שנים
אוחזין פרק
ראשון בבא מציעא
יא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ילפינן מציאה מגט. האי ילפינן הוי $ מדרבנן דמציאת קטן לא
ילפינן מציאה מגט. כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי
פז א מיי' פי"ז מהלכות
א) ב"ק מט: לקמן קב.
מציאה נמי אית לה: ומר סבר לא ילפינן. ממונא מאיסורא וגבי
הוי אלא מדרבנן אפילו לרבי יוסי דאמר (לקמן דף יב.) גזל
קיח. חולין קמא:, ב) פאה
אבידה הל' י ופ"ד
פ"ו מ"ד, ג) מעשר שני
מהל' זכייה ומתנה הל' ט
ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא
גמור היינו מדבריהם ולענין יד לא פליגי דילפינן אלא לענין חצרה):
פ"ה מ"ט קדושין כו:,
ועי' בהשגות ובמ"מ סמג
זכתה
לו. [א] נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי'
$ומשום דאין שליח לדבר עבירה אצטריך למכתב התם: והכא בקטן
ד) בכ"י נוסף: אתה
עשין עד טוש"ע ח"מ סי'
פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר:
לעיל (דף י.) אי תקון רבנן דלקני
כלומר לא דייקינן בעיר
רסח סעיף ה וסי' רמג
כדדייקינן בשדה כדאמר'
סעיף כג:
מר אמר חדא כו'. ר"ש בן לקיש
כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם
ילפינן מציאה מגט
ומר סבר לא ילפינן
פח ב ג מיי' פי"ז מהל'
בשדה שכוח מעיקרו אבל
אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין
היינו משום דנפל לו עליה דגלי
מציאה מגט ואיבעית אימא בקטנה כולי
אבידה הל' יא סמג
שכחת פועלים לא הוי שכחה
עשין עד טוש"ע ח"מ סי'
ולא בעיר דלא דייקינן בעיר,
גט. אי נמי מר אמר קטן ומר אמר
בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי
עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא
ה) [וע"ע תוס' יבמות יט:
רסח סעיף ד:
קטנה: מתני' אחר צבי שבור.
יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע
פט ד ה מיי' שם הל' ח
ד"ה גמרינן], ו) [וע"ע
בקטן קא מיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה
לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע"ג
דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ
תוס' בעירובין מט: ד"ה
ופט"ז שם הלכה ח
ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה ואיבעית
❖
א
ואמר],
ופ"א מהל' זכייה ומתנה
דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי
ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו
הלכה ד ועי' בהשגות
אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אחרים: גמ' אי עומד בצד שדהו
יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה
ובמ"מ ופ"ד שם הל' ט
מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה אחר
אין. דעכשיו היא משתמרת על ידו:
לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר
ב
סמג עשין עד פב טוש"ע
תורה אור השלם
ח"מ סי' רמג סעיף כ כא
עומר שיש לי בשדה. שהנחתיו שם
צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר
קני והכא נקט משום סיפא דאפילו
1 כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ
וסי' רסח סעיף ג וסי'
אמר כיון דרץ כדרכו לא קני ו):
מדעתי וסמכתי על הפועלים
זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או
ערה סעיף כח וסי' שיג
בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר
היה צבי רץ כדרכו. ה"ה אפי' צבי
שיביאוהו ופועלים שכחוהו: לא יהא
סעיף ג:
בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ
שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא
צ ו ז מיי' פ"ה מהלכות
שכחה. אם חזר ושכחו: בשדה
לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו
אמר כלום: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל
מתנות עניים הל' ב:
יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְיָ
ושכחת. אם שכחתו בבואך מן השדה
אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ
❖
צא ח ט מיי' שם הל' י:
אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה
ג והוא שעומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו
כדרכו אין מגיעו: ה"מ בחצר
❖
הוי שכחה ולא ששכחתו משנכנסת
דברים כד יט
יָדֶיךָ:
דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם
א)
ד
המשתמרת. תימה דבפ' שור שנגח את
לעיר: אלא לאו הכי קאמר בשדה
קונה לו שלא מדעתו הני מילי בחצר
מוסף רש"י
שכוח מעיקרו כו'. בעוד האיש בשדה
הפרה (ב"ק דף מט: ושם ד"ה והלכתא)
ה
גליון הש"ס
המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי
שהיו באים בספינה.
עומר השכוח מעיקרו ששכחו הוא
אמר משכונו של גר ביד ישראל ומת
רש"י ד"ה ומר סבר וכו'
ושכח ולא נתן רשות
תחילה לפועל הוי שכחה אבל זכור
הגר כו' וזה קונה השאר כו' ופריך
עומד בצד שדהו אין אי לא לא ומנא תימרא
. נתון
לתרום (קדושין כו:)
ומשום דאין שליח לדבר
שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו
ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר'
ליהושע. רבי יהושע בן
דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו
עבירה. קשה לי דאם
מסברא לא ידעינא דבחצר
חנניא, כדאמר במס' ערכין
על ידי פועלים לא הוי שכחה: אבל
חנינא כו' ומסיק דליתיה פי' למלוה
אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואומר
לא מקרי לדבר עבירה
(יא:) מעשה בר' יהושע
בעיר. משנכנס לעיר אפילו זכור
בחצרו וקשה דהתם משמע דהוי בחצר
מהנך טעמים הנ"ל דלאו
ברבי חנניא שהלך לסייע
יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים
ולבסוף שכח הוי שכחה דליתיה גביה
המשתמרת מדמייתי עלה מרבי יוסי
בר חיובא או דל"ש אי בעי
את ר' יוחנן בן גודגדא
שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה
עביד מנ"ל באמת דלמא גם
בהגפת דלתות, אמר לו חזור
כו'. והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה
בר' חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח
בגניבה איתרבאי חצר משום
בך שאתה מן המשוררים
תלמוד לומר 1 ושכחת עומר בשדה בשדה
יכול לא יהא שכחה ת"ל בשדה ושכחת
הכא ועוד דמסתמא ביתו ודאי
ידו וצריך באמת דוקא
אלמא לוי היה. ספרי (פ'
ושכחת ולא בעיר הא גופא קשיא אמרת יכול
בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה
משתמר הוא ששמר שם המשכון
בעומד בצד חצירו וצ"ע:
קרח) וכבר בקש ר' יהושע
תוס' ד"ה ילפינן כו'
בן חנניא לסייע את ר'
לא יהא שכחה אלמא הוי שכחה ונסיב לה
וא"כ כי ליתיה נמי לקני ועוד אדפריך
אתה ולא בעיר לא בעינן ושכחתד) שאף
יוחנן בן גודגדא אמר
מדרבנן. עיין תוס' יבמות
שכחת פועלים עושה אותה שכחה:
ליה מדרבי יוסי בר' חנינא לפרוך
גמרא בשדה ושכחת ולא בעיר אלמא לא
❖
ליה חזור לאחוריך אתה
יט ע"ב ד"ה גמרינן:
וממאי. דקרא הכי מתרץ ומתני'
ממתני' ומיהו זה נוכל לתרץ דמתני'
מחייב בנפשך שאתה מן
הוי שכחה אלא לאו הכי קאמר ובשדה שכוח
המשוררין ואני מן השוערין
הכי אמרה: דלמא גזירת הכתוב
הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר
❖
מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין
(קדושין כו.).
הגהות הגר"א
היא. דמשמע דבשדה יהא שכחה
זכתה לי לכך מייתי מרבי יוסי בר'
שכחה מאי טעמא דכיון דקאי גבה הויא ליה
[א] תוס' ד"ה זכתה
אבל משבא בעל הבית לעיר אין
חנינא [ב] וי"ל דה"פ דליתיה למשכון
חצרו וזכתה ליה אבל בעיר אפילו זכור
לו נראה כו'. נ"ב אבל
ז
שכחתו ושכחת פועלים כלום והכי
בחצר אבל מלוה גם לפי המקשן
רבינו חננאל (המשך)
הרמב"ם מחלק בין ד'
ולבסוף שכוח הויא שכחה מאי טעמא דליתיה
קאמר יכול יהא שכחה ת"ל כו':
מיירי דליתיה בחצר ולכך לא פריך
אמות
וחצר המשתמרת
בצד שדהו זכתה לו שדהו
גביה דלזכי ליה ממאי דלמא גזירת הכתוב
לחצר
שא"מ (ועמ"ש
שלפניו אין שכחה. בשכחת הקוצר קאי.
ממתני' כ"א מרבי יוסי בר' חנינא
ואם אינו עומד שם לא
רבינו בח"מ סי' רס"ח
זכתה לו שדהו. מנא הני
יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה
וא"ת פרק הזורק (גיטין דף עז: ושם
היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי
ס"ק י"א): [ב] שם
מילי דתניא היה עומד
ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו הוי
ד"ה והוא) דתנן זרק לתוך ביתה או
ד"ה
ה"מ כו' וי"ל
שכחה אמר קרא 1 לא תשוב לקחתו לרבות
בעיר ואומר יודע אני כי
דה"פ כו'. נ"ב וכן פי'
שכחה שלפניו לא הוי שכחה: יהיה.
העומר שיש לי בשדה
לתוך חצרה מגורשת משמע דמשתמרת
שכחת העיר האי מיבעי ליה ללאו אם כן
הרי"ף בפ"ג דב"ב
פועלים שכחוהו לא יהא
לגר ליתום ולאלמנה יהיה: עישור
ואפילו הכי קאמר עולא והוא
❖
והרמב"ם:
שכחה יכול לא יהא שכחה
נימא קרא לא תקחנו מאי לא תשוב לרבות
שאני עתיד למוד. נזכר שלא עישר
שעומדת בצד ביתה וי"ל דדוקא גבי
ת"ל ושכחת עומר בשדה.
שכחת העיר ואכתי מיבעי ליה לכדתנן
בשדה ושכחת ולא בעיר.
מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן
גט דאיתיה בעל כרחה בעינן עומדת
ופרישנא בשדה שכוח
ב) ח שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה בצד ביתה כדאמר בשמעתין: מעיקרו הוי שכחה זכור
רבינו חננאל
באשר הוא שם: נתון ליהושע. לרבי
זכור
שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל
ולבסוף שכוח. פירוש זכור
יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה
ט
ולבסוף שכוח לא הוי
כי פליגי במציאה ר"י
שכחה מאי טעמא כיון
סבר ילפינן מציאה מגט
תשוב שכחה כל שאינו בבל תשוב אינו
והוא לוי ונוטל מעשר ראשון כדאמרי'
בשעה שהשכחה מתחלת
דכי קאי בשדה וזכור לו
ור"ל סבר לא ילפינן.
בערכין (דף יא:) מעשה ברבי יהושע
שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח
שכחה אמר רב אשי אמר קרא 1 יהיה לרבות
זכתה לו שדהו ואע"ג
איבעי תימא [בקטנה] כ"ע
שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא
גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו
דבתר הכי שכחו אינה
ילפינן מציאה מגט וכי
שכחת העיר וכן אמר עולא והוא שעומד
שכחה שכבר זכתה לו
פליגי בקטן ר"י יליף
בהגפת דלתות אמר לו חזור בך
הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא
בצד שדהו וכן אמר רבה בר בר חנה והוא
שדהו וכאילו נטלו מאותה
לקטן מקטנה כשם שזוכה
שאתה מן המשוררים ואני מן
זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה
העת אבל בעיר אפי' זכור
חצירה של קטנה לקטנה
שעומד בצד שדהו איתיביה רבי אבא לעולא
המשוערים ומשורר
ששיער במיתה:
זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא
ולבסוף שכחו הוי שכחה
כך זוכה חצר של קטן
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים
מאי טעמא דהא ליתיה
לקטן. ור"ל [ס"ל] ריבתה
ג)
שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין
ומקומו
גביה בשדה דליזכי ליה
התורה החצר כיד לאשה
דלמא
בספינה אמר רבן גמליאל
עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע
גזירת
יאמר יזכה לי שדי:
שדהו ש"מ דאי עומד בצד
ואפי' קטנה אבל לקטן
ומקומו
הכתוב היא. פרש"י ונגרוס יכול יהא
שדהו זכתה לו שדהו ואי
לא. איבעי תימא כ"ע
אינו עומד בצד שדהו לא
לא ילפי קטן מקטנה
שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי
זכתה לו שדהו. ואמרי'
ור' יוחנן וריש לקיש
שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י"ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא
וממאי דמשום דלא הוה
לא פליגי אלא ר' יוחנן
קאי בצד שדהו נעשה
הורה בקטנה דיש לה חצר
קשה לו על הברייתא מנ"ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא
שכחה דלמא גזירת הכתוב
ויש לה ד' אמות וריש
הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח
היא א) דבשדה לא ניהוי
לקיש הורה בקטן דאין
מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר
שכחה. ובעיר כי האי
חצירו זוכה לו ולא ד'
וע"כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא: זה הכלל. לאתויי קרן זוית:
גוונא זכור ולבסוף שכוח
אמות שלו כך מסקנא
דשמעתא: פיסקא ראה
עישור שאני עתיד למוד. פרש"י פרק קמא דקידושין (דף כו: ושם ד"ה מעשה) שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר
ליהוי שכחה מדכתיב לא
תשוב לקחתו גמרינן מינה
אותן רצין אחר המציאה
ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת או בהולך ואין
לרבות שכחת העיר. ונדחו
וכו' עד זכתה לי שדי
זכתה לו שדהו: גמ'
הדברים האלו ואסקה רב
בדעתו לשוב עד ימים רבים ועוד למה נתנם לרבי יהושע ולרבי עקיבא יקרא להם שם ולא יותר ועוד דאין זה קריאת שם דלא אמר
אשי יהיה לרבות שכחת
והוא שעומד בצד שדהו.
עשרה יהא מעשר אלא אמר מעשר ראשון יהא נתון ליהושע ופר"ת
דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם והיה צריך להוציאם מתחת ידו
העיר. ולא נתברר כי
ואמרי' אמאי צריך להיות
ולתנם
אם עומד בצד שדהו
עומד בצד שדהו ותקני
זכתה לו שדהו ואי
ליה שדהו כר' יוסי בר
לא לא. וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו. איתיביה רבא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה.
חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודחי' הני מילי בחצר המשתמרת אבל שדה שאינה משתמרת אי עומד
א) הדבר מבואר דרבינו היה גורס בגמ' דבשדה לא נהוי שכחה ובעיר נהוי שכחה דאמר קרא וכו' והך דאמר קרא הכל מן הקושיא היא ועי' בש"מ דהביא ג"כ לד' רבינו וגרסתו ע"ש.