השוכר את הפועלים פרק שביעי בבא
מציעא צב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא אימא עד שתהא פורקת. דסד"א שאינה אוכלת אלא
ומהלך כעושה מעשה דמי. ואפ"ה אי לאו משום השבת אבידה
פג א ב מיי' פי"ג מהל'
א) [לעיל פח:], ב) [לאשתי
לא אכיל: כשהיא פורקת מהיכן אכלה. כל משאה פורקין בבת
כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה
ובני], ג) [שבת יג. וש"נ],
שכירות הל' א סמג
ד) [לעיל לד. וש"נ],
לאוין קפד טוש"ע ח"מ סי'
אחת והולכין: עד שתהא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל
או בעגלה אינה אוכלת ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא
ה) מעשרות פ"ב [מ"ז],
שלח סעיף א:
גבה: מתני' ואפי' בדינר. ואפי' היא
שוה דינר: לא יאכל פועל
ומצטערת הוא ט) קמ"ל דלא
קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין
פד ג ד ה מיי' שם פי"ב
ו) [דברים כג], ז) צ"ל שכרו,
ח) צ"ל מדרבנן, ט) קמ"ל
יותר על שכרו. לקמן יליף מכנפשך
אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא:
הל' יא סמג עשין צא
ו)
איבעית אימא דרב איכא
ולא קאי כצ"ל. ר"מ, י) [צ"ל
טוש"ע ח"מ סי' שלז סעיף
בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות
ומהלך כעושה מעשה
דמי: ובחמור כשהיא
❖
כלום],
ז:
בינייהו. דת"ק שמזכיר
באילן או במקום סכנה: ויהא סותם
פה ו ז שם בהג"ה:
פורקת: כשהיא פורקת מהיכן אכלה אימא
פו ח ט י מיי' שם הל'
את הפתח בפניו. שימנעו לשוכרו
פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן
עד שתהא פורקת תנינא להא דתנו רבנן
א
יג יד טוש"ע שם
למלאכתו: גמ' אבל מלמדין. אומרין
הגהות הב"ח
יהודה איירי בעושין בסעודתן מ"מ
❖
סעיף טז:
ב חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן
לו דרך עצה הוגנת: לא שכרו אלא
לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת
(א) גמ' קמיה דרב כהנא
ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם: מתני' אוכל
בעל הבית עושין: אי אמרת משלו
ג
אמר לי דלמא בעושין
לבצור אשכול אחד. אוכלו לאותו
בסעודתן דעבדו ואכלו
פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו
תורה אור השלם
הוא אוכל יהבינן להו. דמשעה
אשכול: ת"ק אית ליה דרב אסי.
❖
ורב אפ"ה ניחא:
בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל
וה"ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה
ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי
1 כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ
יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין
ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא
משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו
וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ
ד
ה
שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא
הגהות הגר"א
רבי אלעזר למימר בין שהיא לבדה
[ב] שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא
את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את
❖
דברים כג כה
תִתֵּן:
הפתח בפניו: גמ' חכמים היינו תנא קמא
בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה
לועס ואוכל ואין לו כח ליתן י)(כולם):
[א] רש"י ד"ה ת"ק ל"ל
כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה
כו'. נ"ב אבל הרא"ש
יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן
איכא בינייהו אבל מלמדין לתנא קמא לית
מפרש להיפך וכשיטתו
מוסף רש"י
לגרוס לא בכנפשך קמפלגי. ואי
בתראי למימר יותר על שכרו מותר
שפסק בכולהו כחכמים
ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין איבעית
הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל
לאו כנפשך הוו מודו כ"ע דאוכל
אף פועל אם חסמת.
וכ"ד הרי"ף ורמב"ם
אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר רב אסי
שהשמיטו להני מימרי דרב
קצצת דמים שלא לאכול או
ו
שכרו להקישות לבדה לית להו דרב
יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה
אסי: [ב] תוס' ד"ה אי.
בחזקה, פטור. מלאו דלא
אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד
אסי: אפי' לא בצר. שכרו לכל היום
ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא
שלא זיכה כו'. נ"ב דלא
תחסום (לעיל פח:).
אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא
מותר לאכול לאשכול ראשון שבצר:
אוכל דהא כ"ש דאי משל שמים הוא
כרש"י ד"ה לדידיה. טור:
משום דליכא למיתב לכליו של בעל
אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו
אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמעינן הך
הבית. דנימא ליה הב ברישא והדר
אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא
קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של
אכיל דאי יהיב תו לא אכיל והתורה
משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט
בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו
התירה לאכול: אבל הכא דליכא
מת"ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה
של בעל הבית אימא ז ליתב ברישא והדר
לקיומי לבסוף. אימא לא זיכתה לו
לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי
ליכול ואי אשמעינן בהא דאפשר לקיומי
תורה אלא א"כ נתן: מגילת סתרים.
משל שמים כו' וא"כ ת"ק נמי סבר
לבסוף אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף
מגילה טמונה לפי שאסור לכתוב
הכי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא
אימא לא צריכא איבעית אימא איכא בינייהו
הלכות וכשהיה שומע דבר חידוש
דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם
דרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי
וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן
אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי
לך למעלה: ואי אמרת משלו הוא
העין: בביאת כל אדם. ואפי' אינו
חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר 1 כי
אוכל אמאי אין שומעין לו. וא"ת
שכירו: ת"ק [א] לית ליה דאיסי. דהא
תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב
אוכל פועל קתני ורבנן בתראי אית
דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול
מדבר ואמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה
להו דאיסי וה"ק וחכמים מתירין
לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה
לאכול יותר על שכרו דהא לאו שכיר
ליתן להם וי"ל דלא דמי לחולה דחולה
דרב כהנא (א) דלמא בעושין בסעודתם
נמי אכיל: משלו הוא אוכל. תוספת
אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא
דעבדו ואכלו אמר לי אפילו הכי ניחא ליה
שכר הוא שהוסיפה לו תורה: או
זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי
לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא
משל שמים. במתנת גמילות חסדים
ליה כשאר פועל וא"ת אלא מאי
כשאר מתנות עניים: תנו. אכילתי
משל שמים הוא אוכל א"כ אמאי
ניתו כולי עלמא ואכלו ליה איבעיא להו פועל
לאשתי ובני: יהבינן להו. כי היכי
נקט נזיר וי"ל דאורחא דמילתא נקט
משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל
ח
דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה:
שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו
למאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתי ובני אי
אוכל: השוכר את הפועל
לדידיה זכי ליה רחמנא. בצדקה וכל
אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי
לקצות לו כו'. תימה דאם היה רוצה
זמן דלא מטא לידיה לא זכי ליה
אמרת משל שמים הוא אוכל טלדידיה זכי ליה
דליתבה לאשתו ובניו: אכל בזוזא.
לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה
רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא מאי
מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל
בתמיה. וכי תוספת מרובה על העיקר:
תא שמע אוכל פועל קישות ואפילו בדינר
דמר סבר משלו הוא אוכל. והלכך
שחושב הוי בכלל דייש וי"ל דהכא
כותבת ואפילו בדינר אי אמרת משלו הוא
לא יאכל יותר על שכרו דאין תוספת
מיירי במקום שמנהג הוא לקצות
מרובה על העיקר: ומר סבר משל
תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא
אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ואלא מאי
שמים הוא אוכל. וזכי ליה רחמנא:
בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו
משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא
ואכלת כנפשך. בדבר שאתה מוסר
למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל
אכיל בזוזא אלא מאי אית לך למימר רחמנא
נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן
ע"י
מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה
זכי ליה הכא נמי רחמנא זכי ליה תא שמע
דמוסר נפשו למיתה והיינו ז)שכיר: נזיר.
זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין
ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר
שאסור בענבים: משום לך לך אמרינן
שאוכל ופטור:
על שכרו וחכמים מתירין מאי לאו בהא
נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
על
קמיפלגי דמר סבר משלו הוא אוכל ומר סבר משל שמים הוא אוכל לא דכולי
כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע
עצמו מלהשכיר לענבים: קא נסיב
עלמא משלו הוא אוכל והכא בכנפשך קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר
לה. גמרא קרא דפועל ולעולם ח)רבנן
שמוסר נפשו עליו ומר סבר כנפשך א) מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם
היא וקרא אסמכתא בעלמא:
חסמת פטור תא שמע י נזיר שאמר תנו ב)(לאשתו ובניו) אין שומעין לו ואי
לקצות. לייבשן בשדה לעשות קציעות:
אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו התם ג) משום לך לך אמרין
הרי
נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב תא שמע פועל שאמר תנו לאשתי ובני
אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו מאי פועל נזיר והתניא נזיר והתניא פועל ד) מידי
גבי הדדי תניין תא שמע מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר 1 ואל כליך לא תתן
וכי תימא הכי נמי נזיר אי הכי משום אל כליך
לא תתן משום
לך לך אמרין נזירא הוא אין הכי
נמי ואיידי דקתני לה בלשון
פועל קא נסיב לה קרא
דפועל תא שמע
ה) השוכר את הפועל לקצות בתאנים
הרי