת
שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא
ד' צב: ושם ד"ה ליסטים) תניא בהדיא
תנן להביא לתך חטין והביא לתך שעורין פטור
הייתי לוקחה מאי: אפילו לא גרסינן
נמצא ליסטין מזויין או מוכתב
ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת
והכי גרסי' הכי אמרינן משמיה דרבא
למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:
היו בה כל המומין הללו מהו.
קבין לא סאה והא עלה קתני וכמה יוסיף על
היו בה כל המומין האלו אין זה מקח
טעות: מתני' והביא עליה
משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ
ברייתא דקתני הרי זה מקח
שעורין. שהם קלים מחטין: חייב.
סאה לגמל שלשה קבין לחמור הכי קאמר
טעות דלמא מיירי כגון שכל המומין
בקילקולה אם הוסיף ג' קבין. ולא
היו בה והוי מקח טעות אע"פ שלא
היכא דלא שני חטין והביא חטין שעורין
אמרינן הואיל והשעורין קלים יש לו
בדק הלוקח אפילו באחד משום דאמר
והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב
להוסיף עד כדי כובד לתך חטין
לוקח מסתמא כל הני דקאמר ליתנהו
סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה
שמשא החמור לתך חטין חצי כור:
לכולהו ומדהא ליתא הא נמי ליתא
קבין לחמור ת"ש להביא לתך חטין והביא
מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאוי.
ומום זה ומום אחר אין זה מקח
שש
וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך
טעות כיון שאין מזכיר אלא אחד ולא
חטין קשה לה תוספת: והביא לתך שעורים. שלא הוסיף: פטור. אם
שייך למימר מדהא ליתא הא נמי ליתא או דלמא הא דקתני
מתה: גמ' קשה כמשאוי. כדפרישית אף על פי שאין משאן כבד
הרי זה מקח טעות היינו היכא דליתנהו לכולהו ובדק לוקח
כמשא החטין הרי נפחן כנפח חטין והנפח כמשאוי: ניפחא כתקלא.
בחד מינייהו ואישתכח דליתא ואמר מדמשקר בהך באידך נמי
נפח קשה כמשקל הואיל וניפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה: ואם
משקר אבל אם כולם אמת לא הוי מקח טעות והא דקתני מום
הוסיף שלשה קבין. דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב: קשה
זה ומום אחר ה"ה הזכיר לו כמה מומין כיון שכולם בה אין זה
למשאוי. אם השוה כובד השעורין לכובד החטין כגון שהוסיף סאה
מקח טעות בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין
שלמה על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והוי נפח
אחד יש בה ואחד אין בה דלא הוי מקח טעות אלא דוקא כי
זה תוספת לקלקול החמור: תיקלא כתקלא. אינו חייב עד שישוה כובד
סנפו בין הרבה מומין שאין בה דהכי תניא עד שלשים יום
השעורים לכובד החטין דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל
יעמיד פרנס א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין א"ל שוטה
חסר לא אמרינן נפח השוה הרי הוא כמשקל וליחייב בתוספת של
היא שעמומית היא נכפית היא אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו
שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי: מאי לאו שלשת
אין זה מקח טעות היה בה מום אחד וסנפו עם הרבה מומין
קבין. כאביי: לא סאה. והכי קאמר להביא לתך חטין והביא לתך
הרי זה מקח טעות:
קשה כמשאוי תנן. לאביי סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש
שעורין פטור ואע"פ ששינה שהרי שינה להקל ואם הוסיף עד כדי
משקל החטין חייב משום תוספת הנפח: הכי קאמר וכו'. ומילי
רישא ולרבא רישא דקתני להביא עליה חטין והביא עליה
מילי קתני והאי וכמה יוסיף לאו אלהביא חטין והביא שעורין קאי:
שעורין היינו בכובד החטין שהוא סאה כדמוכח בשמעתין חייב
דניפחא הוי תוספת להביא לתך חטין והביא לתך שעורים פטור אפילו
שש
הוסיף ג' קבין לחמור דליכא תקלא
כי תקלא
והיכא דלא שני אלא
שהביא מין שהתנה כמה יוסיף
על משאו ויהא חייב סאה לגמל כו':
תרגמה