השואל
את הפרה פרק שמיני בבא
מציעא צט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר שמואל בעבד עברי. פי' ר"ח דשמואל פליג עליה דרב
ביד עבדו חייב. בתמיהה. קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך
לט א מיי' פ"ג מהל'
א) [לעיל צו.], ב) קדושין
ושלחה לו חייב השואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות
ולית הלכתא כוותיה דרב דאמר הכישה במקל ותבא חייב
מז:, ג) ב"ק עט., ד) רש"ל,
שאלה ופקדון הלכה
ה) [פ"ב דמעילה], ו) [צ"ל
א ב סמג עשין צב טוש"ע
משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוליכה לו הוא:
וכן משמע דפליג והלכתא
כוותיה מדבעי גמרא לסיועי לרב ודחי
בפ' הנהנה], ז) [לעיל דף
ח"מ סי' שמ סעי' ו וסעי'
ליה בדוחק: דלא קני
ליה גופיה. אע"ג דבפ"ק דקדושין
נעשה כאומר הכישה במקל והיא תבא. אחרי. הלכך משיצאתה
מג:], ח) [צו: ד"ה אמר
ח:
מ ב מיי' שם הלכה א
רבא], ט) [ע' תוי"ט פ"ז
מחצרו של בעלים בין בלא שומר
(דף טז. ושם) אמרינן דעבד עברי
מ"י ד"ה מתנה וכו' מה
טוש"ע שם סעי' ה:
שתמה ע"ז], בין ע"י שומר עמדה ברשות שואל
גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו
❖
מא ג מיי' שם הל' ב
$ביד עבדו חייב א) א יד עבד כיד רבו אמר
דשעביד נפשיה משתצא מרשותו והרי
מחול אם מחל בעל פה אלא בשטר:
טוש"ע שם סעי' ז
באומר הכישה במקל והיא תבא.
שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה
ודלא כרב:
ב
הכישה במקל עד אשר יצאתה
מב ד מיי' פ"ו מהל'
רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה
מביתו: ושלחה לו ביד בנו. של
הגהות הב"ח
ואע"פ שעבדו מוליכה
מעילה הלכה ד:
משאיל שלחה משאיל לשואל חייב
לא הוי שאילה בבעלים והא דאמרינן
כאומר ליה הכישה במקל והיא תבא מיתיבי
(א) תוס' ד"ה באומר וכו'
ה [מיי' פ"ב מהל' שכירות
❖
בעלים הוא לא חשיב:
הלכה ח טוש"ע ח"מ סי'
השואל וכגון שאמר ליה שלח לי ביד
יד עבד כיד רבו היינו שנשאל הרב
השואל הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד שלוחו
❖
שמא סעי' א ה]:
בנך: ביד עבדו פטור. ואפי' אמר
עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו
חייב ביד עבדו פטור בשלמא לשמואל
שלחה לי ביד עבדך: לא תימא.
וכיון שבמקום בעלים (א) לא חשיב
גליון הש"ס
מתניתין בעבד עברי ברייתא בעבד כנעני
כדתרצה רב נעשה כאומר לו אלא
כבהמה אבל הכא ששואל את עבדו
לעזי רש"י
גמ' ביד עבדו חייב. עי'
אלא לרב קשיא אמר לך רב לא תימא נעשה
רב מוקי לה למתני' בא"ל הכישה
הוה ליה כשואל שתי פרות דעבדו
ירושלמי פ"ד דמע"ש עלה
דשטול"ט
כאמר ליה אלא אימא באמר ליה הכישה
❖
במקל והיא תבא אחרי דשעביד
כבהמתו דמי:
דמתני' מערימין על מ"ש:
[דישטולטי"ש]. מעברים
כיון שיצאתה מרשות משאיל נתחייב
במקל והיא תבא דאיתמר השאילני פרתך
צרים, מקומות מחבוא.
נפשיה מכי נפקא מחצרו ומשום דשלח
בונדי"ר [בו"ן גרי"ד].
שואל באונסין. לכאורה נראה
וא"ל ביד מי וא"ל הכישה במקל ותבא אמר
עבדו עמה לא מיפטר: לפנים מחצרו
❖
להיות אסיר תודה.
הגהות הגר"א
של משאיל. שחצרו של משאיל פתוחה
דמיירי שיצאתה מיד לסימטא או
רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב ג כיון
[א] תוס' ד"ה כך. לא
לרה"ר וחצר השואל לפנים ממנו
לצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה שואל
שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב נימא
להתחייב כו'. נ"ב והרמב"ם
מוסף רש"י
ופתוחה לחצרו של משאיל שאין
אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון
מפרש אף להתחייב:
מסייע ליה השאילני פרתך ואמר ליה ביד מי
השואל קורדום מחבירו
נכנסין ויוצאין לחצרו של שואל אלא
דמשיכה אינו קונה ברה"ר והא דלא
ואמר ליה הכישה במקל והיא תבא כיון
לעשרה ימים. ביקע בו
דרך חצרו של משאיל דהתם סמכא
הוצרך רב לפרש דפשיטא הוא דלא
קנאו. הויא חזקה להשתמש
שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב אמר רב
דעתיה דשואל דמשיעמדו הבעלים
עדיף ממשיכה אי נמי סתם חצרות
בו ימי שאילתו ואין המשאיל
אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו
יכול לחזור בו. (קדושין מז:).
לפניה להטותה לצד חצרו של שואל
סמוכים פתחיהן לצד רה"ר ולא לרה"ר
כך תיקנו משיכה
של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי
ומחי לה בחוטרא ודאי להתם ריהטא
עצמו לכך לא הוצרך לפרש וא"ת
בשומרים. שלא יתחייב
וההוא הוא דמשעבד שואל נפשיה.
דבהמוכר את הספינה (ב"ב דף פד:)
משלחה לה ודאי להתם אזלא אי הכי מאי
שומר בשמירה עד שימשוך.
(ב"ק עט.).
אבל אם היתה צריכה לבא דרך רשות
אמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו
למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא מהו
הרבים לעולם אימא לך אפי' אמר
כליו של אדם קונה לו בכל מקום
דתימא לא סמכא דעתיה דלמא קיימא התם
ליה הכי לא סמכא דעתיה שיפקירנה
חוץ מרה"ר משמע דמדד והניח על
ולא אתיא אזלא להדיא קמ"ל דסמכא
המשאיל בלא שומר ולא שעבד נפשיה
גבי סימטא לא קני אלא דוקא כליו
דעתיה ב) אמר רב הונא השואל קרדום
עד שתבא לידו: דאיכא גזייתא. שיש
קונה לו והכא אמר רב דקונה
מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו
בחצר המשאיל זויות ועוקצין שיכולה
בסימטא וי"ל דהתם מיירי כשהיה
למאי אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת
לסור שם ולהשמט במחבא. דשטול"ט
מתחילה מונח בכליו קודם קנין ולא
שאילה אלא לחזרה בקע בו לא מצי
בלע"ז בלשון (תהלים צ) כי גז חיש
שהניח המוכר שם בשעת מכירה אבל
וכמו (במדבר יא) ויגז שלוים: אלא
הניח על גבי קרקע של סימטא לשם
הדר ביה משאיל לא בקע בו מצי משאיל
לחזרה. שאם בא המשאיל לחזור
קנין קונה ועוד י"ל דהכא מיירי
הדר ביה ופליגא דרבי אמי דא"ר אמי
ולתובעה ממנו בתוך ימי הזמן
אפי' יצאת מיד לרה"ר דלענין להתחייב
ד המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי
שהשאילה לו: בקע בו קנאו. עד
באונסין קניא משיכה ברה"ר אף על
טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו
שיכלו ימי שאילתו: לא בקע בו לא
גב דלא קניא לענין מקח כמו שואל
לכתחילה ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי
קנאו. דקסבר אין משיכה קונה
קורדום לרב הונא דאמר לקמן דקני
חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ניהדריה
בשומרים: מעל. המשאיל לשלם
במשיכה להתחייב באונסין אף על גב
ולא ליקנייה ולא לימעול ופליגא דר'
להקדש קרן שנהנה בהשאלתו. ומה
דלא קניא לחזרה:
וחבירו
מותר לבקע בו לכתחילה.
היא הנאתו לפי טובת הנאה שבו
אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה
ג)ה
אומדים בו כמה הוא רוצה להיות
תימה דתניא בתוספתא ה)
בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים
נחסר משלו להחזיק לו השואל טובת
בקע בקורדום של הקדש בא חבירו
תניא נמי הכי כשם שתקנו משיכה
ד)[הנאה] כזו. טובת הנאה בונדי"ר
ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם
בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכשם
בלע"ז: וחבירו מותר לבקע בו
מעלו וליכא למימר דאיירי בקורדום
שקרקע
לכתחילה. אפילו ידע לאחר שבא לידו
כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא
שהוא של הקדש שמכיון ששגג בו המשאיל ונתחייב דמי טובת הנאה
לחולין כדתנן בפרק ו) הנהנין (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל
להקדש יצאת הנייתה לחולין: ואי לא קנאו. במשיכה אמאי מעל
במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד דהא קתני סיפא נטלו ונתנו
המשאיל עד שיבקע בו השואל: ופליגא. נמי דרב הונא אדר' אלעזר:
לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו
לחבירו כולן מעלו בה ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו
קרקע
לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוון לגזול דהא קי"ל ז)שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה
ברשותיה אלא נראה לר"י דתוספתא איירי בגזברים המסורות להן קרדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי
לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם כדפי' לעיל ח) וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפילו בלא בקוע מעל לפי
שנתכוון להוציא מרשותו והא דתנן בהנהנה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על בהמה ובא חבירו
ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אפילו קדושת דמים נמי כולם מעלו ובמשאיל קורדום לחבירו דקאמר הכא היה
נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין בשאלה זו ולכך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ומ"מ לא מעל אלא לפי טובת הנאה
שבו אע"פ שההפסד כולו להקדש ולפי זה נוטל אבן או קורה של הקדש נמי לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אך קצת קשה לר"י
דא"כ למה הוצרך לפרש לפי טובת הנאה כיון שבכל הזמן שנתנה לחבירו לא מעל יותר וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא
אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר ובנותנו לחבירו דעלמא מעל לפי כולה ואין להקשות איך מותר
לבקע כיון שמעורב באותו קורדום חולין והקדש מאי שנא ממשכיר ביתו והקדישו דאם דר בו השוכר מעל (ערכין דף כא.) בשביל
שמעורב חלקו בשל הקדש וי"ל כיון שהשאילו ומעל בשאלה יצאת כל הנאת בקוע לחולין ואין מעורב בה מן הקדש כלום וא"ת כיון דבנתן
לחבירו מעל לפי כל מה שהוציא מרשות הקדש ונתן לחבירו גם בכאן ימעול לפי כל מה ששוה הנאת בקוע וי"ל דבנתן מועל כדין לפי
כולה כי כולה הפסיד להקדש אבל כאן לא הפסיד להקדש אלא מה שנפחת הקורדום ע"י בקוע וטובת הנאה דשאלה הוי טפי:
כך
תקנו משיכה בשומרים. [א] לא להתחייב באונסין ט) קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין (לעיל
דף פ:) דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה
וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא
לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד
שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור
והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:
פרט