פט: השוכר
את הפועלים
פרק שביעי
בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אכשורי גברא. להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי
טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא
לח א ב מיי' פי"ב מהל'
א) פי' שהוא כמו גודו
משמע שלא פשט כלום ונראה לר"ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי
לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי
שכירות הל' י ועיין
אילנא. רש"ל [עי' ערוך
ערך גד ד], ב) [ב"ב יב.],
בהשגות ובמגיד משנה
ענבים אכשורי פירא הוא: פועלין אוכלין ענבים. כל אכילתן
הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה
❖
ג) [בדפו"י והא דשרי],
סמג עשין צח טוש"ע ח"מ
אלא ע"י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו
טובים לאכול מבעיא ליה אי
משהין עד שמגיעין לראש
אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן
סי' שלז סעיף יג:
לט ג מיי' שם הלכה ח
וממתקן: ראשי אומניות. ראשי שורות
הוי כענבים ודבר אחר כיון דע"י
טוש"ע שם סעיף ב:
הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא
הכרם בלשון ארמי אוצייתא ב) ובלע"ז
תורה אור השלם
לאכשורי גברא לא קמיבעיא לן כי קמיבעיא
מ ד ה מיי' שם הל' י
אורמ"ן: התם משום ביטול מלאכה.
שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות
לן לאכשורי פירא מאי ת"ש פועלין אוכלין
1 וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ
ועיין בהשגות ובמגיד
משנה טוש"ע שם סעיף
שמבטל עצמו כשמהבהב: דאיכא
מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים
מַחְשְׁבוֹת יְיָ וְלֹא הֵבִינוּ
ענבים בראשי אומניות שלהם ובלבד שלא
יב:
עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר
אשתו ובניו. שלא נשכרו אצל בעל
לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין
❖
מא ו מיי' שם הל' ד
יהבהבו באור התם משום ביטול מלאכה כי
מיכה ד יב
גֹּרְנָה:
הבית ומהבהבין לו: ולא יכמור.
שאין יכולין לאכול אלא ע"י הדחק
טוש"ע שם סעיף ב:
קא מיבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו מאי
מב ז מיי' פ"ה מהלכות
יחמם שמטמינם בעפר חם: ולא
ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא
מעשר הלכה י יא
ת"ש א לא יהבהב באור ויאכל ולא יכמור
הגהות הב"ח
יפריך. בלציי"ר בלע"ז כמו שעושין
ע"י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו
טוש"ע י"ד סי' שלא סעיף
באדמה ויאכל ולא יפריך ע"ג הסלע ויאכל
לתפוחים: על יד. מיד ליד: עודרין
ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול
(א) גמ' עודרין בתאנים
ב
ק וסעיף קא:
מג ח ט מיי' שם הל' י
(וגודרין). תז"מ ונ"ב ס"א
אבל מפריך על יד על יד ואוכל התם משום
בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי
מוסקין בוצרין גודרין כולם לשון
וגודדין: (ב) שם קצץ
ופי"ב
מהלכות
לקיטה הן לכל מין ומין: ופטורין. מן
אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא
ביטול מלאכה הכי נמי מסתברא דאי ס"ד
אחת אחת יאכל כצ"ל ואות
שכירות הלכה י ועי'
❖
קאי אראשי אומניות דהנהו שרי
המעשר ולא אמרינן מקח הוא לפי
בהשגות ובמ"מ טוש"ע
ו' נמחק:
משום מתוקי פירא סלע מאי מתוקי פירא
ח"מ סי' שלז סעי' יב:
להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד
שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה
איכא אי אפשר דלא ממתיק פורתא ת"ש
מד י מיי' פ"ה מהלכות
להם: בפיתם לא יאכלו. משום דינא
שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים
מעשר הל' י טוש"ע
פועלין שהיו עודרים בתאנים וגודרים
הגהות הגר"א
ג
(א) א)
נקט ליה לפי שאוכלין הרבה: לא
לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר
י"ד סי' שלא סעי' צג:
בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים
[א] רש"י ד"ה המרכסות
יספות. יטבול. קס"ד משום ענבים
מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי
בתבואה ששורין כו'. נ"ב
הרי אלו אוכלים ופטורים שהתורה זיכתה
הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן
ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר
ורמב"ם פי' שמהלכות
להם בפיתם לא יאכלו אלא אם כן נטלו
אלמא אכשורי פירא אסור: מלח
ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן
עליהן לדרכם כמו (ישעיה
ד
מ) והרכסים לבקעה וכ"ה
ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ואע"ג
שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי
רשות מבעה"ב ולא יספות במלח ויאכל
ה
בירושלמי (פ"ט דתרומות)
וא"כ משום ביטול מלאכה הוא
דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו
❖
מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי ולא יספות
תני בדישו ולא בדרכו:
דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא
מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ"מ
במלח ויאכל ורמינהו ו השוכר את הפועל
דקאמר רבא לא יספות במלח משום
דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא
לעדר ולקשקש תחת הזיתים הרי זה
לעזי רש"י
לך דשרי: לעדור. לחפור: לקשקש.
מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו
לא יאכל שכרו לבצור שכרו למסוק
ז
אורמ"ן [אורדו"ן]. שורות
לכסות שרשים המגולים: הרי זה לא
בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים
שכרו ללקט הרי זה אוכל ופטור שהתורה
גפנים.
יאכל. מן הזיתים שבאילן דבעינן
לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא
בלציי"ר [בליציי"ר].
זיכתה להן קצץ אחת ואחת יאכל שתים
שעת גמר מלאכה: שכרו לבצור.
פשיטא לן דהוי כענבים וד"א כדקאמר
(ב)
לפצוע.
בענבים: למסוק. בזיתים: ללקט.
שתים לא יאכל וסופת במלח ויאכל אהייא
מעיקרא ונראה לר"י דלפי' ר"ת לא
אסור ענבים וד"א אלא דוקא באין
בשאר פירות אותן הנושרין על גב
אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי
הקרקע: קצץ. והתנה עם בעל
ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח
ליכול אלא לאו ארישא אמר אביי לא קשיא
כענבים וד"א היינו דוקא באין ראויין
הבית ע"מ שאוכל הוה ליה כעין
כאן בארץ כאן בחוצה לארץ בארץ קבעא
מקח: אחת אחת אוכל. דפחות
דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא
ספיתא בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא אמר
ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה
משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר
רבא מי איכא מידי דבארץ קבעא ספיתא
שלא נגמרה מלאכתו: שתים שתים
דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא
מדאורייתא ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא
לא יאכל. דשתים מכי מטי להו מילתא
למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות
ומותר לכתחילה אלא אמר רבא בין בארץ
כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט
דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל
ח
עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא
ג)דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום
בין בחוצה לארץ חדא לא קבעא ספיתא
מעשר משום שנתן לו בעה"ב רשות
מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח
תרתי קבעא ספיתא קצץ בין ספת ובין לא
לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי
דרבנן היא כדאמרן לעיל (פח:) דאי
ספת אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל
דשרי לספות באחת אחת היינו משום
מדאורייתא אין חילוק בין שתים
לא קצץ ולא ספת אוכל שתים שתים ספת
לאחת: וסופת במלח ואוכל. קס"ד
דמיירי בקצץ:
קוצץ אחת אחת אוכל. פירש
אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל ואע"ג
ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט
דנטל רשות מבעה"ב טדאיטביל להו למעשר
בקונטרס קצץ עם בעה"ב
ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה
וקבעא ספיתא ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן
בעל הבית: אהייא. איצטריך
על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח
י
לאשמועינן: אלא לאו ארישא. דלא
אמר רב מתנא דאמר קרא כי קבצם כעמיר
נראה לר"ת דלפירושו קאי ארישא
1
קצץ: כאן בארץ כאן בחוצה לארץ.
אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה
גורנה: תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה
יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל
וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר
והדשות
וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל
לענין דינא נקט לה אלא משום
חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי: בארץ.
שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון
דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח
דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו
דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא: מותר לכתחילה. בתמיה. היכא
משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא
הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור"ח פירש קצץ שהתנה שלא
דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן
כעין דאורייתא תקון: תרתי קבעא ספיתא. כדיליף לקמן בפחות
לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי
יאכלם: שתים שתים לא יאכל. דמקח קובע בדבר שנגמרה
משתים לא הוי גורן: קצץ בין ספת ובין לא ספת. קציצה משוי
מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך
גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה
שהלוקח לא יעשה גורן אחר: בארץ קבעא ספיתא. וההיא
ע"י קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי
קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי: לא קצץ ולא ספת אוכל
דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא"ת ואמאי לא מוקי לה ההיא
שתים. ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני
דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת
במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ"ל דלא
בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים
שתים: ותרתי דקבעא ספיתא מנלן. כלומר מנלן דבעינן תרתי
קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי"ל דאי לאו
ובציר לא: כי קבצם כעמיר גורנה. אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ
דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש
פחות משתים: המרכסות בתבואה. [א] ששורין שעורין במים ומייבשין
ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום
דספיתא קבעא והשתא קמ"ל ההיא דסופת דאע"ג דבארץ קבעא
אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
בחו"ל לא קבעא: ותרתי מנלן דקבעא ספיתא. מקח נמי
והדשות
קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא: כי קבצם כעמיר גורנה. אסמכתא היא: המרכסות בתבואה.
לא לעשות לחם מיירי דהיכא
דשייכא חלה לא אזלינן בתר
גמר
מלאכה למעשר אלא
בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי:
והדשות