צה: השואל
את הפרה פרק שמיני בבא מציעא
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. תימה דאמאי דחק
דכתיבא בהדיא. שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא: קתני.
ו א מיי' פ"ב מה' שאלה
א) ב"ק מה: נז: לעיל פ:
מתניתין בבעלים פטור: [דאתיא מדרשא]. שאר שומרים דאית בהו
לאוקמי כר' יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי"ל דשוכר
צג. שבועות מט:, ב) [לעיל
ופקדון הלכה א סמג
צד: וש"נ], ג) צ"ל ברייתות
עשין צב טוש"ע ח"מ סי'
פטור מדרשא לא קתני: הכא בברייתא גרסינן שכרה ושכר בעליה
כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל דף לד.) ולקמן (דף צז.)
.רש"ש, ד) גי' רש"א
שמו סעי' א:
הא
גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתיז): מדסיפא
עמה: במקום אחר. שלא
במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו
ז ב מיי' שם ופ"א מהל'
כדדרשינן ברישא, ה) שבורה
כצ"ל, ו) [דף צו.], ז) [עי'
על גבה רישא במלאכה אחרת.
של שואל או של שוכר: כש"ש דמי.
שכירות הל' ג סמג שם
❖
טוש"ע ח"מ שם סעיף ב:
תוס' ב"ק נז: ד"ה סברוהו
דאי במרפי ואזיל היינו ממש על
ותנא שוכר בבעלים פטור וה"ה
דכתיבא בהדיא קתני
דאתיא מדרשא לא
❖
ותוס' לעיל לו. ד"ה שוכר],
גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח
לשומר שכר אבל שומר חנם לא
קתני ת"ש שאלה ושאל בעליה עמה שכרה
קתני: ותנא שומר חנם. שאף על
סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא
מוסף רש"י
ושכר בעליה עמה שאלה ושכר בעליה
תורה אור השלם
דאי במרפי ואזיל היינו ע"ג ממש
פי שאין חיובו אלא פשיעה פטור
שוכר כשומר שכר דמי.
עמה שכרה ושאל בעליה עמה אף על פי
בבעלים: והוא הדין לשומר שכר.
ומאי אפילו וכ"ת דמרישא גופא לא
1 אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא
הואיל ולהנאתו הוא אצלו
שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה
אע"פ שנותן שכר פעולתו
מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא
בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:
יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא
שומר שכר הוא, דאי
בִּשְׂכָרוֹ: שמות כב יד
פטור סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר
איבעית אימא. אי ניחא לך לאוקמא
גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל
2 וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם
לא יהיב שכר הוי שואל
שוכר כשומר שכר דמי והא האי תנא קתני
הוי כע"ג אבל מסיפא פריך שפיר
סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר'
וחייב באונסין, השתא דיהיב
רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת
ליה אגרא לא הוי שואל
מילתא דאתיא מדרשא ואילו שומר חנם
דאמאי נקט אפילו ע"ג אף על
מאיר אוקמא אשומר חנם וכר'
בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם
❖
והוי שומר שכר (לעיל
שמות כב יג
יְשַׁלֵּם:
גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא
יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה:
לא קתני הא מני ר"מ היא דאמר שוכר
פ:). שוכר כשומר חנם
לעולם הוא חייב. ואפי' בעליו עמו:
שמעינן לה דא"כ כי נמי תוקי רישא
דמי. דקא יהיב אגר
כשומר חנם דמי ותנא שומר חנם והוא הדין
מלאכתו ואינו נוטל שכר
עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה
במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך
הגהות הב"ח
לשומר שכר איבעית אימא כדמחליף רבה
על שמירתו (שם). שוכר
אחת. כגון אם פרה היא יהא
סיפא אפילו הא מרישא שמעינן
(ג)
(א) גמ' וליתא בחדא פטור
כיצד משלם. דשומר חנם
בר אבוה ותני א) שוכר כיצד משלם ר' מאיר
דמלאכה אחרת הוא כע"ג וי"ל דאי
הבעל חורש בפרתו לצורך שואל
וכתיב כצ"ל ותיבת והא
ושומר שכר כתיב, שוכר לא
אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר
נמחק: (ב) רש"י ד"ה כר'
כתיב, ומהו דין חיובו לענין
רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט
בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו
יאשיה ומפרש: (ג) תוס'
גניבה ואבידה, פטור או
חנם אמר רב המנונא לעולם הוא חייב
מחמר אחריו: דקמרפי ליה ואזיל
בסיפא אפילו בעליה ע"ג לרבותא
חייב (שם).
ד"ה הא וכו' סיפא אפי'
עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר
קמה. חופר והולך בקרקע לפניה
ע"ג הא מרישא:
אע"ג דמרישא שמעינן כיון דע"ג
הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי
במרא תמיד לרפותה שהיא קשה:
אחריה ועד שיהו בעלים משעת שאילה
והא מדסיפא על גבה. ממש דתנא
רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי
עד שעת שבורה ומתה אלמא קסבר בעליו
ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו
לה משום רבותא לאשמועינן דאפי'
עמו אכולה מילתא משמע מתיב רבא שאלה
הכי חייב: רישא. מקום אחר נמי
כע"ג תו לא הוה צריך למינקט
ושאל בעליה עמה שכרה ושכר בעליה
בסיפא אפי' בעלים חורשים על גבה:
דנקט לה משום רבותא ואפ"ה פטור
עמה שכרה ושאל בעליה עמה שאלה ושכר
במלאכה אחרת: שאלה ואח"כ
ממונא
בעליה עמה אע"פ שהבעלים עושין מלאכה
שאל בעליה. הואיל ולא הוי בשעת
במקום אחר ומתה פטור מאי לאו במלאכה אחרת לא באותה מלאכה אלא
שאלה אע"פ שהיה בשעת שבורה
א
מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל קמה והא מדסיפא על גבה הוי רישא במלאכה
ומתה אפ"ה חייב דבעינן בעלים
נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף
אחרת דקתני סיפא שאלה ואח"כ שאל בעליה שכרה ואח"כ שכר בעליה עמה
לה לקמיה: באותה מלאכה. וכדאמר
אע"פ שהבעלים חורשין ע"ג ומתה חייב אמרי רישא וסיפא באותה מלאכה
רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא
ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל דאע"ג דלאו על
שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש
גבה אלא באותה מלאכה כיון דהוו בעלים בשעת שאילה פטור וסיפא רבותא
על גבה: אידי ואידי באותה מלאכה.
קמ"ל דאע"ג דעל גבה כיון דלא היו בעלים בשעת שאילה חייב האי מאי
ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה
אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת וסיפא באותה מלאכה היינו
לי מנהיגה: ועוד תניא. תיובתא
רבותא אלא אי אמרת רישא וסיפא באותה מלאכה מאי רבותא אידי
לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר
בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד
ואידי באותה מלאכה הוי ועוד תניא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא
1
שעת שבורה: לומר לך היה עמו
ישלם איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם אלא מה ת"ל בעליו
2
וכו'. והכי אשמועינן קרא בעליו
אין עמו לומר לך ב היה עמו בשעת שאילה אין צריך להיות עמו בשעת
אין עמו בשעת שאילה אף על פי
שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת
שהיה עמו בשעת שבורה חייב. ולקמן
שאילה ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם
מתרץ מהיכא משמע ליה הכי: תניא
בעליו עמו לא ישלם אלא מה ת"ל אם בעליו עמו לומר לך כיון שיצאה מרשות
אידך. היא היא אלא מר דריש
משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור תיובתא דרב המנונא תיובתא
בהאי משמעותא ומר דריש בהאי
משמעותא ולא גבי הדדי תניא: תיובתא
אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה רבא סבר לה כר'
ב)
דרב המנונא. בתרוייהו מילתיה
יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי
במאי דאמר אותה מלאכה בעינן
כר' יאשיה בעליו אין עמו שלם ישלם טעמא דליתיה בתרוייהו הא
אותביני' מברייתא קמייתא דקתני
איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור (א) והא כתיב אם בעליו עמו לא ישלם
אע"פ שהבעלים עושין במקום אחר.
טעמא דאיתיה בתרוייהו הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא מחייב
ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת
לומר לך היה עמו בשעת שאילה אינו צריך להיות עמו בשעת
שבורה הויא תיובתא מהך ברייתאג):
שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה
אביי סבר לה וכו'. השתא מהדר
רבא
לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי
דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן: אביי סבר לה כר' יאשיה. דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדו כמאן
דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר ב' דברים ופסק עלייהו דין או איסור: מתרץ לקראי.
דלעיל: כרבי יאשיה. (ב) דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן: ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן. דמשמע
נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפ"ה מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן: דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא
דלעיל שייכי תרוייהו קראי ד) בדרשא אלא ה"ג ומתרץ לה לקראי כרבי יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה
בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו'. וה"פ טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה
עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דע"כ לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא דקרא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה
קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה ה"ק בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל
שניהם ה"נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם: והא
כתיב אם בעליו עמו. דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע"כ יש
בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת
שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו ה) שכירות אינה
פוטרתו. ולקמן ו) פריך איפוך אנא:
רבא