השוכר את הפועלים
פרק שביעי בבא מציעא פח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד שיראה פני הבית. וא"ת והא תנן בפ"ג דמעשרות (מ"ה) ומייתי ליה בשילהי יוצא דופן (נדה דף מז: ושם ד"ה איזהו) איזהו חצר
כב א מיי' פ"ד מהל'
א) [לעיל ל:], ב) [צ"ל בפ"ח
שחייבת במעשר חצר צורית ואיזהו חצר צורית כל שהכלים נשמרים לתוכה ואין לומר דלרבי ינאי אינה חייבת במעשר עד
דתרומות], ג) [עי' תוס'
מעשר הל' א ועי'
ר"ה יב. ד"ה תנא ותוס'
בהשגות ובמ"מ סמג עשין
שיראה פני הבית ופני החצר דהיינו
שיכניסנו דרך שער החצר לבית וכי אמר בסמוך לרבי ינאי בשעריך לאפוקי דרך גגות הו"מ
בכורות נד. ד"ה ושני],
קלה טוש"ע י"ד סי' שלא
למימר לאפוקי מכניס לבית בלא דרך
שער החצר דא"כ היכי
קאמר בסמוך ולמ"ד לבית לבית
איך אפשר שעומד פועל בבית ותולש
ד) [שייך לעמוד ב],
סעיף פג:
כג ב ג מיי' שם הלכה [ז]
ה) רש"א מ"ז, ו) נ"א או
ובא דרך שער החצר ומיהו י"ל היכא
דלמ"ד ועי' רש"א, ז) [צד.
ח סמג שם טוש"ע
שהתאנה נוטה לחצר או עומדת בחצר
עד שיראה פני
הבית שנאמר בערתי
פני הבית. שיכנס דרך הפתח שהוא
א
❖
1
ע"ש תוס' ד"ה מירחו],
שם:
אז אין צריך ראיית פני החצר אלא
כד ד מיי' שם הל' א
פני הבית ולא דרך גגות וקרפיפות:
הקדש מן הבית ורבי יוחנן אמר אפילו
ב
וע"ש סמג שם
דוקא באותן שנקלטות חוץ לחצר
(א)
ואכלו בשעריך. ונתת ללוי וגו' משעה
חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך
❖
2
טוש"ע שם:
הגהות הב"ח
צריך שיכניסם דרך שער החצר וכן
שנכנס לשעריך: דמעייל ליה דרך
ושבעו ורבי יוחנן נמי הא כתיב מן הבית
משמע (בפ"ג דמעשרות מ"ח) דתנא
שער. דאפילו הבית לא קבע ליה
(א) תוס' ד"ה עד וכו'
אמר לך חצר דומיא דבית מה בית
דוקא באותן שנלקטות
תאנה העומדת בחצר אוכל אחת
אלא כי מעייל ליה דרך שער ביאתו:
תורה אור השלם
חוץ לחצר: (ב) ד"ה בעל
המשתמר ג אף חצר המשתמרת ורבי ינאי
אחת ואם צירף שתים חייב אבל מ"מ
אבל לוקח חייב. דמקח מחשיב ליה
וכו' אחת אחת ופטור
1 וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ
נמי הכתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה
❖
אי אפשר לומר כן דתנן ב) בפ"ב
כגמר מלאכה: מאי לאו בשדה.
ואם:
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת
דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות
דתרומות ומייתי לה בהמביא כדי יין
וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר
ומקח לא עדיף מגמר מלאכה: נוטה
ד
לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל
(ביצה דף לה.) היה אוכל באשכול
לחצר. דמכי תלשה חזיא פני חצר:
וקרפיפות דלא מתיב רב חנינא חוזאה
מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא
מוסף רש"י
ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר
א"ה בעל הבית נמי. תלישה היא
עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא
כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל
עד שיראה פני הבית.
שָׁכָחְתִּי: דברים כו יג
יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור אבל
גמר מלאכתה והרי רואה פני הבית:
ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור הא
2 כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת
פתח כניסה ויציאה (ברכות
להתחיל לכ"ע אסור ומשמע שבחצר
עיניו בתאנתו. אין הנוף חשוב בעיניו
לה:).
כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ
לוקח חייב מאי לאו בשדה אמר רב פפא הכא
אסור אע"פ שלא נכנס לבית מדנקט
הלכך הכל הולך אחר העיקר ועיקרה
בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת
בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר
הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי
ונכנס לחצר וי"ל דמודה ר' ינאי
בחוץ הלכך עד שיגמר כל לקיטתו
לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
עסקינן ולמאן דאמר לבית לבית א"ה בעל
דחצר קובעת מדרבנן והא דאומר עד
ויכנס לבית לאו גמר מלאכה הוא:
וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
הבית נמי ניחייב בעל הבית עיניו בתאנתו
שיראה פני הבית היינו מדאוריי' וא"ת
דברים כו יב
במקחו. והן פירות התלושין ומשנתלשו
לר' יוחנן דאמר חצר קובעת מדאוריי'
ולוקח עיניו במקחו ולוקח מדאורייתא מי מחייב
באו לבית: ולוקח מדאורייתא מי מחייב.
אמאי יגמור לר"א וי"ל דאיירי בחצר
דאיצטריך ליה לקרא לאפוקי פועל
והתניא מפני מה חרבו חנויות של בית הינו
שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה
מתורת לוקח: של בית הינו. שם מקום:
שלש שנים קודם ירושלים א) מפני שהעמידו
אלא מדרבנן: מאי לאו בשדה. פי'
שהעמידו דבריהם. כלומר מה שאסור
דבריהם על דברי תורה שהיו אומרין
בקונט' ולוקח לא עדיף מגמר מלאכה
מדברי חכמים מצאו לו היתר מן התורה:
עשר
וא"כ אפילו בעל הבית חייב בגמר
עשר
מלאכה בשדה וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמרה מלאכתו למעשר א"כ מאי פריך בעל הבית נמי חייב הלא כיון שלא נגמר מלאכתו
למעשר יכול לאכול אפי' בבית כדאמר רבי אושעיא (פסחים דף ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ועוד שילהי המביא
[כדי יין] (ביצה דף לה.) משמע דלכולהו אמוראי דהתם המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ונראה דהכי פריך
מאי לאו בשדה לוקח חייב משום דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וקשה לכולהו דלא מפלגי ואפי' בלוקח בעי ראיית פני
הכא
בתאנה העומדת. לאו דוקא נקט תאנה דאין בו מעשר אלא מדרבנן ג) דמדאורייתא לא מחייב אלא
הבית או פני החצר:
דגן ותירוש ויצהר והכא איירי מדאורייתא אלא נקט תאנה לפי שהיו מצויין ביניהם: העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן
דאמר לבית לבית. ולא מצי לאוקמי כגון שמלקט בגינה והולך לבית ואוכל דאין פועל אוכל אלא בשעת מלאכה כדתנן במתניתין לקמן
(דף צא:) דדוקא בהליכתם מאומן לאומן אוכל מפני השב אבידה: בעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו. תימה דלוקח דוקא
אוכל שתים שתים חייב אבל אחת אחת פטור כדאמר לקמן (דף פט:) קצץ בין ספת בין לא ספת אחת אחת אוכל שתים שתים לא אוכל
ובשתים כיון דנוטה לחצר אפי' בעל הבית אסור כדתנן במסכת מעשרות (פ"ג מ"ח) גבי תאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת (ב)
ואם צירף שתים חייב וי"ל דהתם מיירי כשאינו רוצה ללקוט עכשיו יותר אלא מה שאכל ולהכי חייב בשתים אפילו בעל הבית כמו
לוקח דלא שייך למימר עיניו בתאנתו דאין עיניו אלא במה שאוכל ולהכי חשיב גמר מלאכה בצירוף שתים אבל בשמעתין ששכר פועל
ללקוט כל הראוי ללקט שייך למימר עיניו בתאנתו ולא חשיב גורן בגמר מלאכה עד שילקוט כולה או רובה וכי מוקי לה הכא בעומדת
בגינה ונופה נוטה לחצר ה"ה דהוה מצי לאוקמי בעומדת בחצר אלא מילתא דשכיחא טפי נקט ועוד דגבי בית צ"ל דנוטה לבית
דעומדת בבית לא שכיח כלל נקט נמי גבי חצר כה"ג ובקונטרס פירש עיניו בתאנתו שעיקרה חוץ לחצר משמע שר"ל שאם היתה
כולה בחצר היה בעה"ב נמי חייב ואין נראה לר"י חדא דאין שייך ראיית פני החצר במחובר אפי' כל התאנה היתה בחצר ועוד למ"ד
מקח קובע קובע אפילו בשדה בדבר שנגמרה מלאכתו כדאמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לה:) ובסוף פרקא (דף צג.) משמע
גבי מקשאות דאיפקיסו אפילו בשדה אין פועל אוכל לפי שנגמרה מלאכתן אע"פ שלא ראו בית וחצר והיכי משכחת לדידיה שלוקח
חייב במעשר ופועל פטור אי בדבר שלא נגמרה מלאכתו לוקח נמי פטור אי בדבר שנגמרה מלאכתו אין פועל אוכל ע"כ לא משכחת
אלא דלוקח אין אוכל שתים אפילו לא ספת ופועל כי לא ספת אוכל שתים שתים וע"כ היינו טעמא כדפרישית לוקח עיניו במקחו
וחשיב שתים גורן וגמר מלאכה אבל בעל הבית עיניו בתאנתו לא הוי גמר מלאכה ופועל כבעה"ב ופ"ה לא שייך שם:
תבואת
זרעך ולא לוקח. וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות (דף יא: ושם ד"ה טבלים) אמר שמואל ברבי נתן הלוקח טבלים
ד)
ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וקאמר אי מרחינהו נכרי דגנך ולא דיגון נכרי אלא דמרחינהו ישראל פי' אחר
שקנאם מן הנכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיעם מיד מעשר והם שלו דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא
בהדיה וליכא למימר מעשרן מדרבנן דא"כ אמאי קאמר דאין קנין לנכרי אפי' יש קנין צריך לעשר מדרבנן כדמוכח בסוף הקומץ רבה (מנחות
דף לא. ושם ד"ה קסבר) דתניא אמר ר' שמעון [שזורי] פעם [אחת] נתערב לי טבל בחולין ושאלתי לרבי טרפון ואמר לי לך קח [לך]
מן השוק ופריך ולימא ליה קח מן הנכרי קסבר אין קנין כו' והוה ליה מן החיוב על הפטור משמע דאי יש קנין הוה לוקח מן הנכרי דהוי
ליה מן הפטור על הפטור דהא תרוייהו דרבנן ואומר ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך
קרינא ביה וא"ת ובמנחות אמאי לא קאמר ליה לך וקח הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן וי"ל דמ"מ דמי מן החיוב על הפטור
כיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר ליה לך וקח
מן הנכרי ופריך ולימא ליה קח מן השוק קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרים והוה ליה מן החיוב על הפטור והא ליכא למימר דס"ל
דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת עם הארץ דמאי היא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר וצריך עיון דכי משני התם
קסבר אין קנין לנכרי מ"מ לימא ליה קח מן הנכרי ה) (מן) הממורח ו) דלמ"ד אין קנין מ"מ דריש דגנך ולא דיגון נכרי בס"פ השולח
(גיטין דף מז. ושם ד"ה מר) ואם תאמר לפר"ת דהכא משמע דלוקח קודם מירוח פטור מדאורייתא דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה
מלאכתו למעשר היינו קודם מירוח ומתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן ואהא פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב
וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן ורבינו יצחק ב"ר מרדכי הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ
הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב לעשר מן התורה אף על פי שנתמרח כבר ולאו פירכא היא דנהי דדמאי לא הוי
מ"מ מדאורייתא לא מחייב אלא מעשר ודאי הוי מדרבנן וצריך ליתנו לכהן וללוי אבל לרבי יצחק בר' מרדכי נראה לפרש איפכא בלוקח
שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו
בהקדש ובהפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע כמו שפירש ריב"א בבבא קמא ז)
ומביא ראיה מן הירושלמי ולוקח מן הנכרי הוי איפכא דאם נתמרח ברשות הנכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשותו
חייב דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע
מידי מעשר ולא מקריא
תבואת זרעך של מוכר אלא
תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח:
מאי