צ: השוכר את הפועלים פרק שביעי
בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מחלפי אהדדי. שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו
ומגנחין יתהון. ומסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו
נט א ב ג מיי' פט"ז
א) סנהדרין נו:, ב) [תוספ'
מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם או
ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה:
דכלאים פ"ה], ג) סנהדרין
מהל' איסורי ביאה
סה:, ד) [דברים כה],
הלכה יג סמג לאוין קכ
ויזדבנון. ולא יהנה ישראל בעבירה. הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש
משום שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות כן ויאמרו שלא מדעתנו
ה) ובסנהדרין עא. משמע
טוש"ע אה"ע סי' ה סעיף
עשו: ישב לה קוץ בפיה מהו. וא"ת הא אמרינן לקמן לא תדוש
לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש
בו. אלמא באיסור דלאו נמי אסורה
❖
שלא היה כהן,
יד:
ס ד ה ו ז ח מיי' פי"ג
אמירה לנכרי: בני מערבא. דשלחו
בחסימה וי"ל דה"מ כשחסמה בחוץ
מהלכות שכירות הלכה
כדי שלא תאכל אבל הכא שישב לה
ליה לאבוה דשמואל הכי: סבירא להו
ג סמג לאוין קפד טור
דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו א שלח להו
הגהות הב"ח
מאליו בעי דלמא הוי כחלתה:
כרבי חידקא. בסנהדרין בפרק ד'
ש"ע ח"מ סי' שלח סעיף
רבץ ארי מבחוץ. את"ל ישב לה
הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון
(א) תוס' ד"ה ריש לקיש
ו:
מיתות (דף נו:): וקא עבר. זה
סא ט י מיי' שם הלכה ו
וכו' נפקא ליה לריש
אמר רב פפא בני מערבא סברי לה כר'
קוץ אסור לפי שחסימה
האומר לסרס: משום לפני עור לא
א)
❖
טוש"ע שם סעיף ט:
לקיש:
בגופה אבל ארי שהיה רחוק ממנה
חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקא
סב כ מיי' שם הלכה ב
תתן מכשול. אבל בדבר שאין הנכרי
טוש"ע שם סעיף ג:
לא הוי חסימה ואת"ל דארי נמי הוי
מוזהר עליו אימא לך שרי: לשחיטה.
עברי משום ולפני עור לא תתן מכשול
1
סג ל מיי' שם טוש"ע שם
גליון הש"ס
חסימה היינו משום דמפחד הארי
שלא יועיל סירוסן להעלות בדמיהן
סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי
סעיף ד:
סד מ מיי' פ"ט מהלכות
אינה אוכלת אפילו היא רעיבה הרבה
גמ' בעא מיניה רבי יונתן
אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין
דיין שקנסת עליהם מכירה פשיטא בנו
ב
כלאים הלכה ז סמג
מרבי סימאי. בירושלמי
אבל בעמד בנה בחוץ אינה נחסמת
משום סירוסן: דיין שקנסת עליהן
גדול כי אחר דמי בנו קטן מאי רב אחי
לאוין רפד טוש"ע י"ד סי'
פ"ט דתרומות איתא ששאל
עמד
בנה מבחוץ מהו.
כל כך:
מכירה. דלא טרח כולי האי אלא
רצז סעיף יא:
כן ר"ע לרשב"י והשיב לו
אסר ורב אשי שרי מרימר ומר זוטרא ואמרי
ג
סה נ מיי' שם ופי"ג
אית ספרים דגרסי העמיד ואפילו
כאשר השיב רבי סימאי
שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו:
❖
לרבי יונתן:
לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי בעי רמי
מהלכות שכירות
הכי לא פריך חסימה מעלייתא היא
כאחר דמי. ודיו אם מכרו לו:
הלכה ב ועי' במ"מ סמג
בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב
משום דאינה מנחת כל כך מלאכול
מחלפו אהדדי. שוורים שלהן שגנבום
שם וסי' קפד טור ש"ע
בשבילו כמו מפחד הארי כדפרישית:
שם וטוש"ע ח"מ סי' שלח
לה חסימה מעלייתא היא אלא ד ישב לה
נכרים מכיריהם וסרסום: ישב לה
מוסף רש"י
❖ הוי מעשה. תימה דבפ' ג'
רבי יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו
סעיף ג:
קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו
קוץ בפיה. ואינה יכולה לאכול מן
חסמה בקול. לפרה דשה
וכשרוצה לאכול חסמה
הדישה: מהו. מצוה ליטלה או אין
הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ
ה
דשבועות (דף כא.) אמר רבי יוחנן
בקולו (סנהדרין סה:).
תורה אור השלם
מצוה ליטלה: הרביץ לה ארי. ולאימתו
לה ארי מבחוץ מהו ו העמיד בנה מבחוץ מהו
והנהיגה בקול. מנהיג
אומר היה רבי יהודה משום ר' יוסי
אינה אוכלת: קטבליא. עור שלוק
1 לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי
בכלאים, דחייב משום לא
היתה צמאה למים מהו פרס לה קטבליא
ז
ח
הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין
תחרוש בשור ובחמור (שם).
עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל
והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה
על גבי דישה מהו פשוט מהא חדא דתניא
לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:
את הדישה מי קרינא ביה בדישוד) או
ויקרא יט יד
רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל
חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה
ט
2 יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ
לא: פשוט מהא. מתניתא: חדא.
קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה
מן הדישה הרבה ורשאי בעל הבית להתיר
י
אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם
מהנך בעיא: בעל הפרה. שהשכיר
א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם
אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא
פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל
פרתו לדוש בה: פקיע עמיר. קשין
תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם
אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו
מן הדישה הרבה שאני התם דקא אכלה
לְדֹרֹתֵיכֶם: ויקרא י ט
של שבולין שנדושו והוה כפורס
מעשה וי"ל דלא קאמר רבי יוחנן
3 וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ
איבעית אימא רשאי בעה"ב להתיר פקיע עמיר
קטבליא ותיפשוט מינה דשרי:
דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא
וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין
לפני בהמה מעיקרא כדי שלא תאכל הרבה
מעיקרא. כדי שתמלא כריסה קשים
ויקרא י י
הַטָּהוֹר:
משום דבדיבוריה קעביד מעשה
קודם שתכנס לדישה: מבחוץ. קודם
מן הדישה $ בעא מיניה רבי יונתן מרבי
שהולכת ודשה בלא אכילה כדאמרינן
שתיכנס לדוש: מבית אביך. כהן
סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר
בריש תמורה (דף ג:)
אההיא דחוץ
היה ה): להבדיל בין הקדש. בתריה
רחמנא והא לאו בדישו הוא או דלמא לא
מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר
כתיב משמע כדי שידע להבחין בין
ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר
תדוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית
עבודה קדושה למחוללת ואי
שתי
דבדבוריה קעביד מעשה ולהכי פריך
אביך אתה למד 2 יין ושכר אל תשת אתה
ועייל מ"מ שיכור הוא ולא
ידע
הכא ר"י לריש לקיש ממימר דחשיב
ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסור הא
להבדיל: החוסם את הפרה. ולא
מעשה משום דבדבוריה קעביד
מישתא ומיעל שרי 3 ולהבדיל בין הקדש ובין
העבירה על הדישה וחבירו דש
בה:
מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה
החול אמר רחמנא אלא מה התם בשעת
וכן המזווג. שור וחמור לקרון ובא
מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא
ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת
חבירו והנהיג. פטור הראשון ואינו
כ
אכלתי וא"ת דבסוף פרק ד' מיתות
חייב אלא הדש דלא תדוש בחסימה
דישה לא תהא חסימה תנו רבנן החוסם את
(סנהדרין דף סה. ושם: ד"ה הואיל) קאמר
ב)ל
קאמר רחמנא (דברים כה) וגבי
ר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא
הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה
מ
כלאים נמי לא תחרוש כתיב (שם כב)
הוי מעשה משום דישנו בלב ופריך
אלא דש ומנהיג בלבד איתמר חסמה בקול
ג)
ואינו לוקה אלא זה המנהיגו: חסמה
והתניא יצאו עדים זוממים שאין בהן
והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר נ חייב ריש לקיש
בקול. כשהיתה שוחה לאכול היה גוער
מעשה ומשני אלא שאני מגדף הואיל
אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו
בה: והנהיגה בקול. בכלאים ואינו
וישנו בקול ופריך וקול לר' יוחנן לאו
הויא מעשה ריש לקיש אמר פטור קלא לא
אוחז במרדע: הויא מעשה. והוה
מעשה הוא והא חסמה בקול לרבי
הוי מעשה איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש
ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו:
יוחנן חייב ומשני שאני עדים זוממים
לא
דישנן בראייה והשתא היכי פריך
לא
מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה וי"ל דלאו אמגדף פריך אלא אעדים זוממין פריך דבההוא שנויא דמשני שאני מגדף
הואיל וישנו בקול שני נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא דבדיבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון ומשני
שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך
תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראייה אלא על
כרחך משום דישנן בקול ואע"ג דבפ"ק דכריתות (דף ד.) לא קאמר טעם דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנן
בראייה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גריס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא
קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל
וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרשינן דבדיבורייהו לא מתעביד מעשה:
ריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הוי מעשה. ואם תאמר והא בריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) אמרינן הא דבעינן לאו שיש
בו מעשה משום דכולהו לאוי גמרינן מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה והשתא לריש לקיש
דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דלקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסימה גופה כי אין בה מעשה ויש
לומר דסבר ריש לקיש דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה אי נמי נפקא (א) לריש לקיש כאידך שנויא דמכות (שם) דדריש
מלעשות דאין לוקין אלא בלאו שיש בו מעשה ואם תאמר דבאלו הן הלוקין (שם טו:) פליג רבי יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו היום
ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ור"ל פטר ליה משום התראת ספק אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא
למימר דאליבא דר' יהודה קאמר וליה לא סבירא ליה כדמשמע בתר הכי דפליגי אמילתא דר' יהודה דאמר גבי לא תותירו ממנו עד בקר
בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דדייק ר' יוחנן טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו דהתראת ספק
שמה התראה וריש
לקיש דייק טעמא
דבא הכתוב הא
לא בא הכתוב לוקין אלמא
לאו
שאין
בו מעשה לוקין עליו ואי אליבא דרבי
יהודה