י:
שנים
אוחזין פרק
ראשון
בבא מציעא
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף
ה"ג כי תקון ליה רבנן בעלמא. כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם
פא א ב ג מיי' פי"ז
א) כהנא. רש"ל, ב) [גיטין
מציאה מגט $ אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק
או ברה"ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה
עז:], ג) ב"ק סד: לקמן
מהל' אבידה הל' ט
נו: גיטין עז., ד) [קדושין
ופ"ד מהל' זכייה ומתנה
הצריכין לצאת מן הדחק: לא תקון ליה רבנן. שהרי אין לאדם שם
(גיטין דף עח: ושם ד"ה ר"י) קאמר ר"י קרוב לה אפילו מאה אמה
מב: וש"נ], ה) ב"ק פז.,
הל' ט סמג עשין עד
ויכולה לשמרו הוי גט וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה
ד' אמות מיוחדות שהרבה
חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו:
ו) [גיטין עז.], ז) [דברים
טוש"ע ח"מ סי' רסח
כד], ח) [גיטין סה.],
קטנה אין לה חצר. אם זרק לה
מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל
סעיף ב:
פב ד מיי' פי"ז מהל'
ט) [דברים כד], י) [שמות
ת"ל
המצא תמצא
היא לשמרו:
בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה
רב פפא אמר כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות
א
יב], כ) [קידושין מב:],
אבידה הל' י ופ"ד
מ"מ. וא"ת ונימא המצא תמצא כלל
לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה
❖
ל) [ויקרא כא], מ) [שם יט],
[א] בעלמא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה
מהל' זכייה ומתנה הל' ט
ועי' בהשגות ובמ"מ סמג
עומדת ברה"ר וזרקו לה גט בארבע
בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא
רבנן ואע"ג דזכה ליה רחמנא בגוה כי זכה
שם טוש"ע שם סעיף ה
אמותיה ואע"ג דגדולה מיגרשה
מה שבפרט וי"ל שדי ידו בין המצא
וסי' רמג סעיף כג:
ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פיאה למיהוי
תורה אור השלם
תמצא וה"ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן
כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט
פג ה מיי' פי"ז מהלכות
חצירו לא זכה ליה רחמנא אמר רבא מותיב
1 אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ
אבידה הלכה י:
במרובה (ב"ק דף סד: ושם) כל מקום
לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת
פד ו מיי' פ"ז מהלכות
ר' יעקב בר אידי נזיקין ראה את המציאה
הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר
שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה
ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת
מעילה הל' ב טוש"ע
עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם
ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק
כו': משום ידה אתרבאי. דכתיב
לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך
ח"מ סי' תי סעיף ח וסי'
שמות כב ג
יְשַׁלֵּם:
2 כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
קפב סעיף א בהגה"ה:
בה זכה בה ואי אמרת ארבע אמות של אדם
גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י"ל
ונתן בידה ז) וידה רשותה משמע
פה ז מיי' פ"ד מהלכות
ושלחה חזר וכלל: ואי משום
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל
קונות לו בכל מקום נקנו ליה ארבע אמות
חובל ומזיק הל' כא
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
ארצו מידו: כי היכי דאית לה יד.
שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עבירה.
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
דידיה הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני
סי' תכד סעיף ט:
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
וא"ת מה צריך להוכיח מכח דאין
דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת
ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי כיון דנפל
פו ח מיי' פ"ה מהל'
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי
דלא מיעט רחמנא אלא שוטה
❖
גירושין הל' א סמג
דברים כד א
עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני
דמשלחה והיא חוזרת: משום שליחות
חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט
עשין כ טוש"ע אה"ע סי'
❖
בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני רב ששת
קלט סעיף א:
איתרבאי. מדרבי רחמנא שליחות
מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי
אמר כי תקינו רבנן בסמטא דלא דחקי רבים
גליון הש"ס
לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח
מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד
ב
ברשות הרבים דקא דחקי רבים לא תקינו
גמ' רב סמא בר רקתא
מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה
שום הוכחה וי"ל דבסמוך מכח התנא
מוסף רש"י
קמי' דרבינא משמי' דר'
מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי
מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה
רבנן והא בכל מקום קאמר כל מקום לאתויי
ג
אין לי אלא ידו.
חייא בריה דר' אויא
נמי חצרה דהויא לה כשלוחה: וכי
להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו
אמר. כ"ה בר"ן: תוס'
צידי רשות הרבים ואמר ריש לקיש משום
אין לי שיתחייב כפל
אלא בזמן שלקחה בידו
ד"ה ר"י וכו' אלמא
היכי דשליחות לית לה. דתנן שאין
היא קטנה ואי מטעם שליחות לא
ח)
אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין
א)
(לקמן נו:). גגו חצירו
שייך קנין ד' אמות בגט.
הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות
היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה
וקרפיפו מנין. שאם
לא זכיתי להבין דאנן
לה ארבע אמות ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר
בין בגיטין בין בפסח איש כתיב
אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח
ט)
י)
נכנסה שם ונעל בפניה
ילפי' רק דחצר הוי כיד.
יש לה חצר ויש לה ארבע אמות במאי
ד
לגנבה מנין שקנתה לו
אבל מה נקרא חצר לא
בענין: ידו. אם המצא תמצא בידו:
זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה
חצירו ומתחייב כפל (שם).
שייך למילף דמה שהקנו
קמיפלגי מר סבר ב)חצר המשום ידה איתרבאי
גגו חצרו וקרפיפו מנין. שאם נכנסה
בעל כרחו ולא אם הוא קטן:
אין שליח לדבר עבירה.
לו חכמים הוי חצירו
אין
כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומר
אין שליח חשוב שליח שליח לדבר עבירה. בפ' האיש
שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב:
ובגט הקנו לה ק' אמה
ובממון הקנו לה רק ד'
לדבר עבירה שיתחייב
א"כ מצינו תורת שליחות לדבר
סבר חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי
מקדש (קדושין דף מג.) איכא
❖
אמות וצע"ג:
שולחו, אלא הרי הוא
עבירה. לומר שלוחו כמותו וחייב
דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא
דשליחות לית לה חצר נמי לית לה מי איכא
כעושה מאליו (קדושין
השולח במעשה השליח: וקי"ל.
שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה
מב:) אלא שליח מיחייב,
מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי
וסברא הוא דאמרינן ליה
בקידושין בפ"ב (דף מב:): בר חיובא
מעילה וטביחה שני כתובים הבאים
הגהות הגר"א
והתניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו
דברי הרב ודברי התלמיד
ג)
1
הוא. שאף הוא מוזהר על הדבר התם
כאחד דיש שליח ואין מלמדין:
[א] גמ' בעלמא. נ"ב גי'
דברי מי שומעין (ב"ק
וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מכל מקום
אשה ועבד בני חיובא נינהו.
❖
פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב
נא.). נתגרשה האשה
הרי"ף בשדה דעלמא:
ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי
נשתחרר העבד. וקנו
ואם תאמר והתנן פרק
ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא
נכסים, חייבין לשלם.
אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן
היה לו לעשות : דלאו בני חיובא
הכונס (ב"ק דף נט:) השולח את
ד) ו
כ)
שהרי מתחלה הן חייבין
רבינו חננאל (המשך)
אין שליח לדבר עבירה אמר רבינא היכא
אלא שאין להם מה לשלם,
נינהו. לשלם כדתנן הם שחבלו
הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור
שנכסי מלוג של אשה
ופריק רבינא אליבא דריש
באחרים פטורין (ב"ק פז.): דאי בעי
ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי"ל
אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא
משועבדים לבעל לפירות
לקיש היכא אמרי' השולח
עביד. את השליחות: וקדש לי
❖
דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו:
ולירושה (שם פז.).
דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר
פטור היכא דהשליח בר
אי בעי לא עביד. וא"ת והא דתנן
אשה גרושה. ומשעת קידושין עובר
חיובא הוא אבל חצר דלאו
חיובא הוא מיחייב שולחו אלא מעתה האומר
בת חיובא היא מיחייב
(ב"ק דף עט. ושם) היה מושכו
משום לא יקחול): אשה אינה באזהרת
שולחה והוא בעל החצר.
לאשה ועבד צאו גנבו לי דלאו בני חיובא
רבינו חננאל
ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור
לא תקיפו מ) לפי שאינה בבל תשחית
ואקשי' אי הכי האומר
נינהו הכי נמי דמיחייב שולחן אמרת אשה
לעבד ולאשת איש צאו
אמר ריש לקיש משום
הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים
פאת זקנך כדאמר בקידושין (ד' לה:)
וגנבו דלאו בני חיובא
אבא כהן ברדלא קטנה
ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו
ומת] חייב ופרש"י בלשון אחד שאמר
והמקיף את הקטן חייב שהמקיף
נינהו כדתנן בפ' החובל
אין לה חצר ואין לה ד'
לשלומי דתנן נתגרשה האשה נשתחרר
גנב לשומר שור אחד יש לי בבית
באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו
ה)
ז
לחבירו העבד והאשה
אמות. ור' יוחנן משום
פגיעתן רעה החובל בהן
ר' ינאי אמר יש לה פי'
העבד חייבין לשלם $ רב סמא אמר היכא
פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם
אחד הניקף ואחד המקיף במשמע
חייב הן שחבלו באחרים
האי דאמרי רבנן חצירו
הוציאו השומר מרשות בעלים ומת
במס' [נזיר] (דף נז:). וקטן דנקט
אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי
פטורין הכי נמי דמיחייב
של אדם המשתמרת קונה
חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי
משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי
שולחן. ופרקי' הני נמי
לו שלא מדעתו וכן ד'
בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבעל
בני חיובא נינהו דתנן
אמות של אדם קונות לו
נפשיה: תלמוד לומר ונתן מכל מקום.
והא אי בעי לא עביד וי"ל כיון שאין
כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו
נתגרשה האשה ונשתחרר
בכל מקום הני מילי גדול
השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה
מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש
העבד חייבין לשלם. בא
תקינו ליה רבנן אבל לא
איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא
כחצר דבעל כרחו מותיב ביה:
ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום
רב סמא ופירק פירוק
לקטנה. ור' יוחנן אמר
דאמר לישראל קדש לי אשה
וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה
אחר ואמר כי אמרי' אין
אפי' קטנה יש לה. ר'
ידה אתרבאי דאי משום שליחות
שליח לדבר עבירה כל
יוחנן אמר חצירה מכח
לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר כל
גרושה. וא"ת ואפי' אמר
הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח)
היכא דאי בעי השליח
ידה איתרבי כשם שיש לה
היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא
לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא
[ושלחה] מלמד שהאשה עושה
עביד אי בעי לא עביד
יד וכל מה שיגיע לידה
אבל חצר דעל כורחה
זכתה בו כך כל המגיע
הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב
שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):
מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי
עבדה מיחייב שולחה.
לחצירה זכתה בו. וריש
אבל ישראל אע"ג דעובר משום
ילפינן
לא עביד לא מיחייב שולחן להך לישנא
מאי איכא בין רבינא
לקיש אמר חצירה משום
לרב סמא איכא בינייהו
שליחות איתרבי כשם
לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה
דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני
כהן שאמר לישראל לך
שאין שליחות לקטנה כך
לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא
קדש לי אשה גרושה
אין לה זכייה בחצר. איני
חיובא נינהו מיחייב שולחן ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא
מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת
או איש שאמר לאשה
והתניא אם המצא תמצא
ידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום לענין
ו)2
ח
אקיף לי ראשו של קטן
בידו אין לי אלא שנמצאת
מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד
לרבינא כיון דהני לאו
בידו ממש נמצאת בחצירו
גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס
ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי
בני חיובא נינהו דאין
או בגגו או בקרפיפו
ילפינן
על הקדושין לרבא דאמר בעשרה
ישראל מוזהר על הגרושה
מנין שחייב כאילו בידו
ולא אשה בהקפת הראש
ממש נמצאת ת"ל המצא
יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה: ושם) א"נ י"ל
מיחייב שולחה. לרב סמא
תמצא מכל מקום הנה
אקפי
לי קטן. וה"ה דהוה מצי למימר אקפי
דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:
כיון דאי בעו עבדי
חצירו משום ידו איתרבי
לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע"ג דמוקי לה
אי בעו לא עבדי לא
קשיא ליה לריש לקיש
מיחייב שולחם. ומתמהינן
ואם תאמר גם משום
התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו
משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות
מי איכא מאן דאמר
שליחות נתרבה הא קי"ל
ג. ד"ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד"ה ורב אדא]:
חצר לאו משום ידה
אין שליח לדבר עבירה.
איתרבי והתניא וכתב לה
פי' אע"ג דאמרי' שלוחו
ילפינן
ספר כריתות ונתן בידה.
של אדם כמותו וכל מה
בידה אין לי אלא בידה ממש
גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן גט בהן כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן
שעשה השליח כאילו שולחו עשאו הני מילי בזולתי דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב ולא
מכל מקום.
ואמרי'
לענין גט
כ"ע לא פליגי דחצר
משום ידה איתרבי
דהא קרא בהדיא כתיב.
השולחו
וכיון שהחצר
שליח בעלה הוא והוא
שנמצאת הגניבה בה
אמאי מיחייב בעלה שהוא השולח.